1. איבדנו את הפחד
המצב בחזית הצפון טוב בהרבה מכפי שהוא נראה, רע בהרבה מכפי שהוא היה צריך להיות. הוא טוב כי צה"ל בנה לאורך הגבול מערך הגנה קטלני יעיל וגמיש שמסוגל להפוך למערך התקפה בכל רגע נתון, והוא גובה מחסן נסראללה מחיר דמים על התקפותיו. גם נסראללה מופתע מיוקר המחיה הלא צפוי הזה.
אוגדת המילואים 146 שצורפה לאוגדות הצפוניות היא אוגדה גדולה, איכותית, מאומנת ומצוידת. למילואימניקים, כך מתברר, יש איכויות מיוחדות, שנובעות מהניסיון, הגיל, הסבלנות. אחרי שהם למדו את הגזרה, הם כבר המציאו פתרונות לכל מיני קשיים שחיזבאללה מציב בפני צה"ל. אגב, בחיזבאללה (וגם באיראן) יש רגישות גבוהה לאבידות. עלי חמנאי וחסן נסראללה, כל אחד במאורתו, לא ששים להקריב לוחמים, ואין להם חופש פעולה מוחלט בתחום הזה.
נסראללה יודע שאיבד את עקרון ההפתעה. או, כמו שניסח את זה גורם צבאי בכיר לאחרונה, "יחיא סנוואר גנב לנסראללה את התר"ש" (תוכנית רב־שנתית). חמאס ביצעה מה שחיזבאללה מתכננת לבצע כבר שנים והעירה את ישראל.
בלי יתרון הפתעה, בלי אוכלוסייה פגיעה לאורך הקו, עם מוכנות שיא של צה"ל, אין לנסראללה מה להרוויח. הוא יודע שאם ימתח את החבל, זה עלול להפוך לחבל תלייה. הוא יודע שאם ידרדר את האזור למלחמה כוללת, ביירות תיראה כמו הכלאה בין הדירה של סאלח אל־עארורי וכיכר פלסטין בעזה. הוא מבין שישראל איבדה את הפחד ששיתק אותה לאורך שני עשורים. בעיקר משום שכבר שילמה את המחיר.
אז למה המצב כל כך רע? כי אין בשפה העברית מספיק מילים כדי לתאר את גודל המחדל שאפשר לחיזבאללה לבנות מה שבנה מולנו בגבול הצפוני בשני העשורים האחרונים. השבוע דיברתי עם קצין בכיר, ותיק מאוד, שאין הרבה אנשים שמכירים טוב ממנו את הגזרה הצפונית. מאז פשט את מדיו, לא ביקר בה.
עכשיו הוא שם, והזעזוע שלו גדול. מכונת המלחמה המפלצתית שחיזבאללה בנה וערך על הגדר, ממש מולנו, אינה ניתנת לתיאור. הבונקרים, הבסיסים, השטחים השולטים, אמצעי הלחימה, הטילים, המערכים, כל אלה הופכים את מי שניצבים בצד השני של הגדר לברווזים במטווח. ברווזים מטומטמים להחריד, שהניחו שהעופות הדורסים שמולם ייעלמו, יתעופפו או יתגיירו. ואם לא הבנתם, הברווזים הם אנחנו.
יהיו מה שיהיו תוצאות המלחמה, אחריה צריך להקים ועדת חקירה ממלכתית עם שיניים ובמקביל להוציא אל מחוץ לחוק שתי מילים פופולריות בשפה העברית: הראשונה היא "הרתעה", על הטיותיה השונות. זה כבר ברור לכולם. השנייה היא "הכלה". תם עידן ההכלה. המילה הזו צריכה לצאת לנבצרות תמידית.
