הוא נתן יותר מ־30 שנה מחייו לצה"ל ופרש בדרגת תא"ל. הוא רואה מה קורה בעזה ובגבול הצפון, והוא מודאג. מודאג מאוד. "אני לא אוהב שמסבירים לי את המציאות. אני יודע מה המציאות. השאלות שאני שואל את פקודיי, ואת המפקדים שאני מייעץ להם, הן איך לשנות את המציאות", הוא מסביר בפשטות.
צה"ל השמיד את רשת המנהרות האסטרטגית ב"רובע הבכירים" של חמאס | תיעוד מרהיב
״השמדת גוש דן״: בריק טוען - כך שכנעתי את נתניהו לרדת מ"רעיון מטורף"
"הדרך שבה התחלנו את המערכה הייתה שגויה. כי את כל הפתרונות שהציגו לדרג המדיני לביצוע בעוד שנה, צה"ל היה צריך לעשות אתמול. שבועות מדברים על הצפת מנהרות? היו לנו פתרונות להצפה כבר לפני חמש שנים. לא צריך לרוץ לאמריקאים על כל פליטת כדור. מציפים, נדבר אחר כך. אני מעריך את הסיוע האמריקאי. אלמלא האמריקאים לא היה לנו חימוש מתקדם. אבל אני נלחם על ביטחון ישראל, לא על ביטחונה של אומהה בנברסקה".
לדעתו, אנחנו טוחנים מים יותר מדי זמן - זמן יקר שמתבטא באבידות. "עזוב את ההתארגנות של 20 שעות מתחילת המתקפה, איפה ההחלטות המהירות עכשיו? איך נכנסו לסג'עייה בלי עבודה מאסיבית של חיל האוויר? מדוע לא חילקו את סג'עייה לשניים, כאשר בין שני החלקים יש מסדרון מושטח לתנועה ברוחב של 2 ק"מ, שמתאים לתנועת הכוחות שלנו? איפה הכטב"מים שלנו? השקענו בפיתוח שלהם עשרות מיליארדי דולרים! מה זה לש"ב (לחימה בשטח בנוי – ר"ק) בכל בניין? יש חשד לירי או נוכחות של מחבלים בבניין, אז מורידים את הבניין. רק בניין עם דגל לבן שורד, אחרי וידוא באמצעים שיש לנו שאין שם מחבל אחד עם נשק".
הלש"ב באמת גורם לו להרגיש רע עם המציאות. "יש לנו אמצעים, חלקם מסווגים, שהיינו חייבים להפעיל מהיום הראשון בתמרון, גם אם זה גורם לנזק היקפי. אנחנו במלחמה, לא בפיקניק. כשאומרים לי שחמאס זה 40 אלף כוח צבאי, אני נחנק מצחוק, כי זה מאות אלפים כתומכי לחימה, ואני מדבר מידע, לא מהופעה באולפנים".
גם את הצפון הוא מכיר טוב, ממש טוב. "ההרתעה על חיזבאללה אינה ממוקדת. זה ארגון קיצוני של מתאבדים. הם לא מורתעים מהרג של מח"ט או מג"ד. איפה העוצמה שלנו? עם צבא כמו שלנו, אנחנו חייבים לפעול בארבע חזיתות בו־זמנית. למה אנחנו מתמזמזים עם חיזבאללה?".
וכמו שהוא אומר שאת המציאות הוא מכיר, יש לו גם הצעה לפתרון. "הדרג המדיני חייב ליידע את האו"ם באמצעות האמריקאים, או כל גורם אחר, שיש להם טווח של שבוע להסגת חיזבאללה מעבר לליטני בשלב הראשון. אם זה לא יקרה, לבנון חוזרת לימי הבריאה, לא יהיה שם כלום. לא חשמל, מים, תקשורת, תעבורה, נמלי ים ותעופה - פשוט כלום. כמו שאנחנו פינינו את יישובי קו העימות בצפון, כולל קריית שמונה, לבנון חייבת לפנות את כל היישובים עד צפונית לליטני. כל מי שנשאר זה חיזבאללה. כל תנועה שלא תתואם עם צה"ל תושמד מהאוויר".
