הכל רוצים בהחזרת החטופים. ולכאורה – הכל גם רוצים לנצח, להכריע את חמאס, כך שלא יקום עוד. אך כיוון שאין דרך אחת המובילה בביטחון להשגת שתי המטרות הללו – הפכה סוגיית החטופים לסלע מחלוקת.
המטרה של לוין: להפוך את פסילת חוק הסבירות; פוגלמן: "נבדוק את ההדלפה"
בליכוד רותחים על בן גביר, גנץ מאיים: הפיצוץ בממשלה רחוק מסיום
קל להגיד "להילחם עד חורמה בחמאס כאילו אין חטופים, ולהילחם על החזרת החטופים כאילו אין מלחמה בחמאס". קל להגיד. בפועל, הפסקות האש, הזרמת הדלק והמזון לעזה ושחרור מחבלים מחזקים את חמאס במלחמה - והפסקה מוחלטת של הלחימה בטרם ניצחון היא תבוסה לישראל.
כל מי שתובע "להחזיר את כולם עכשיו!" מכיר את תג המחיר שקבע חמאס: סוף המלחמה עכשיו. יש במשפחות החטופים (ואלה המשתמשים בהן) כאלו התובעים לשלם את המחיר הזה, בתקווה שתימצא בעתיד הזדמנות אחרת לחיסול חמאס. אבל במחנה התובע להפסיק את המלחמה יש גם כאלו שבאמת אינם רוצים לנצח, ללא קשר לדילמת החטופים.
הניצחון עדיין מתמהמה. חסרי הסבלנות מאשימים את הממשלה, את הצבא, את התקשורת, את כניעת בנימין נתניהו לתכתיבי ארה"ב ואת ראשי הצבא המסכנים לטעמם חיילים בכניסה למבנים, לפני שחיל האוויר החריב אותם. גנרלים בדימוס ושאר "מומחים" מלהגים עצמם עד כלות באולפנים כשהם מדבררים את דובר צה"ל, ביניהם רבים ממפיצי השקר של "חמאס מורתע" - ועדיין הם תומכים ב"סיוע הומניטרי" לעזה.
זאת גם כשאנחנו יודעים שאונר"א נשלטת בידי חמאס, שרוב האספקה מגיעה למנהרות שלהם והדלק מניע את מכונות המלחמה שלהם. אולי באמת אין לנו ברירה, ואם לא נזרים להם דלק – לא נקבל תחמושת מארה"ב. אבל כל התובעים סיוע הומניטרי בשם המצוקה בעזה – כנראה אינם רוצים באמת לנצח.
במאמר מוסגר: סוגיית מאגרי התחמושת הריקים של ישראל מחייבת פרק מיוחד בדיוני ועדת החקירה שתקום אחרי הניצחון. ויהיה ניצחון ותהיה ועדת חקירה. כי גם המחסנים הריקים הם חלק מהקונספציה. במו ידיהם של קברניטי ישראל, ראשי הממשלות, שרי הביטחון והאוצר, הרמטכ"לים וראשי אמ"ן ואג"ת לדורותיהם, נוצרה התלות המוחלטת בארה"ב לעת מלחמה.
כולם יצרו מסכת שקרים שקראו לה "תרחיש האיום והייחוס" - ותוכניות החומש לצה"ל שנגזרו ממנה. הם הבטיחו לנו "צבא קטן וחכם" (עוד הבטחה חלולה מבית מדרשו של אהוד ברק, שהוא גם אבי "תורת ההכלה" של חמאס וחיזבאללה), ומשם גזרו סגירת חטיבות חי"ר ושריון במילואים, קיצוץ דרמטי בתעסוקות ובאימונים ביחידות המילואים, קיצור השירות הצבאי והסתמכות על מאגרי חימוש אמריקאי בארץ (שנלקחו מכאן כשפרצה המלחמה באוקראינה).
התלות המוחלטת ברכש מארה"ב ניוונה, בהיעדר הזמנות, חלקים חשובים מתעשיות הנשק המקומיות. הגדילו לעשות אנשי המחאה שקראו לא רק לסרבנות שירות במילואים - אלא גם לחבלה, ממש כך, בתעשיות הביטחוניות שלנו.
יובל נח הררי ("הארץ" מ־7 ביולי השנה) קרא לעובדי התעשיות הביטחוניות "להפסיק לחמש את ממשלת ישראל", ולפקידי הממשלה "להשתמש בכל הידע שלנו כדי לעכב, למסמס, לבלבל, לגרור רגליים, לבקש עוד טופס, לדחות עוד דיון, להתעקש על עוד סעיף". דומה שהיו פקידי ממשלה שלא המתינו להוגה הדעות המעוות הזה כדי לחבל במדינה.
אבל יש עוד סיבה חשובה המניעה את המתנגדים לניצחון. הם חוששים שהכרעת חמאס תסייע לממשלת נתניהו בזירה הפוליטית. רק השבוע שמענו כי רמטכ"ל הכישלון במלחמת לבנון השנייה, דן חלוץ, קבע כי "ישראל הפסידה במלחמה נגד חמאס. תמונת הניצחון היחידה שתושג תהיה בהפלת ראש הממשלה בנימין נתניהו".
