במציאות שלא תיאמן, בטירוף שנקלענו אליו, שני נושאים שהם טאבו מקודש הפכו לעניין שגם עליו ניתן לריב: החטופים והנופלים. זה בלתי נתפס. ממש יושב בול על המונח “בלתי נתפס". בעיקר כשמוסיפים למשוואה את העובדה שיש מי שצובר על דברים מקודשים כל כך לייקים ורייטינג. 

בערפל: אחרי ההלם, הפחד וההתרגשות הגענו לשלב הבלאגן | חיים אתגר
אין ספור תיעודים: כשהצער והאובדן הופכים לאישיים עבורנו | חיים אתגר

הנושא הראשון שמפרקים בלי בושה לצרכים ציניים הוא החטופים. המוח מסרב לקלוט, אבל גם הדיון הכואב הזה התפתח להיות נושא שמתכתשים עליו. ואני לא מדבר על משפחות של חטופים. להן מותר לעשות ולומר כל דבר, ומי שמעז לסתום להן את הפה, לכתוב ולהסית נגדן - הבושה על ראשו. 

גם מי שיוצר מצב שבו תוכן שלא מכבד אותן משודר, פועל באופן פסול. לפחות בעיניי. יש דברים שלא צריכים להגיע לעין ולאוזן, ולא צריך להעמיד אותן בסיטואציות מביכות, זה לא ראוי.

ובחזרה לנושא העיקרי: ברור שכולם רוצים בהחזרת החטופים, וברור שכל מי שפועל בעניין הזה עושה זאת בלי כוונת רווח ותורם מזמנו וממרצו, מהלב ומרצון טוב. 

גם המנהיגים שלנו כמהים לראות את כולם פה. עם כל הביקורות וההסתייגויות שמתפרסמות נון סטופ. לבם ונשמתם כואבים, כמו כל עם ישראל. אל תפקפקו. 

עם זאת, בשבועות האחרונים קראתי תיאוריות איומות ומפלגות, שלא אחזור עליהן, שזוכות להדהוד. אני לא מאמין שהדברים פורסמו. אחרי שאני לוקח אוויר, אני פונה לפשפש בהן שוב כדי להיווכח שלא הזיתי. ואכן הם שודרו, הודפסו וצויצו. אוי לעיניים. איך הדבר הכי רגיש שקיים הופך לזירה מדממת? איזה לב יש לו לאדם שעושה על זה ספין? מי נהנה לראות ריב ומדון בעניין כל כך מחריד? 

גם השיח סביב הנופלים הפך לעניין פוליטי. סופרים מי נפל ומהיכן. כרואי חשבון של מלאך המוות בודקים אחוזים: כמה נפלו מהאזור הזה ומהזרם ההוא. לדפוק את הראש בקיר. דווקא בנקודה המאחדת ביותר, המקום שבו יש לחימה כתף אל כתף תוך מסירות מוחלטת, יש שמזהים אופציה ללבות וליצור שסע. זה נורא. 

מה שמחזק בכל המלחמה הזוועתית הזו הוא לראות את הלוחמים שלנו. בני כל הגילים, עם כיפה או בלעדיה. מהצפון ומהדרום. חילונים, דתיים ובני דתות שונות באחווה. חדורי מטרה, קשוחים. חלקם נדרשים לתת את הדבר הכי יקר שיש לאדם. אין תלונות והאשמות אצלם. אתם יודעים, הכדור שמפלח, המטען שמתפוצץ, האר־פי־ג'י שחודר לרכב צה"לי, לא מבחינים בין מי שהגיע מיהודה ושומרון ללוחם מגוש דן; בין מי שיש לו ילדים בישיבת הסדר ומי שלמד כל חייו בבית ספר דמוקרטי. 

יתומים רבים הצטרפו למשפחת השכול בשלושת החודשים האחרונים באזור המרכז וביצהר. הכאב של המשפחות צורב בכל רחבי המדינה באותה מידה. וחמאס? הוא מכוון למי שהוא יכול. לא מזיז לו באיזה ישראלי הוא פגע, מאיפה הוא ומה מחשבותיו על סקר המנדטים האחרון. העיקר להרוג. 

ראינו את זה ב־7 באוקטובר, ואנחנו מקבלים את זה עכשיו במהלך הקרבות. השנאה שלהם עיוורת. אם להם זה לא משנה וכל רצונם לחסל אותנו, איך לעזאזל זה עלה אצלנו? מי הפך את המוות לכלי פוליטי?

בחודשים שלפני המלחמה התרגלנו לכל, באמת, קללות דוחות, שנאה שמופנית כלפי יקירי האומה, ריסוק הממלכתיות, שחיתות מטורפת ואלימות שגורמת בושה עמוקה לכל ישראלי. בכל פעם שחשבנו שהגענו לשפל, התגלה שפל חדש, עמוק ומגעיל מקודמו, והנה הגיעה המלחמה. הכתה בנו בעוצמה כבירה והעירה את כולנו לשאלת “החיים עצמם".

המערכה ארוכה, קשה ומכאיבה. למרות הצהרות על מיטוט וריסוק חמאס, ברור שהמציאות מורכבת וזה עלול לקחת זמן. הרבה זמן. ועוד לא אמרנו מילה על הצפון. כנראה ששעת השין מתקרבת גם שם. אבל מה שמפחיד אותי, אולי יותר מהכל, הוא היום שאחרי. 

כשמפרקים טאבואים ככה, בהינף יד ובלי למצמץ, ועושים זאת עכשיו, כשיש עדיין איפוק מסוים שהמלחמה מכתיבה, מה יקרה אחרי שאויבינו יוכרעו? כנראה שיותר כל רסן. לכן, אם נרצה לשרוד, רצוי שנהיה יותר כמו הלוחמים שלנו ופחות כמו אלו שמלבים את השנאה. אחרת, בשביל מה כל זה? 