"תקשיב, ותזכור את מה שאני אומר", הוא ממשיך, "הבעיה שלנו אינה בלוחמים, הם מהטובים בעולם בתחומם. הבעיה היא בדרג של מפקדים, מדרגת תת־אלוף ומעלה. כל שדרת הפיקוד חונכה על הכלה, תכלול ותפיסות עולם מעוותות, במקום לחזור לעקרונות של תורת הלחימה של פון־קלאוזביץ', שגרס כי הכרעה בקרב תהיה רק כאשר הכאבת לאויב מספיק חזק, כדי שלא ישכח. המפקדים שלנו למדו את זה בפו"מ, אבל הם לא מיישמים בשטח.
"אם חיזבאללה וחמאס עדיין יורים, אז לא מספיק כואב להם. אנחנו לא בבופור ובבינת ג'בל, שהקונספציה הייתה מעוותת לגמרי. יורים עליך, תוריד את השכונה, כי בעל הבית השתגע, וכדאי שהאויב יכיל את זה. אני לא צריך להכיל אותם עם מחוות הומניטריות. עוד מעט יבקשו גם הפסקה כדי שנכניס לאוכלוסייה שייק של B12, כי הם נורא סובלים בחורף, ויש רעב".
לא רציתי לשאול אותו אם אפשר לנצח, או שההפסד נקבע ב־7 באוקטובר, אבל שאלתי בכל זאת. "שמע, אנחנו מאבדים בכל יום את ההרתעה. מדובר בנזק שגם ב־50 שנה לא נצליח לתקן, בטח לא בהתנהלות שלנו עכשיו. אז מדברים איתי על איראן? הציבור לא מכיר את העוצמה של איראן, מערכת הביטחון כן מכירה. ההנהגה המדינית מוֹכרת לציבור חלום, אבל לא מסוגלת לקבל שום החלטה שהיא נטולת אגו ובייס פוליטי. כך אי אפשר להילחם, כי במלחמה משמידים וגורמים נזק כואב ועצום. לא עוצרים כל רגע לבקש רשות מאמריקה, שהמלחמה האחרונה שבה היא ניצחה הייתה ב־1945. אנחנו לא נלחמים על נפט כמו אמריקה במלחמת המפרץ, אנחנו נלחמים על ביטחון בגבולות".
החשיפה שלפיה מוחמד דף אינו קיטע, גידם ועיוור התקבלה אצלי בהבנה שמדובר בבדיחה עצובה, שלנו, על חשבוננו, על המודיעין שלנו עם הסיגינט והיומינט, וכל החארטה המפוארת שקרסה שוב.
התגובה האינסטינקטיבית העלתה תמונות מהחקירה של קינט בסרט "החשוד המיידי". קינט, גנגסטר, מתחפש לעבריין קטן שבודה עלילה ענקית בחקירתו, על מגה־גנגסטר בשם קייזר סוזה, אחרי שסיכם על עסקת טיעון שהעניקה לו חסינות. בסצנת הסיום של הסרט, קינט יוצא מתחנת המשטרה בקליפורניה, מדדה על רגלו הפגועה, אוחז בידו הפגועה גם היא. אבל כשהוא מתקרב לפינת הרחוב, שם מחכה לו רכב האיסוף, הוא פוצח בהליכה מהירה, מותח את היד, נכנס לרכב ומחייך לנהג. החוקר הבכיר, שהבין כי נפל קורבן לתרמית, עוד רץ לרחוב כדי לאתר אותו, אבל מבין שתם הטקס. קאט.
זה הסיפור של דף עם מערכת הביטחון שלנו. הרבה קשקשת ברשת ועמימות בכרכשת. אבל תכלס, נכון לשבוע זה, דף חי וקיים, אפילו מצולם סופר הרבה כסף - תמונה שלועגת ליהודים שמחפשים אותו עשרות שנים.
אגב, אני לא אתפלא אם דף מת כבר לפני שנים, וחמאס משתמש בו כדי להמשיך להסתלבט עלינו. כי במלחמה הזו ישראל איבדה כל הרתעה אפשרית שהייתה לה בעזה.
נכותו ואומללותו של מוחמד דף היא רק עוד תחנה ונקודת ציון בדרך הארוכה של מתן הסברים ביום שאחרי. יהיו הרבה הסברים, ימבה של כסת"ח, ניירת של פרוטוקולים, פינגווינים שיתעכבו על כל מילה בדוחות, בכל פורום שיחקור את האסון הנורא מראשית האלף הנוכחי עד ל־7 באוקטובר. לא למדנו כלום מ־6 באוקטובר 1973, אנחנו ממשיכים באותה הדרך. מדמיינים מציאות ובונים תרחיש דמיוני. צפיתי בראיון של האלוף (במיל') תמיר היימן, ראש אמ"ן עד לפני כשנה וחצי. הוא נשאל על דף, בלע רוק וקשקש על משהו אחר. שנה וחצי במושגים של מודיעין זה כאן ועכשיו.