כמו שאמר אביגדור ליברמן בראיון ב"מעריב סופהשבוע" לפני שלושה שבועות: לוחם חיזבאללה אחד חוצה את קו הליטאני, זו עילה למלחמה. רקטה אחת, או קליע בודד מקלצ'ניקוב נורה משטח לבנון לשטחנו, כנ"ל. מלחמה תגרום להרס נורא בשני הצדדים? אז תגרום. זה המצב. וברגע שהצד השני יידע שישראל לא מכילה כלום, נגמלה מהתמכרותה לשקט, מתעלמת מהצימרים המלאים, הקייטנים השמחים והמנגלים המעשנים ופועלת מיד, בכל הכוח, להגנה על ריבונותה, אפשר יהיה לחיות כאן. מי שלא רוצה להימצא במצב של הכלת הסוף, צריך לשים סוף להכלה.
זה לא אומר שהיציאה מלבנון הייתה טעות, וזה גם לא אומר שההתנתקות הייתה טעות. הטבלה אינה משקרת, והסטטיסטיקה לעולם צודקת. קונספט "רצועות הביטחון" פשט אף הוא את הרגל. גם הקונספט שלפיו אנחנו נשתלט על שטח שבו גרים ערבים ונמליך עליהם מלך, די נכשל.
אם מישהו רוצה לחזור ל"סדר חדש בלבנון" ממלחמת לבנון הראשונה או לרצועת הביטחון מ־18 השנים שאחריה, שיעשה את זה על חשבונו. שילמנו מחיר דמים במלחמה המטופשת ההיא ואחריה המשכנו לקבור 25 חיילים כל שנה ברצועת הביטחון. המחיר הלך ועלה עם התעצמות חיזבאללה. אני מניח שלו נשארנו ברצועת הביטחון, הוא היה מגיע היום לכ־50 חיילים בשנה בקלות. כנ"ל לגבי מי שמתגעגע לציר פילדלפי, שבו לוחמים הסתדרו בשורות וחיפשו, פעם אחר פעם, בחול, את שרידי חבריהם.
2. יעלה כמה שיעלה
מה הפתרון? פשוט: כשאתה חוזר לגבולותיך, אתה מגן עליהם במלוא העוצמה. בלי קריצות, בלי פשרות, בלי הכלות ובלי הנחות. זה כולל את היכולת להיכנס בכל רגע נתון לשטח האויב כדי לסכל או לנקות טרור. בדיוק כפי שצה"ל עושה ביהודה ושומרון מאז חומת מגן. כשאהוד ברק אמר שאם חיזבאללה ימשיך לזנב בנו אחרי שנצא מלבנון "נדע מה לעשות", הוא לא ידע מה לעשות. הוא ואחריו שרון "הכילו" את מעללי חיזבאללה, שכללו התקפות, הפרת ריבונות, הרג וחטיפת חיילים. זהו שורש הרע.
מי ששבר את התפיסה הזו היה אהוד אולמרט, שיצא למלחמה על אירוע כזה בדיוק. בצדק יצא. חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שצריך היה להמשיך עם הפעולה הקרקעית בלבנון למרות מחירה. זה לא קרה. גם כך, מלחמת לבנון השנייה קיפלה את נסראללה לשנים ארוכות אל תוך הבונקר, אבל אחרי אולמרט הגיע בנימין נתניהו ואיתו ה"הכלה".
נסראללה קיבל אור ירוק לבנות מולנו את המפלצת. באותו זמן בדיוק, איזה צירוף מקרים, קיבלה גם חמאס אור ירוק לבנות מולנו עוד מפלצת. כל האורות הירוקים הללו יצאו מאותו רמזור, ששמו נתניהו. רמזור שדיבר גבוהה ופעל נמוכה. רמזור נטול אור אדום. את הפירות אנחנו קוצרים עכשיו.
זוכרים איך לפני כמה שנים השקיע צה"ל אנרגיה עצומה כדי לביים פצועים בשורותיו במהלך יום קרב עם חיזבאללה, כדי "להרגיע" את נסראללה ולהחזיר את השקט? זוכרים את הפינוי הפיקטיבי במסוק לרמב"ם, עם הלוחמים שביימו פצועים על אלונקות, כדי להפיס את דעתו של השיעי בביירות? אוי לבושה.