חלוץ הוא גנרל כושל, שהעדיף להתפטר לפני שהודח. והשבוע, כמומחה לכישלונות צבאיים, הוא כבר הזדרז לקבוע שהפסדנו במלחמה. כדי להשיג "תמונת ניצחון" כוזבת בלבנון 2006 הוא עצמו שלח חיילים לקרבות מיותרים, ולפיכך תמונת הניצחון היחידה שהוא מסוגל לצייר היום בדמיונו אינה חיסול יחיא סנוואר או מוחמד דף – אלא הפלת נתניהו, ובאמצע המלחמה הוא קורא לגייס מיליונים למאבק הזה. חלוץ זוכה לרייטינג גבוה בערוצי חמאס וחיזבאללה.
למען הסר ספק – נתניהו חייב ללכת אחרי המלחמה הזאת. אחריותו הכוללת, ובפרט על "מדיניות ההכלה", אינה ניתנת לניקוי. אבל כשרמטכ"ל בדימוס קובע באמצע המלחמה שהפסדנו – יש לזכור, במשל מעולם הזואולוגיה, למי אסור להראות חצי עבודה. כשחלוץ קורא לגייס מיליוני ישראלים למחאה בזמן מלחמה, הוא מתאמץ לחבל במאמץ המלחמתי כי הוא חושש שננצח.
חלוץ אינו לבד. כל מיני "מומחים" בעלי ניסיון ביטחוני או מדיני, או עיתונאים ובעלי טורים, כבר פוסקים שלא ננצח. אין זו הערכת מצב, אלא משאלת לב. דומה כי רוב מדור הדעות ב"הארץ" לפני שבוע הוקדש לקביעה שלא ננצח. אהוד אולמרט קבע שלא נצליח לחסל את חמאס ולכן עדיף להפסיק להילחם ולקבל את החטופים. גם עבורו המטרה העיקרית אינה החטופים, כמובן, אלא "סילוקו בבושת פנים של הנוכל הנבוב והארור מראשות הממשלה".
פרופ' שלמה בן עמי, מי שהיה גם שר חוץ בממשלתו הכושלת וקצרת הימים של אהוד ברק, אינו מזהה כל גוף או מועמד טוב לרשת את חמאס בעזה גם אם ננצח, ולכן מציע לוותר על הניצחון. הלל שוקן מרחיק לכת וקורא "להכיר בהפסד" לתנועת ההתנגדות הפלסטינית - ובכך לפתוח את הדלת להקמת מדינה פלסטינית. מבחר חלקי.
(עוד מאמר מוסגר: מצאתי עצמי מהרהר בשאלה: האם ייתכן שיהודים המגדירים עצמם פטריוטים, יפעלו נגד מדינתם בשעת מלחמה? ואז שמעתי כי האיראנים מפעילים רשתות של בוטים, זהויות מזויפות או גנובות, כדי לזרוע פירוד ומחלוקת בעם ישראל. ונחה דעתי: אלו ככל הנראה אינם חלוץ, אולמרט, בן עמי, רביב דרוקר או בן כספית עמיתי ודומיהם. אלו כנראה בוטים איראניים).
אבל החוששים מהניצחון אינם מסתפקים בניסיון לרפות את ידי הלוחמים ומפקדיהם בחזית, או בניסיון גלוי לגייסם לתנועת המחאה להפלת הממשלה. יש בהם הקוראים גם לאזרחים להפסיק להתנדב ולתרום. איריס לעאל כתבה ("הארץ" 10 בדצמבר) "ההתנדבות תורמת להישרדותו של נתניהו...התרומות לציוד לחיילים, למפעלי ההזנה ולקרנות למימון עסקים קטנים חודשיים אחרי המחדל פשוט מזיקות".
מטריף אותה שהאנרגיות שיכלו להיות מגויסות להפלת הממשלה, מגויסות עתה למאבק באויבי ישראל בזירה הבינלאומית או לגיוס תרומות לשיפורי מיגון לחיילים.
אין לי ספק כי משפחות החטופים חרדות לגורלם ומשתוקקות לשובם הביתה לאלתר. יש בהן כאלו שמוכנות לוותר על הניצחון הלאומי כדי להציל את יקיריהן. אותן אפשר להבין. אבל יש מניפולטורים המשתמשים בהן בציניות אינסופית לצורכי המאבק הפוליטי שלהם. כזה הוא אהוד ברק, הממליץ בימים אלו (בראיון לערוץ קנדי) לנהל את המלחמה בעזה באופן "פחות אלים".
וכשהוא מתראיין לגיא פורן בפורום טייסי המילואים 555 (אלו שעד למלחמה איימו בסרבנות), הוא מסביר היום כי רצוי היה להשתמש בהשפעה העצומה של זעם משפחות הנרצחים והמפונים – אבל כרגע אי אפשר וצריך לחכות קצת.
ושבכל מקרה – אסור שהציבור יזהה את הקשר בין המשפחות ותנועת המחאה, דגליה השחורים, ססמאותיה ונציגיה. ברק ודומיו לא רוצים שישראל תנצח עכשיו, כי הניצחון כאמור עוד עלול חלילה להירשם כהישג של נתניהו. עבורם המטרה – השלטון - מקדשת את כל האמצעים, אפילו ויתור על ניצחון במלחמה.