מובן שאחרי החשיפה של בן כספית בעיתון זה, הזדרזה המערכת להצהיר שהיא ידעה שמוחמד דף חי וקיים. ההסבר הזה שכנע אותי שלא יודעים שם כלום. משערים, מעריכים, מנתחים, מסבירים - אבל אין מידע מוצק. כי הרי קיימת אפשרות שייאלצו להסביר שוב ושוב, ועוד ושוב.
ההשקה הזו בין מערכת הביטחון והדרג המדיני מתפרקת לנו מול העיניים בכל יום שחולף. ראש הממשלה בנימין נתניהו מצהיר שלא נפסיק עד שנמוטט את חמאס. בסדר. כבר התרגלנו למציאות שלפיה ראש הממשלה שלנו מתייחס לאמת כאל המלצה בלתי מחייבת. זו האמת שלו, רק שלו, המציאות בשטח שונה.
בעוד צה"ל מאבד את מיטב הלוחמים בקרבות, נופלים ופצועים קשה, חברי גועליציית האפסים רבים ביניהם על כבוד ואגו. אלוהי צבאות אדוניי פיתהמר בן גביר מפרסם ציוצים פומפוזיים בהשראת הסקרים האינפנטיליים, רוצה לבקר ביחידות צבאיות, כי הוא בקמפיין והמלחמה הרי היא רק עוד כלי שרת בדרך שלו לאסוף עוד קולות לקלפיות. הוא חוטף ברקס מיואב גלנט הפתטי ומהרמטכ"ל, ומיד מייבב ברשתות שלא נותנים לו לבצע את עבודתו הקדושה.
בביטחון פנים אין לו הרי מושג. אסיר ביטחוני מת בכלא, והוא כבר משבח את סוהרי הביטחון שנחקרים. 213 קורבנות רצח בחברה הערבית, זה לא מעניין אותו. יש מצוקת כליאה, שב"ס מגיע לקו האדום או השחור של 20 אלף כלואים ואין מקום לקליטה נוספת, אז מה? תנו לו רק פוליטיקה דרעק עכשיו, כדי ליהנות מהקריסה המפוארת של שותפו, סמוצ'קנע גרנדמייזר, בסקרים שלא קובעים כלום.
הקיבינימט הביטחוני־מדיני הוא אסון בקנה מידה עצום. יושבים שם טיפוסים, שלפחות אותי הם דוחים בעצם נוכחותם סביב השולחן, ומאשימים את הרמטכ"ל, שכבר הצהיר שהוא אחראי לכל. הרי גם חברי הקיבינימט יתבקשו לקחת אחריות על 7 באוקטובר. ואם יסרבו להיות אחראים, יקבעו שהם אחראים. מירי "המחוננת" רגב שכחה את הכישלון המפואר של מלחמת לבנון השנייה. קורה, 17 שנים זו תקופה שיכולה ליצור אמנזיה קלה. אבל יהיה מי שיזכיר לה את חברותה במטכ"ל ההוא.
המצב הנוכחי כל כך עצוב, שבאמת קשה לצחוק, אבל זו האפשרות היחידה מול החידלון אצל מה שמתיימר להיות הנהגה אזרחית. אז אספתי קצת נקודות מרחיבות דעת, לפני עוד שעבס־קוידש, כדי שנפנים מי ואיך מנהלים כאן מדינה.
אלי כהן, שר החוץ בגועליציית האפסים, אוהב לטייל ולהדליף מהטיולים. בקרוב הוא אמור לעבור לשנתיים למשרד האנרגיה, שם מטיילים פחות. בראיון לרשת 13 הוא אמר: "לדעתי, חילופים בזמן מלחמה זה לא דבר נכון". לדעת רבים לא ברור מה הוא עשה בטיולים, למעט דיווחים שלו על פעילותו הענפה. "החוץ", שזה כל העולם ואשתו, אלרגיים למדינת ישראל. הוא אומנם לא אשם יחיד, אבל הוא חלק מהקבוצה שאשמה.
