את גודל החשש בלשכת ראש הממשלה מההתפרקות הקרובה והבלתי נמנעת של ממשלת החירום אפשר לאמוד לפי גודל הפרגון של בנימין נתניהו למי שמזמן מזוהה אצלו כ"סכנה מבית" – לשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. חלפו הימים של עקיצות בישיבות הממשלה שמודלפות לתקשורת כמעט בלייב, ושל תדרוכי הבכירים והמקורבים האלמונים הטוענים כי "איש לא יבכה אם בן גביר יפרוש".
צה״ל חשב שיש לו מודיעין עילאי בצפון, אבל אז נחשפה האמת
"כמויות מספיקות של אורניום": האו"ם מודה - איראן דוהרת לעבר נשק גרעיני
אין אזכור לזלזול שעד לא מזמן זכה לו יו"ר עוצמה יהודית בחוגים המקורבים לנתניהו. בן גביר הפך לבן מלך. עד כדי כך שבמסיבת העיתונאים נתניהו חורג מנוהלו הקבוע ונותן קרדיט נדיב לשר לביטחון לאומי על תוכנית הגנת היישובים ותגבור כיתות הכוננות!
וזאת הייתה רק ההתחלה. ב־26 שעות של קרבות התקציב בתחילת השבוע, בעוד שרים אחרים מתחננים על נפשם ועל תיקיהם בחדרים צדדיים מול צוותי משרד האוצר, פינה נתניהו מזמנו כדי לשבת עם בן גביר פעמיים באופן אישי, לשמוע את דרישותיו ואת טענותיו נגד כוונות האוצר לקצץ בתקציב משרדו, ואף להפוך עולמות כדי שהתקציב לא יקוצץ ואיתמר יהיה מרוצה.
וכך אכן קרה. בן גביר קיבל את מה שמנעו ממנו במשך כל השנה הראשונה של כהונת הממשלה - את תמונת הניצחון. בצהרי יום שני, כאשר שרי הממשלה המותשים והמאוכזבים הצביעו בעד הצעת התקציב לשנת 2024, וכל אחד יכול למנות את שורת הקיצוצים שמשרדו ספג, לשכת השר לביטחון לאומי הוציאה הודעה חגיגית המכריזה על ההישג המסחרר: תוספת של 2 מיליארד שקל לצד אפס קיצוץ בתקציב המשטרה!
ספק גדול אם בן גביר היה מגיע להישג שכזה בנסיבות שכאלה, אלמלא בן אדם אחד – בני גנץ. אנשים השייכים למעגל הקרוב לראש המחנה הממלכתי שומעים ממנו כי עזיבת הממשלה היא עניין של זמן - אם לא של שעות, אז בטח של שבועות ספורים.
נראה שגנץ, בדיוק כמו צה"ל, קרוב למעבר לשלב הבא של המערכה - ומבחינתו זה שלב פירוק החבילה עם נתניהו. לכאורה, הכוונה לעזוב לא צריכה להפתיע איש, הרי מלכתחילה הכריז גנץ כי השותפות עם ממשלת נתניהו אינה שותפות גורל פוליטית, אלא צו השעה, ובבוא העת תגיע לסיומה יחד עם הלחימה האינטנסיבית ברצועת עזה.
על פניו, נראה כי יש לגנץ עילה לקום וללכת. השבוע הוציא צה"ל כוחות משמעותיים ממחנות המרכז של הרצועה. גם שם הלחימה עברה לשלב ג', גם אם זה נעשה בהצנעה וללא הכרזות מיוחדות. נקודת ההנחה היא כי המלחמה תימשך בעצימות נמוכה חודשים רבים, אם לא שנים. ברור לכל שגנץ כבר לא יהיה שם. אין לו עניין להמשיך לפרוס את מטריית הלגיטימציה מעל ממשלת נתניהו עד שאחרון חיילי צה"ל יעזוב את עזה.