אירוע נוסף היה התקפה של מחבלי חיזבאללה על מוצב צה"ל בשטחנו, שכללה הפרה בוטה של הריבונות, פלישה לשטח ישראל וניסיון לכבוש מוצב. ההוראה שלוחמינו קיבלו הייתה להניס את החיזבאללונרים באמצעות ירי ליד הרגליים. וכך היה. הם הונסו בחזרה לשטח לבנון, ונסראללה נרגע. הרי אם היינו הורגים אותם, נסראללה היה מגיב. אבל הצימרים היו מלאים והצפון היה פורח, וגו'.
אז מי שמתמכר לצימרים מלאים ולצפון פורח, מקבל אחר כך צימרים ריקים וציבור בורח. נכון לעכשיו גבול הצפון נטוש, הקיבוצים הרוסים למחצה, ומאות אלפי ישראלים פליטים בארצם. את ה"הכלה" צריך לקבור קבורת חמור. תחתיה, צריך שתהיה כאן ממשלה עם גיבוי בינלאומי, עם קו אשראי פתוח של האמריקאים והאירופים, עם מנהיגים אמיצים שמסתכלים קדימה על האויב, ולא אחורה על הבייס. ההכלה הייתה תפיסת העולם והקונספציה של נתניהו. הוא עשה את זה כי הוא שונא לקחת סיכונים. הוא שונא לקחת סיכונים, כי המטרה העליונה שלו היא להישאר בשלטון.
הגיע הזמן שיהיה לנו ראש ממשלה שהמטרה העליונה שלו היא להגן על המדינה. כדי להגן על המדינה צריך גם לקחת סיכונים, אפילו סיכונים אישיים. ראש המשלה הבא חייב להעמיד את המטרה הזו מעל הכל: מי שמכיל אלימות ממשכן את עתיד ילדינו. מי שזורע רוח, קוצר סופה. הדרך היחידה להתקיים כאן היא הידיעה הברורה של האויב שישראל תגיב בעוצמה בלתי פרופורציונלית על כל הפרה של ריבונותה, יעלה כמה שיעלה. כי כמה שזה לא יעלה, זה יהיה זול יותר מהאלטרנטיבה (אותה אנחנו מנסים לממן עכשיו).
3. שפיות זמנית?
בג"ץ קיבל השבוע שתי החלטות חשובות ונכונות. 12 וחצי שופטים (יוסף אלרון מסכים שאפשר לבטל חוק יסוד, אבל רק במקרי קיצון נדירים מאוד) מתוך 15 תומכים בביטול חוקי יסוד על ידי בית המשפט. רוב מכריע וגורף שלא משאיר מקום לספקות. 8 מתוך 15 שופטים הכריעו על ביטול החוק שביטל את עילת הסבירות (ועוד 3 לפחות ביקרו את החוק הזה בחריפות).
6 מתוך 11 שופטים הצביעו על דחיית תחולת חוק הנבצרות לכנסת הבאה. ובניגוד למה שסיפרו לכם, שום דבר לא התקבל כאן "על חודו של קול". 8 מתוך 15 זה בדיוק הרוב שבו עבר אותו חוק בכנסת (53.3%).
ההחלטה השנייה התקבלה ברוב אף גדול יותר (6 שופטים מ־11 זה כמעט 56%). רבות דובר, נכתב וסופר על ההחלטות הללו. השורה התחתונה פשוטה: ממשלת המופרעים שהקים כאן נתניהו הרסה את המדינה רק כדי לגלות בסוף התהליך שהמיטה על עצמה את המהפכה החוקתית השנייה.
זה יכול היה להיות אחרת: אלמלא התקפת האמוק שעליה הכריז לפני שנה ויממה יריב לוין, הוא יכול היה להמתין בסבלנות לפרישתן של הנשיא אסתר חיות והשופטת ענת ברון (באוקטובר האחרון), לעשות דיל עם נשיא העליון ולמנות שני שופטים חדשים: אחד שמרן ואחד לא שמרן. בכך היה משיג את הרוב השמרני הנדרש.
