חיל הרפואה של צה"ל פרסם כי מתחילת הלחימה פנו כ־9,000 חיילים לקבלת סיוע נפשי. אינני יודע כמה אזרחים כבר נזקקו לטיפול כזה, אך ברור כי רבים מניצולי הטבח בדרום סובלים מחבלה נפשית קשה.
סוף לסאגה: נציבת שב"ס קטי פרי תסיים את תפקידה
לדרום אפריקה הייתה סיבה טובה לסבך את ישראל: עכשיו נחשף למה
קשה להבין איך מי שנמלט על נפשו בשדות מפני הרוצחים הערבים, אחז שעות ארוכות בשארית כוחותיו בידיות הלוהטות של הממ"דים, ראה את חבריו ובני משפחתו נטבחים לנגד עיניו לאחר שעברו התעללות קשה, או שב מהשבי בעזה – יכול לצאת מזה בלי שריטות עמוקות בנפש. ויש המרחיבים ואומרים כי החברה הישראלית כולה סובלת מפוסט־טראומה.
האבחנה הרפואית הזאת מתייחסת בדרך כלל להשפעות הנפשיות של מאורע שהתרחש בחיינו בעבר. אלא שהטראומה הלאומית שהחלה באותו יום מר ונמהר ב־7 באוקטובר – לא הסתיימה והיא נמשכת. אומנם לא עוד כקורבנות חסרי ישע שהופקרו לגורלם בגלל עיוורון ושאננות של מנהיגים ומצביאים, אלא כחיילים בצבא ישראל האוחזים בנשק ונושאים על כתפיהם את גורלנו. אך מותם של גיבורים יקרים מכל מפלח את הלב שוב ושוב.
בספרי התנ"ך נזכרות מלחמות רבות שבהן נלחם עם ישראל באויביו. אבי ע"ה, ישראל אלדד (שאתמול ציינו 28 שנים לפטירתו), כתב כי כאשר ניצחנו – לא נזכור את מספר חללינו במלחמה. רק במלחמות שבהן נחלנו מפלה בשדה הקרב – מצוין מספר החללים. תופעה דומה מוכרת גם בזיכרון ההיסטורי של מלחמות ישראל בדורנו. רבים זוכרים כי מחיר הדמים למחדל במלחמת יום הכיפורים היה כ־2,500 חללים.
רק מעטים זוכרים כי במלחמת הניצחון המופלא של ששת הימים נפלו 780 מחיילינו. כי בזיכרון הלאומי (לא האישי־משפחתי כמובן) – ניצחון מעמעם את המחיר האיום. למלחמה הזאת שאנו נלחמים אין עדיין שם. אם ננצח, היא תיקרא על שם סופה. אם חלילה לא יושגו יעדי המלחמה, תיקרא המלחמה לאסוננו על שם תחילתה הנוראה.
דומה כי עבר, הווה ועתיד משמשים בימים אלה בערבוביה נוראה בראשי הקברניטים, שעוד לא השתחררו (ואולי לא ישתחררו לעולם) מההלם של 7 באוקטובר. עוד הם שקועים בניהול המלחמה, והם כבר נדרשים לעסוק ב"יום שאחרי". לכאורה, נדרשה מהם רק החלטה אחת: "ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". אבל בעוד ההחלטה לצאת למלחמה, לרדוף את אויבינו ולהכריע אותם הייתה ברורה ומשותפת לכל עם ישראל, הנה בשאלת סיום המלחמה – כבר יש מחלוקת.
מה המשמעות המעשית של "ולא אשוב עד כלותם"? עד אחרון המחבלים הרוצחים? ואולי די יהיה בראשיהם של דף, סנוואר ונסראללה? מהו "ניצחון" במלחמה שלנו? על כל פנים, ברור כי בלי כיבוש מלא של רפיח ושליטה קבועה בציר פילדלפי והגבול עם מצרים למניעת הזרמת נשק לרצועה – כל המלחמה תהיה לשווא.
המלחמה שלנו באויב הערבי נמשכת כבר למעלה ממאה שנים, ומתחוללת בחזיתות רבות. מובנת הנטייה לפרק בעיה גדולה, מורכבת ומתמשכת, למרכיבים קטנים יותר. במישור הטקטי אולי נכון להחליט להכות תחילה בעזה ורק אחר כך בלבנון. אבל מי שמשלה עצמו שהפתרון ל"יום שאחרי" בעזה יבוא מייבוא מחבלים מיהודה ושומרון, והפתרון בלבנון יהיה באכיפת החלטה 1701, כלומר נסיגת חיזבאללה אל מצפון לליטני – משקר לעצמו ולציבור.
במלחמת יום הכיפורים התעלמו מפקדי צה"ל מאיום טיל הסאגר שהיה ידוע להם - ומאות טנקיסטים שילמו מחיר איום. ממש כך התעלמנו מהידיעה כי בידי חיזבאללה טילי קורנט משופרים לטווח עשרה ק"מ, וכי היב"א במירון נצפית ומטווחת. הפגיעה במירון לא נמנעה, ויישובי הצפון נפגעים מטילי נ"ט מדי יום.