אומנם כל גועליציית האפסים הצהירה שלא תותר כניסת פועלים פלסטינים מיו"ש, אז מה? אמרו, אבל לא התכוונו. ל־8,000 פועלים ניתן היתר לעבוד ביו"ש, בתעשייה, בבנייה ומה שצריך. מה עם שאר המשק, שמשווע לידיים עובדות? זה לא. כי ביו"ש אלוף פיקוד מרכז מחליט, אז פתאום הוא קדוש אצל ההנהגה המשיחית שם - אם כי ברגיל הם מתעבים אותו.
הנה החדשות ועיקרן תחילה. יהיו פועלים פלסטינים גם מעזה. לא עכשיו, בעוד חצי שנה או טיפל'ה יותר. למה? כי מערכת הביטחון תמליץ, והקיבינימט של הביטחוני יאשר כי אין להם מושג במה שקורה סביבם, ומה רוצה הציבור בארץ. ממתי ציבור עניין אותם, למעט יום הבחירות?
סמוצ'קנע גרנדמייזר מצייץ לעולם. "קבינט המלחמה צריך לשלוח את ראש המוסד לסכל את ראשי חמאס בכל מקום שהם, ולא לדבר איתם ולנהל איתם מו"מ". מה אכפת לו מהחטופים? הילדים שלו מתפנקים בישיבות, הסדר או מה שלא יהיה, אבל הם לא חטופים בעזה. בנוסף, מישהו קצת מעליו בדרג כבר אמר את זה קודם, בידיעה שזה לא יקרה. אז מה הקטע?
טלי גוטליב מסרבת לקבל את הצעתי שלפיה כדור קטן עושה כיף גדול, אז היא משתוללת ברשתות עם סיפורי בדיות על הרמטכ"ל. האחרון היה שמחבל הניף דגל לבן, ואז ירה על חיילנו. בצה"ל, אפעס, לא מכירים סיפור כזה, אבל טלי אמרה. רק המחשבה שהאישה הזו חברת ועדת חוץ וביטחון שנחשפת לחומרים רגישים, גורמת לי לריפלוקס ששום תרופה לא יכולה לדכא. אין ועדות קישוט באגם הדרעק, בשבילה ובשביל נזר הבריאה ניסים ואטורי? הם חייבים להיות בדיונים?
גלית דיסטל אטבריאן, שכבר שכחתי מקיומה באגם הדרעק, הפציעה שוב במליאה: "אני מאמינה באמונה שלמה בביאת המשיח, בגאווה עצומה. עצוב שבכל מאמר בתקשורת, חיילים שמאמינים במשיח מוגדרים כהזויים כביכול. מה השתבש לנו בעם, שהרעיון של משיח יהודי שיבוא הפך לנלעג כל כך". האמת היא שהשיבוש העיקרי, גברתי, זו את. גם משיח משתומם איך אדם עם סט כישורים כמו שלך מחליט על גורל הציבור.
כצפוי, אגם הדרעק לא שינה את התייחסותו לדרוזים ולצ'רקסים. ח"כ אריאל קלנר מקדם איזו שטות של "ברית חיים" עם שתי החברות האלה. הרי היה ברור שלא יהיה שום שינוי בחוק הלאום. אנחנו צריכים את הדרוזים והצ'רקסים שיילחמו בשבילנו, וזהו. ישראל זה בשביל יהודים, כל השאר זה עבדים, נקודה. אני מתפלא על ההנהגה הדרוזית שממשיכה להאמין שיהיה כאן שינוי במעמד. מה, גם הדרוזים והצ'רקסים מחכים למשיח?
מ"פ בגדוד 962 החליט לסגור פלוגת מילואים מעורבת של לוחמים ולוחמות, כי בא לו. הוא לא מחבב בנות בקרבות, אז הוא הודיע להן ללכת הביתה. למה? כי הוא יכול. במציאות של דצמבר 2023, כל אחד יכול. וכל אחד עם דעה דומה, כמו למשל אל"מ (במיל') רז שגיא, שחיבר את הספר "נלחמות בצה"ל" ומתנגד לשירות נשים בקרבי - יכול גם להתמודד לראשות עירייה, ואם בטעות ייבחר, גם להשפיע ישירות על חיי נערות ונשים. הבושה כולה שלנו.