אבל הוא מיהר, אצה לו הדרך (לחורבן). הוא העדיף את דרך המלחמה על דרך השלום. ההיסטוריה לא תסלח לבריון הכושל הזה. הוא חתום על החורבן, שני רק לנתניהו. האיש הזה צריך להיות מוקא מהחיים הציבוריים ומוקע על עמוד הקלון הלאומי שלנו. הוא שמע את כל האזהרות, ראה את המראות, התעלם מהעובדה שהוא קורע לגזרים את העם, את הכלכלה, את החברה, את הצבא ואת ההרתעה, דחה את כל הצעות הפשרה והמשיך להסתער לעבר יעד מטורלל ומדומיין. עכשיו כולנו משלמים את המחיר.
אני, כהרגלי, מביט דווקא בחמישית הכוס הריקה. כי מתחת לרדאר עברה השבוע העובדה ששני שופטים בבית המשפט העליון חושבים שהכנסת יכולה להעביר כל חוק שעולה על דעתה, בכל רוב, זניח ככל שיהיה, לתת לו את הכותרת "חוק יסוד" ובכך ליצור מצב שאין על החוק הזה שום ביקורת שיפוטית והוא חסין ומבוצר לחלוטין. כזה ראה וקדש.
אני עוקב אחרי השופט נעם סולברג בהערכה רבה שנים ארוכות מאוד. שופט שמרן אבל חכם, ראוי ושוחר צדק. האמנתי שיהיה נשיא הולם לבית המשפט העליון. לפחות כך סברתי עד לא מזמן. ואחרי שאמרתי את כל זה, נשאלת השאלה האם השופט סולברג חי בתוך עמו? האם הוא מביט ומזהה את הטירוף המשתולל במערכת השלטונית, את הטרלול הגובר, את שיכרון הכוח, את פולחן האישיות? הרי בשנים האחרונות חוקקו חוקים והתקבלו החלטות שאך לפני זמן קצר אף אחד לא היה מעלה על דל דעתו להתיישר איתן.
מה יעשה סולברג אם הכנסת תחוקק חוק יסוד שקובע שבחירות יתקיימו רק בכל עשר שנים? או שראש הממשלה יכהן לכל ימי חייו? או שערבים, או חרדים, או קיבוצניקים, או פושטי רגל, לא יוכלו להצביע בבחירות? האם השופט סולברג באמת חושב שדמוקרטיה יכולה להיות גם עריצות הרוב? האם הוא יודע על בלמים ואיזונים כלשהם שקיימים בשיטה הישראלית (למעט בחירות) שנעלמו מעינינו?
ואז הגיע פסק הדין בעניין הנבצרות, ובו גילינו כי יש בעליון 5 שופטים שלא הצליחו לזהות את החוק המטורלל הזה כפרסונלי. הם כנראה גם לא שמעו את נאומו של נתניהו כמה רגעים אחרי שהחוק עבר שבו הוא מודיע שרווח לו ועכשיו הוא "נכנס לאירוע". הם כנראה לא היו כאן כשנתניהו בעט וביזה והפר את כל כללי ניגוד העניינים שלהם התחייב בפני הרכב מורחב של בג"ץ. הם כנראה לא שמעו את פליטות הפה של ח"כים שהודו בקולם, בזמן דיון בכנסת, שזה חוק שנתפר למידותיו של אותו נתניהו. הם גם כנראה לא זיהו את העובדה שגם אם ראש הממשלה ישקע בתרדמת, עדיין יהיה קשה מאוד, על פי החוק החדש, להוציאו לנבצרות.
מילא. זה מה שיש ועם זה, כמו שאומרים, ניאלץ לנצח. בינתיים השפיות ניצחה ובית המשפט העליון בהרכבו הנוכחי מגוון ומאוזן מאי־פעם. התוצאות בשתי הפסיקות מוכיחות את זה: 7:8 בסבירות ו־5:6 בנבצרות מעידים על בית משפט הטרוגני, עם נטייה קלה לכיוון האקטיביסטי שתתוקן בקלות בעתיד. החתומים על זה הם גדעון סער, ששינה את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, ואיילת שקד, שהצליחה לנצל את השינוי הזה לטובת השמרנים.