אולי לכן רבים בדרג המדיני והצבאי רואים "פתרון" ביישום החלטה 1701 (זו שסיימה את מלחמת לבנון השנייה והופרה במהרה), כלומר נסיגת חיזבאללה צפונה לליטני, להסרת איום הכינון הישיר. אולם כל הללו – נלחמים את המלחמות הקודמות, כי באמצע השבוע התפוצץ כטב"ם של חיזבאללה בחצר פיקוד הצפון בצפת וכן דווח על ניסיון לתקיפה דומה על אסדת הגז כריש.
הסגת חיזבאללה צפונה לליטני אינה פותרת את האיום. הכטב"מים, כמו גם הטילים המדויקים שלהם, יכולים להמריא מעומק לבנון ולפגוע בכל חלקי הארץ. בקריה בתל אביב בדיוק כמו בפיקוד הצפון.
השוטים שהבטיחו לנו "תעודת ביטוח" לשדות הגז שלנו תמורת כניעה לתביעות לבנון בים - עוד איתנו. רובם מופיעים ערב־ערב באולפנים ומשמשים כפרשנים ומומחים ואיש אינו תובע מהם לעוף לנו מהעיניים כי אינם יודעים דבר ומבינים – עוד פחות מזה. אז עכשיו הם מסבירים לנו שצריך לחזור ל־1701 ושחיזבאללה מורתע. חסרי דעת וחסרי בושה.
אינני מתעלם מסד האילוצים והלחצים שממשלת ישראל נתונה בו. מול הרצון והכוונה להשמיד את חמאס, מתייצבת מציאות קשה בדמות עשרות (ואולי מאות) קילומטרים של מנהרות עמוקות ואלפי מחבלים בשטח בנוי, כשבידיהם יותר ממאה חטופים אומללים.
כדי להשמיד אויב כזה צריך זמן רב, עוצמת אש ארטילרית ואווירית על כל מטרה חשודה (מול לחץ אמריקאי להימנע מפגיעה ב"לא מעורבים" ושונאי ישראל שגררו אותנו להאג) וחוסן לאומי אדיר לספוג את האבידות היקרות בקרב לוחמינו. ארה"ב גם לוחצת לראות ולאשר את תוכנית "היום שאחרי". אינני מקנא באיש ממקבלי ההחלטות בממשלת ישראל, אבל אפילו לחץ אמריקאי כבד אינו מצדיק ייצור תוכניות אוויליות.
המלחמה באויבים הערבים נמשכת מאה שנים בחזיתות רחוקות וקרובות - וגם בבית פנימה. מערכת החינוך ברשות הפלסטינית ובעזה מושתתת על חינוך לרצח יהודים ולהשמדת מדינת ישראל.
בתי הספר של אונר"א (ארגון תומך טרור מובהק) הפכו לבסיסי הכשרה לרוצחים צעירים ולמחסני נשק. למרות כל אלו, תחת חינוך כזה לשנאה, כשהרשות מממנת משכורות לרוצחי הנוח'בה, קם שר הביטחון של ישראל ושרטט תוכנית לשליטה בעזה "ביום שאחרי": "מי שיהיה אחראי (על הרצועה) הם גורמים פלסטיניים, ובתנאי שלא יהיו עוינים את מדינת ישראל ולא יוכלו לפעול נגדה".
לא מעט עיוורים שלא למדו שום לקח ב־7 באוקטובר מציעים כי נמסור את רצועת עזה לרשות הפלסטינית, לאבו מאזן. אבל לשר הביטחון יואב גלנט תוכנית אחרת. הוא מצהיר שיעביר את הרצועה לגורמים פלסטיניים "לא עוינים".
הוא כמובן אינו מסוגל להציע אפילו שם של "גורם" אחד כזה. פוסט־טראומה בקרב לוחמים וניצולי הטבח – מובנת. פגיעה קשה בכל החברה הישראלית – טבעית. מנהיגים הנושאים באחריות למחדל, ודומה כי לא התאוששו מההלם ולא התפכחו - אינם דרושים לנו.
תאמרו – אל תהיה גזען; אל תכליל. החברה הפלסטינית אינה מונוליטית. לא כולם שונאי ישראל. נניח. אבל יש מישהו היכול להזכיר – ולו שם אחד – של מנהיג פלסטיני משמעותי שהסכים לקבל ב־1947 את החלטת החלוקה? אחד?!
ולפיכך מוצע בזאת כי קמצוץ מתקציבי המלחמה יוקדש לפרסום מודעות גדולות בעיתונות המקומית והעולמית, לאמור: "כחלק ממאמציה לשרטט את תוכנית 'היום שאחרי' ממשלת ישראל מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחרי מנהיג פלסטיני שאינו עוין את ישראל ורוצה לשלוט ברצועת עזה".
ועד שיימצא (ובלבד שהלווייתו לא תתקיים למחרת) מוזמן שר הביטחון לעסוק בהווה, בהכרעת חמאס, ולהפסיק לפלוט הבלים ששום אישה מאופקים או משדרות לא הייתה מפרסמת.