בתחילת המלחמה פגשתי בירושלים בחור שפונה לבית מלון עם הוריו כשרק בגדים לגופם. הוא שיתף בכך שמעבר לתחושת העקירה וסימן השאלה הגדול מעל החיים של כולנו, קשה לו עם העובדה שהשאיר את התפילין שלו מאחור. זה העוגן, הוא אמר, הדבר היחיד הקבוע בתוך הסערה הגדולה הזאת הוא שאף אחד לא יכול להגיד מתי ואיך היא תיגמר.
התקשרתי אל בית חב"ד בשכונה הכי חילונית בעיר. בדרך כלל אני נזכרת בו בימי שישי לפני הצפירה שמודיעה על כניסת שבת, עם הפעלתם של רמקולים בעלי סאונד גרוע לתפארת, או כשאני לוקחת חלק בדיון בקבוצות הוואטסאפ השכונתיות: “בית חב"ד: האם מפריע בעין או לא". הפעם ביקשתי תפילין לבחור, ושליח חב"ד אמר שאין לו מיותרות, אבל שישמח להשאיל לו משלו. הודיתי מכל הלב והמשכתי לקבוצת וואטסאפ שמורכבת בעיקר מנשים. בקבוצה הזו יש ייצוג יפה של הספקטרום היהודי, וכולן נרתמו, כך שבתפילת ערבית כבר היו לו תפילין.
זה כמובן לא דומה בדבר למופע שהועלה מחוץ לגימנסיה הרצליה עם הצבת דוכן הנחת תפילין. למה זה היה טוב? מה הרוויחו מציבי הדוכן באקט הזה? וכאילו מדינת ישראל לא נמצאת בזמן השבר הגדול ביותר שידעה ויש עבודה של ממש לעשות, הגיע למקום גם איזה חבר כנסת, לדעתי מהאנומליות הקשות שידענו פה, כדי להרעיש עוד קצת. הוא כמובן הגיע מגובה בתגבורת: זמר וכדורגלן עבר ואיזה גיבוב על חופש הפולחן. מה אני אגיד, אילו היה בית דין גבוה של דתות, הייתי רוצה לראות אותם מוזמנים לדין באשמת ביצוע מלאכת הרחקה מהיהדות.
בשורה התחתונה: היהדות אינה זקוקה לניהול, מוקדי עלייה לרגל, דוכנים או כוהנים גדולים. לא בשמיים היא. היהדות היא אנחנו, ויש לה המון פנים. כמספר היהודיות והיהודים, מספר הפנים שלה. אף אחד לא מחזיק בתו תקן גם אם הוא הספיק לשכנע את עצמו שכן.
זהו דחף בעייתי מאוד, הצורך לאחוז בתו התקן של הצדק, חיי הרוח, הקדושה והיהדות, בדיוק כפי שקורה פה בינינו תקופה ממושכת. שוב ושוב מושלכות לחלל מילים כמו “בוגדים", “מתבוללים", “סמולנים", “ביביסטים" ו"בורים", עד שהן הופכות לרעש לבן. המתחכמים משתמשים בהן בצירוף תיאורים במשקל תקטלה: “תרעלה", “תבהלה", כדי לשוות להן נופך אינטלקטואלי.
אני לא יכולה להימנע מהמחשבה: האם באמת כל כך קל לעבוד עלינו? סוף־סוף, אחרי אלפיים שנות גלות, יש לנו, בנות ובני העם היהודי, ארץ, מדינה וחירות. הנושא הזה מעסיק אותי מאוד. כתבתי על כך מיליון פעם עוד לפני שהאנטישמיות הפסיקה להתבייש בעצמה וזקפה ראש בגלוי, ואכתוב שוב: אין לי בית אחר. אין לי דרכון זר, אין לי שמץ של רצון לחיות במקום שאינו ישראל. נדרשים הרבה מאוד תיקונים, אבל זה הבית הבלעדי מבחינתי. למה? כי אני יהודייה ישראלית. הכי פשוט לכאורה, אלא שהיהדות מתווכת רע מאוד כאשר היא מגיעה להנהגה שמזהמת גם את המרחב הכללי.
פעמים רבות מדי אני נתקלת בזיהוי המוחלט בין המפלגות החרדיות ליהדות, מה שכמובן רחוק מלהיות נכון. מפלגות אלה ומפלגות סקטוריאליות בכלל עושות לטעמי בעיקר נזק ליהדות, לציבור שהן לכאורה אמורות לייצג ולציבור הרחב, מעצם היותן קנאיות לעצמן. התקופה האחרונה מחדדת עוד יותר את הפערים שבין דברי הבלע וקרקס האימה שמתנהל בכנסת ובממשלה, לחיים באמת.
מדי יום מגיעים הדי תפיסות שונות של היהדות. אפשר לראות בהם דרישות שלום או קריאה ליציאה לעוד מערכה מייגעת. רק צריך לבחור. על הקנאות ומה שהיא מעוללת כבר למדנו על בשרנו יותר מדי פעמים, ואני מעדיפה להקשיב לנו, שוכנות ושוכני הקרקע. כולנו עוברות ועוברי אורח בעולם הזה, הנורא לאחרונה.
השבר הנוכחי מלמד אותנו שאפשר להסתדר נהדר בלעדי כל מי שבשורה התחתונה הם זמניים בהיסטוריה של העם היהודי. השאלה הגדולה, והתשובה לה רק בידינו, היא אם ניתן לזמניים האלה להשחיר עוד פרק בתולדותינו. הרשות נתונה.