פיתהמר בן גביר מייבב: "אין יד חופשית להוציא לפועל את חוק עונש מוות למחבלים, שהיה מאפשר לנו לעשות משוואה פשוטה: כל יום שחטופים לא חוזרים, מוציאים עוד נוח'בה להורג. אנחנו חייבים להפסיק לדבר בשפה של עסקאות, אלא בשפה של הכרעות". גנרל גדול, פיתהמר, הוא רכש את השכלתו הלוחמנית כחבר בארגון טרור. צה"ל לא התיר לו להתגייס, כי איכשהו ביום בהיר זיהו שם שהוא אדם מסוכן לחברה בישראל. אבל זה לא מונע ממנו להתנהג כאילו כל יום פורים, ואפשר להתחפש למנהיג.
ללימור סון הר־מלך יש פתרון למצוקת הבירוקרטיה במתן רישוי לנשק. בוועדה לביקורת המדינה היא אמרה: "לא קיבלתי שום תשובה טובה לשאלה מדוע בנות שירות לאומי לא יכולות להיות פקידות רישוי לנשק". אפשר לייעל את השיטה, ולהוסיף לבנות גם את הגבאים בבתי הכנסת ואת משגיחי הכשרות. רק חשוב לזכור: רובאי 2 ורובאי 3 לא יודעים לתפעל אקדח.
אהבתי קטע בכתבה שבו שאל מועמד לרישיון: אקדח יעיל גם בטווח 400 מטר? ובכן, לאחר דיון בסוגיה אני קובע שאם משיח יבוא במהרה, אקדח יהיה יעיל כמו רובה של צלף בימ"מ, גם למרחק 1,200 מטר. אז עד שיבוא המשיח, הוא יעיל ל־20 מטר, בתנאי שהמתפעל יודע כיצד לחתור למגע. הוא גם חייב להתחפש לקלינט איסטווד ולהודיע למחבל: "בוא, עשה לי את היום". אפילו משיח לא חשב על הפסוק הזה.
אלמוג כהן, סוג של ליצן בקרקס של אגם הדרעק, רוצה לבטל את ההכרה בארגון אחים לנשק, לפי סעיף 46 בתקנות המס. האמת שכל הימין שמחכה למשיח רוצה בביטול ההכרה. הפעילות של הארגון מאז 7 באוקטובר מזכירה לחברי האגם עד כמה הוא כלום בפעילות למען האזרחים, ללא שום קשר לפוליטיקה בארגון. אגב, חברי הארגון מתנדבים וזה בכלל מאיים על המחכים למשיח, שמקבלים שכר על אפס עשייה.
גל הירש, הממונה על הטיפול בחטופים והשבויים, כועס על המשפחות: "הפסיקו את המחאה, הממשלה עושה הכל כדי להחזירם, אין לכם נגד מי למחות". נו, בסדר. הוא לא רגוע מעסקת הטיעון של שותפו בהעלמת מס. עודד שכנאי נידון לתשעה חודשי מאסר וקנס של 900 אלף שקל. זה חומר למחשבה בשביל הירש, לכן ביקש לדחות את המשפט בעניינו. אז ברור מדוע המשפחות מעצבנות אותו. גם הוא יודע שהמדינה לעולם לא תוותר, היא תמתין עד להרשעה. עגל הזהב, גל, אל תשכח את החטא הקדמון. רשויות המס טוחנות לאט, אבל דק.
זוכרים את ההבטחות של נתניהו בסוגיית הסיוע ההומניטרי? שהוא לא יתיר כניסה לעזה? אז הסיוע נכנס דרך מעבר כרם שלום. סתם, אִזכור, כי בסך הכל חלפו 76 ימים, אולי שכחתם.
הילד"ז הדיפלומטי תמך בציוץ שלפיו "ב־7 באוקטובר הייתה הפיכה צבאית בניצוחו של הרצי הלוי. הוא לא הודיע לנתניהו על המתקפה של חמאס בבוקר של שמחת תורה". הסימון "אהבתי" של הילד"ז הוא עוד קריאת השכמה לאלה שמשוכנעים שאחרי המלחמה נתניהו יפרוש מראשות הממשלה. ביבי לא הולך לשום מקום, גם ילד"ז לא.
זהו זה, קינדערלך של שעבס־קוידש. מצאתי בשבילכם גם בדיחה עצובה לקראת ארוחת שבת: ממתקן של שב"ס בדרום נגנבו גנרטור וכ־6,000 ליטר של דלק. מאז פתיחת המלחמה גנבו ארגוני פשע ערביים מא"גים, ארסנל של נשק קל, רובים ורימונים. זו "שגרע" ואות שהכל יהיה אותו הדבר ביום שאחרי.