אלא שהתהליך הטבעי והמתון הזה לא הספיק למופרעים, שהתניעו את הדחפורים והצליחו להרוס את המדינה. בית המשפט נותר, בינתיים, על כנו. ההפיכה המשטרית מתה, מקום קבורתה לא נודע. נא להימנע מביקורי תנחומים. צריך לקוות שהממשלה הבאה תשכיל להציג לציבור רפורמה מאוזנת, מחויבת המציאות ודחופה במערכת המשפט. כזו שלא פוגעת בדמוקרטיה, מוסיפה איזונים ובלמים ומסדירה, אחת ולתמיד, את יחסי הכוחות בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת.
4. כשהמטוסים מקורקעים
ככל שעובר הזמן, כך הולכים ומתבררים ממדי מחדל 7 באוקטובר. סופה מושלמת שבמסגרתה כל תחנות ההתרעה, כל גורמי הביטחון, כל אמצעי הבטיחות, כל מתריעי המודיעין, כל השלייקעס ומרווחי הביטחון והנחות העבודה ותפיסות היסוד, הכל, כולל הכל, קרס בבת אחת, באותו לילה. מה שמתסכל זה שאפילו אם אחת התחנות הללו הייתה ניצבת על משמרתה, אפשר היה למנוע את האסון או לפחות לצמצם אותו משמעותית. כל זה ייבדק בוועדת החקירה.
נושא שעסקו בו קצת פחות הוא חיל האוויר. די בצדק. החיל הזה הוא אי של מצוינות ומקצוענות, ביצועיו מפתיחת המערכה בעזה ועד היום קרובים לציון מושלם. נכון, העובדה שרק צמד מסוקי קרב היו בכוננות בלילה הגורלי והם הוצבו ברמת דוד בעייתית מאוד, אבל זה עניין של תפיסה שיש צורך לתקן. מפקד חיל האוויר לא שותף בהתייעצות הלילית ההיא, וחבל.
יחד עם הגדלה מאסיבית של מספר הטנקים, ישראל תצטרך לשקול גם להגדיל בחזרה את מספר המסק"רים. עם כל הכבוד לכמט"מים (ויש לא מעט כבוד), בסוף אין תחליף ליכולתו של טייס מסוק קרב להתמקם מעל הכוח, להתחבר למפקד בשטח ולענות לצרכיו המיידיים באמצעות התותח רב־העוצמה שבו מצויד המסוק (תותח שאין בכטמ"ם).
ובכל זאת, יש קטע מוזר שקשור בחיל האוויר. כי בשעות הראשונות והמכריעות של ההתקפה על העוטף, הוא בעצם לא היה. מה כן היה? צמד המסק"רים שדהר מרמת דוד לעזה, עוד כמה צמדים שהצטרפו אליהם בחיפזון, וכטמ"מים שהובהלו לשמי הרצועה.
מי שראה את הסרטונים שצילמו המסק"רים יודע שהם עשו עבודה מדהימה. בכל קנה מידה. שני הראשונים הגיעו לזירה בשבע וחצי בבוקר (שעת טיסה מרמת דוד), רבע שעה אחר כך כבר נורה לעברם טיל כתף מסוג "סטרלה". הם התחברו לרבש"צים ולכל מיני כוחות שהתאלתרו בשטח ונלחמו בכל כוחם. אבל ההשפעה שלהם על הזירה לא הייתה מכרעת. כש־3,500 מחבלים מסתערים על עשרות יישובים ובסיסים לאורך גזרה שלמה, צריך הרבה יותר מזה כדי לעשות את השינוי. המסק"רים והכטמ"מים מוגבלים בכמות החימוש וצריכים לחזור ולמלא בטן במהירות. הם לא הצליחו להשפיע השפעה ממשית על הזירה.
מי שהיו חסרים אלה מטוסי הקרב. לחיל האוויר יש מאות מטוסי קרב. מבנה קרב ראשון של שני מטוסים הוזנק לאוויר כבר בשש וחצי בבוקר. הספיקו להחליף להם חימוש מאוויר־אוויר לאוויר־קרקע. הם טסו לרצועה, פטרלו מעליה, הסתובבו מעל הים וחזרו לבסיס כשאזל הדלק. הם לא הבינו מה קורה ולא ידעו מה לעשות. ואין מה לבוא אליהם בטענות. אף אחד בשרשרת הפיקוד של צה"ל לא ידע לבקש מהם עזרה, להנחות אותם לפעולה, לייצר איתם קשר ולכוון אותם.