גילה התרגלה לטוב
אולם גם אם ההבנה קיימת, קיימים גם הסקרים, והם אולי המרכיב העיקרי שמעכב את גנץ בדרכו החוצה. על פיהם, חלק גדול מהציבור, כולל ציבור מצביעי המחנה הממלכתי, תומך בהמשך המלחמה וברטוריקה הנִצית של נתניהו ושל יואב גלנט. אומנם המצב נזיל ומשתנה כמעט מיום ליום, אך לעת עתה עזיבה של ממשלת החירום פירושה - סיום המלחמה בפורמט הנוכחי, התנעת הליכים פוליטיים, אור ירוק למחאה הדורשת "בחירות now", ועוד דברים העלולים לעלות לגנץ במנדטים רבים.
על כן גנץ נזהר אפילו יותר מהרגיל (והוא נזהר מאוד עד כדי כך שגם בדיונים הפנימיים הוא נצמד למסרים ולא מרבה להתבטא חופשי). בדרך החוצה הוא בונה קייס יציאה חזק ומשכנע. ההתנגדות הנחרצת של המחנה הממלכתי לתקציב המדינה היא בין המרכיבים החשובים בקייס היציאה, ועדיין לא המרכיב המרכזי.
הוויכוחים על אופן ניהול המלחמה, על סדר העדיפויות ועל היום שאחרי – זאת הזירה שבה עתיד להתרחש הפיצוץ המבוקר, הפיצוץ שישים סוף לממשלת החירום. זאת אפילו לא הערכה או אפשרות, אלא עובדה שבמערכת הפוליטית אין חולק עליה. את הזמן שנותר עד הפיצוץ כל שחקן מעביר לפי מיטב הבנתו, כאשר המטרה היא להגיע לנקודת המפנה הכי מוכן שרק אפשר.
המטרה העיקרית של בנימין נתניהו ואנשיו היא להגיע לרגע של פרישת גנץ מהממשלה עם קואליציית 64 חזקה ומגובשת. משם בדיוק מגיע היחס החם והכמעט אבהי שנתניהו התחיל להעניק ליו"ר עוצמה יהודית.
מי שמעוררים בסביבת נתניהו חשש אף יותר רציני מבן גביר אלה חברי הכנסת מהליכוד הנחשבים ל"מתנדנדים". בליכוד של היום יש לא מעט כאלה, והם מטופלים טיפול אישי מכל צד אפשרי: מהאופוזיציה המנסה לגייסם לטובת הפלת הממשלה או לטובת האי־אמון הקונסטרוקטיבי, ומאנשי נתניהו המנסים בכל הכוח לבלום את ניסיונות העריקה.
דמות בתוך הליכוד שסומנה בסביבת ראש הממשלה כ"סכנה מהלכת" היא גילה גמליאל, שרת המודיעין. גמליאל היא אשת ליכוד בכירה וותיקה, ויש לה קבוצות תמיכה, בריתות ומוקדי כוח בתוך המפלגה. ברור לאנשי נתניהו כי הדיבורים שיוצאים בשבועות האחרונים ממשרד האוצר על כך ש"משרד המודיעין" הוא משרד לא חיוני ומועמד בין הראשונים לסגירה – הדיבורים האלה לא עושים טוב לא לגמליאל ולא לשלמות הקואליציה.
לאחרונה הוחלט להציע לשרת המודיעין תפקיד דיפלומטי בכיר, שזו שיטה ותיקה וידועה של הרחקת הדמות המסוכנת, תוך מתן קידום וכבוד. כך נולדה ההצעה להתמנות לקונסולית הכללית בניו יורק, אחד התפקידים הבכירים והחשובים בשירות הדיפלומטי. ההצעה הועברה לגמליאל – ונדחתה על ידיה על הסף. גמליאל נחושה להמשיך את פעילותה בזירה הפוליטית והמיניסטריאלית, וכנראה לא תסכים להצעות דיפלומטיות, מפתות ככל שתהיינה. כך שנתניהו יצטרך להמציא עבורה פתרון מקומי.