מתברר שאין לחיל האוויר תוכנית פעולה לאירוע כזה. בניגוד לצבא היבשה, שרגיל לפעול בכאוס ולא נזקק להפעלה מדויקת, חיל האוויר זו חיה אחרת. כל לוחמי היחידות המיוחדות והחי"ר ששהו בבתיהם בשבת בבוקר תפסו יוזמה, עלו על מדים, חטפו נשק ואפוד וטסו דרומה להציל את המצב. בחיל האוויר אין פרקטיקה כזו. החיל יודע לבצע באופן עצמאי את משימותיו המוגדרות: הגנה על שמי המדינה, יירוט, תקיפה בשטחי אויב. הכל מתוכנן בקפדנות ומבוצע במקצוענות ודיוק. והנה, בשבת בבוקר, 7 באוקטובר 2023, אירוע אחר לגמרי שמצריך מחשבה אחרת לגמרי ותפיסת הפעלה אחרת לגמרי.
כשחיל האוויר מסייע לכוחות הקרקע, זה נקרא "השתתפות" או "סיוע". אבל חיל האוויר לא יוזם את זה. כוחות הקרקע "מושכים" אותו לזירה, מכוונים אותו, מספקים לו מטרות, מסמנים לו גזרות. בשבת בבוקר לא היה על הקרקע מי שמסוגל לדבר עם חיל האוויר או אפילו לחשוב על חיל האוויר. מערכת הפיקוד והשליטה קרסה כולה. מפקד האוגדה היה סגור בחמ"ל, מפקד הפיקוד היה בתנועה מהצפון וניסה לנהל את הגזרה ולהזעיק אוגדות שכנות כדי להציל את המצב, הרמטכ"ל ניסה להבין מה קורה. במצב הדברים, חיל האוויר הסתפק במסק"רים וכטמ"מים. מערך מטוסי הקרב האימתני, הטוב והיעיל מסוגו בעולם, לא השתתף במשחק.
"אם המנטליות הייתה אחרת", אמר לי גורם מתוך החיל, "היה צריך לעשות דבר פשוט: מכיוון שהיו כבר הרבה מאוד אמצעי חוזי בשמיים, ניתן היה למפות מיד את כל 30 הפרצות בגדר לאורך הגזרה, וכל מה שהיה צריך לעשות זה לדאוג שכל חצי שעה תתפוצץ פצצה גדולה של טון או חצי טון בצד הפלסטיני של כל פרצה כזו. האפקט של פצצות כאלה אדיר. זה היה אוטם את הגבול. נכון שחלק מהנוח'בה נכנסו כבר קודם, אבל הגל השני היה נבלם, והגל השלישי של הבוזזים והאזרחים שגם הם חטפו והרגו, לא היה קורה".
5. נא לא לטייח
ביום שני, 9 באוקטובר, דווח באמצעי התקשורת ש"חיל האוויר לקח אחריות על הגדר". אבל זה קרה יומיים לאחר הטבח. למה לא עשו את זה בשבת בעשר בבוקר? אז נכון, אף אחד לא ביקש. אף אחד לא פנה. אף אחד לא הציע. אבל בדיוק כאן צריכה להגיע היוזמה, המעוף, החשיבה מחוץ לקופסה. אירוע כזה לא אירע מעולם ויכול להיות שהוא מצריך ביצוע מעשים שלא בוצעו מעולם.
כשמתרחשת פלישה כזו של אלפי מחבלים לתוך עשרות יישובים אזרחיים ולא מעט בסיסים, חיל האוויר חייב להיכנס לאירוע בכל כוחו. השמיים היו אמורים להתמלא ברעש מטוסים. נדמה לי שגם המחבלים עצמם הופתעו מהשקט היחסי של השמיים.
אפילו בומים על־קוליים יכולים להועיל מאוד בסיטואציה הזו. סדרות של בומים כאלה, בגבהים נמוכים במיוחד, מעל הגדר ומעל השכונות המזרחיות של הרצועה, היו מייצרות אפקט הרתעתי. כל זה לא קרה. יש בחיל מפקד טייסת שחלק ממשפחתו מתגורר בקיבוץ בעוטף. בשעה 2 בצהריים הוא עצמו כתב לקולגות שאלה: "איפה חיל האוויר?". הוא קיבל הודעות מצוקה מקיבוצי העוטף וכולן באותו טקסט: איפה חיל האוויר?
כאמור, אין כאן כשל מודיעיני או מחדל מבצעי. יש כאן לקונה בתפיסת ההפעלה, ואקום באופציות הפעולה. ראש אגף המבצעים בחיל האוויר תפס יוזמה, בערך שלוש שעות אחרי תחילת האירוע, והעלה לשיחת ועידה בווידיאו את כל מפקדי הבסיסים בחיל. הוא עדכן אותם במה שקורה, אבל באותה שעה לאף אחד לא היה מושג אמיתי מה קורה. הוא אמר להם שמרגע זה ואילך, שכל אחד יפעל בדרך הכי טובה שהוא מכיר וינסה לעזור.
זו הייתה יוזמה מבורכת. הבעיה שהיא לא הפעילה את המכונה מסיבה פשוטה: לא הייתה עד אותו רגע בחיל האוויר שום תפיסת הפעלה לגבי אירוע מהסוג הזה. אם הירוקים צריכים עזרה, הם קוראים לכחולים, מכוונים אותם, מפעילים אותם. אבל באותן שעות לא היו ירוקים שאפשר היה לדבר איתם, ואלה שכן היו, התעסקו בלחימה בתנאים קשים ובהישרדות והסתפקו בהכוונת המסוקים.
לא הכל היה שלילי. השעות הללו היו עמוסות בגילויי גבורה שחלקם עוד לא סופרו, באלתורים וביצירתיות. מטוסים ומסוקים המריאו מחוץ למעטפת הבטיחות, טייסים יצרו קשר עם כוחות בשטח דרך וואטסאפ וטלגרם, השיא הגיע כשמפקד טייסת יסעורים שאל את ידידו הקרוב, מח"ט הצנחנים, מה הוא צריך. הצנחנים היו תקועים בבקעה. המח"ט אמר שהוא צריך טרמפ. כך התאלתרה אותה טיסה שבה הגיעו הצנחנים מהבקעה לבארי בשני מסוקי יסעור, אחד מהם נפגע מפצצת מרגמה ועלה בלהבות, לא לפני שהטייסים הצליחו להציל את הצוות ועשרות הלוחמים שהיו עליו.
בחיל האוויר מודים ברוב מה שנכתב כאן. ביושר רב, יש לציין. כן, זה יכול היה להיראות טוב יותר, הם אומרים, יש לקחים להפיק, הפתרונות שחיל האוויר הציב לא היו אופטימליים. צריך לשוב ולהדגיש, ששום דבר כאן לא מגיע לדרגת מה שראינו במודיעין או באוגדת עזה.
חיל האוויר קפץ לתוך האירוע בדקה הראשונה, והוא נלחם מאז ועד רגע זה בכל כוחו ויכולותיו. הבעיה היא שבשלוש־ארבע השעות הראשונות, כשנדרשו פתרונות לא שגרתיים שלא נוסו מעולם, לא היה מי שיפעיל את חיל האוויר, ולמרבה הצער חיל האוויר גם לא הבין שהוא חייב להפעיל את עצמו.
למרבה הפרדוקס, בימים שחלפו מאז הצליח חיל האוויר להדק את רמת התיאום עם כוחות הקרקע בדרך חסרת תקדים. זה הגיע לכדי כך שמטוסי קרב מסוגלים להטיל היום פצצות של טון במרחק מאה מטרים מכוחותינו, לפעמים אפילו פחות. תארו לעצמכם שרמת ההפעלה הזו הייתה מובאת לשימוש גם ב־7 באוקטובר, על הגדר הפרוצה שהפרידה בין ישראל לעזה.