יש עוד חברי ליכוד שלא מהשורה הראשונה שלגביהם החשש בסביבת נתניהו רק הולך וגובר. ויש לאנשי רה"מ סיבות אמיתיות לחשוש. כבר שבועות מספר שאנשי האופוזיציה עמלים על בניית קבוצה בתוך הליכוד של חברים שיהיו מוכנים לתמוך באי־אמון קונסטרוקטיבי או בהקדמת הבחירות. לפי שעה נראה כי לתסריט השני סיכויים רבים יותר מהראשון. המלאכה עוד מרובה, אך הדינמיקה בהחלט קיימת.
חידת סער
עוד כיוון שנבדק על ידי אנשי נתניהו במטרה לחזק את הממשלה לקראת פרישת גנץ הוא של ממשלת אחדות עם מפלגות אחרות. שתי כתובות לגישושים שנבדקו ביסודיות הן יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד ויו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן.
ללפיד הוצע באמצעות כמה שליחים להצטרף לממשלה ולקבינט המלחמה תמורת תיקים חשובים. העסק נתקע די מהר בשלב שבו התברר כי נתניהו לא מוכן לוותר - לא על בן גביר כחבר הממשלה ולא על תיקו. הגישושים הסתיימו בלא כלום, ומאז לא חודשו.
בערך באותה תקופה, לפני כחודש, הגיעו השליחים גם לפתחו של ליברמן. לו הוצע להצטרף לקבינט המלחמה וגם לקבל תיק משמעותי. הדרישה המרכזית שליוותה את כל ההצעות שעלו הייתה ההתחייבות להישאר בממשלה גם אחרי עזיבת גנץ ואחרי מעבר המלחמה למסלול עצימות נמוכה. התשובה של ליברמן הייתה "לא", וגם הקו הזה הסתיים ללא תוצאה.
ויש עוד חידה ללא פתרון, ושמה – גדעון סער. לאחרונה קולו נשמע חזק יותר, והביקורת שהוא מעביר על אופן ניהול המלחמה נראית נוקבת יותר.
בעיניו, ההחלטה של צה"ל ושל הדרג המדיני להוציא כוחות משמעותיים ממחנות מרכז הרצועה ללא הישגים בולטים, ללא חיסולי בכירי חמאס וללא השלמת המשימות המרכזיות מעל הקרקע ומתחת לקרקע - היא החלטה שגויה, שלא מבוססת על היגיון ברור.
השבוע העלה סער הילוך, השמיע ביקורת בראיונות שהעניק לתקשורת, ואף שיגר מכתב למזכיר הממשלה, ובו בקשה (שלא נענתה) להקדים דיון בקבינט המדיני־ביטחוני.
בלשכת נתניהו שוברים את הראש בניסיון לפענח את צעדי סער ולזהות את כיוונו: האם הביקורת שהוא מעביר היא סימן לכך שהוא מתקרב ליציאה מהממשלה, או שמא להפך: הוא מעוניין להישאר כדי להשפיע מבפנים. לפי שעה נראה כי החידה היא נטולת פתרון ברור. סער אומר בדיוק את מה שרבים בימין חושבים וטוענים, כולל מצביעי הליכוד. בניגוד לנתניהו, סער לא מוגבל בהתחייבויות בפני הממשל האמריקאי, ויכול לומר בקול בדיוק את מה שהוא חושב.
בינתיים סער נחוש להפעיל לחץ כדי שההחלטות על המשך ניהולה של המלחמה לכל הפחות יעלו לדיון בקבינט המדיני־ביטחוני שבו הוא חבר. באשר להמשך חברותו באותו הקבינט, כמו גם בממשלה, נראה כי כל ההחלטות תתקבלנה בהתאם למציאות שתיווצר בשלל הזירות - הצבאית והפוליטית.