6. סייג לחוכמה
אי אפשר לסיים את הטור הזה בלי להתייחס לתלונה שהוגשה נגד ישראל על ידי דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. האישום: חשד לרצח עם. ניתוח של התלונה מעלה את העובדה המגוחכת והמעליבה שחלק ניכר מהראיות מבוסס על דברים שנאמרו על ידי נבחרי הציבור הפטפטנים שלנו.
לא, לא מדובר רק בניסים ואטורי או בשר עמיחי אליהו, שלא שלל הטלת פצצת אטום על הרצועה. גם הצהרות הרהב של נתניהו ("נמחה את זכר עמלק") ושל יואב גלנט וישראל כ"ץ מככבות שם. בכירי הקואליציה מתחרים זה בזה בגרוטסקיות. עוד זה מודיע שלא ייכנס אפילו מיליליטר אחד של סולר, השני מודיע שאף טיפת מים לא תסופק לרצועה, והשלישי מוסיף משלו.
קחו קואליציה של כסילים חסרי אחריות, תוסיפו לה צבא של שופרות לאומנים־משיחיים שמהדהד את המסרים, תתבלו בערוץ טלוויזיה שרובו הסתה פרועה וכהניזם גלוי, ותקבלו תלונה על רצח עם בפני טריבונל בינלאומי. כך, למשל, הציג ינון מגל, מנושאי הדגל הקולניים ביותר של תרבות הרהב והקשקשת, סרטון שצילם מג"ד כלשהו שבו הוא נושא בפני חיילי הגדוד נאום חוצב להבות ומספר להם בגאווה שהגדוד עשה לבית חאנון מה שנעשה לעיר שכם באותו סיפור מקראי שבו שמעון ולוי נקמו את אונס אחותם בהרג כל הגברים בעיר. זה לא מספיק, הודיע המג"ד, אנחנו נעשה לכל עזה מה שעשינו בבית חאנון.
נשאלת השאלה לשם מה צריך את המשפט בהאג? אפשר ללכת ישר לטיעונים לעונש, הרי אנחנו מודים באשמה ומקבלים עליה אחריות בהתנדבות. מישהו כנראה שכנע את הציבור שאין סביבנו עולם מלא וגדוש בגויים חשדנים שלא הצביעו בן גביר. קשה להאמין לאיזו רמת טיפשות מסוגל עם הספר להגיע. איפה הימים שבהם ראשי הציונות שתקו ועשו. קבעו עובדות בשטח והצטנעו.
למזלנו, ארה"ב עוד לא איבדה לגמרי את הסבלנות. למזלנו, רוב מנהיגי אירופה עדיין יודעים שאנחנו הצד הצודק של הסכסוך והאירוע, אף שאנחנו לא בהכרח הצד החכם שלו. בקצב השתלשלות הדברים הנוכחי, כשכל שר, זב ומצורע חייב להתלהם קצת יותר מקודמו כדי לייצב את מעמדו בבייס, יש מצב שבסוף יינקטו נגדנו סנקציות, ואז כולנו נסתדר בשורה מתייפחת ונטען שכולם אנטישמים.
ולמי שטוען שהגירה מרצון אינה פשע מלחמה: זה נכון. אנשים יכולים להגר מאיפה שהם רוצים לאן שהם רוצים, בכוחות עצמם. הקטע הוא שככל שנדבר על זה יותר, כך הסיכוי שזה יקרה יקטן. אם ההגירה "מרצון" תהיה רעיון שלנו, היא לא תקרה לעולם. מהלך כזה צריך לעשות בדרך עקיפה ובתחבולה.
לאחרונה עלו כמה רעיונות יצירתיים בתחום הזה והחלו להבשיל לכיוון ביצוע בכל מיני דרכים שהשתיקה יפה להן. התנאי היחיד היה חשאיות מוחלטת, שלא יהיו טביעות אצבע ציוניות על האירוע. ובכן, זה כבר מת מזמן. הקשקשנים שמתחרים זה בזה בהצהרות ההגירה מרצון הצליחו להרוג גם את זה.