288 מומחים ליחסים בינלאומיים השתתפו במשאל של ה”מועצה האטלנטית”, שביקשה מהם לחזות כיצד ייראה העולם בעוד עשור. אם אתם מחפשים חדשות טובות, המשאל הזה אינו המקום המתאים עבורכם. אם כי, כ־60% מהמומחים הללו חוזים שבין ישראל ובין סעודיה יהיו בעוד עשור יחסים פורמליים. בהחלט חדשות חיוביות. ומצד שני, 50% סבורים שסין תנסה לספח בכוח את טייוואן.
אלה החדשות החשובות יותר השבוע. נתקן: אלה החדשות החשובות ביותר השבוע. בהחלט ייתכן שלא שמתם לב לחדשות האלה, כי כאן, אצלנו בחצר, יש אירועים חשובים אחרים שמסיחים את הדעת משאר העולם. אז ניקח על עצמנו את המשימה. ננסה להסב את תשומת לבכם למה שרחוק אבל משפיע: בטייוואן נערכו השבוע בחירות. מי שניצח בהן הוא מי שסין לא רצתה שינצח בהן. משמעות הניצחון הזה: מתיחות גוברת במזרח האוקיינוס השקט. ואם רוצים כותרת קצת יותר בומבסטית: החשש מהתנגשות אלימה בין סין ובין ארה”ב גובר.
החשש הזה הוא למעשה חשש מפני מלחמת עולם שלישית. מלחמה שרוסיה־אוקראינה, או ישראל־חמאס, ייראו לידה כמו משחק ילדים כמעט חסר חשיבות. רוב משאביו האינטלקטואליים, הטכנולוגיים והכלכליים של הצבא האמריקאי, על שלל זרועותיו, מוקצים להכנות לעימות הזה. טייסי הצי חושבים על סין. מפקדי הצוללות חושבים על סין. זרוע החלל חושבת על סין. ישראל היא מטרד צדדי. אפילו אוקראינה היא מטרד צדדי.
יהודים רבים נתקפים בחודשים האחרונים בדחף מובן לעסוק בהרהורים קיומיים על גורלו של עם ישראל. רבים מהם מרגישים שהוא בסכנה קיומית. אגב, שיעור המומחים ליחסי חוץ של “המועצה האטלנטית”, שהעריכו שסין וישראל ישתמשו בעשור הקרוב בנשק גרעיני, זהה בדיוק: 6.2%. רבים יותר מעריכים שמי שישתמשו בנשק גרעיני יהיו רוסיה (14.1%), קוריאה הצפונית (15.2%) או ארגון טרור כלשהו (19.6%). איראן לא הופיעה במפורש ברשימה, כי אין לה נשק גרעיני. אבל 4.3% מהמומחים אמרו “מדינה אחרת”, ומי יודע, אולי התכוונו לאיראן.
צאצאי המורדים שדוכאו בידי נירון ואדריאנוס התכנסו לפני כמה ימים ליד שריד בית מקדשם לתפילה המונית לשחרור החטופים, וכמה ממי שהיו שם אמרו לי שהתפילה הייתה מרגשת מאוד. אם לא הועילה לחטופים – הועילה למשתתפים. גם לזה יש חשיבות. כך או כך, שלומם וגורלם של המשתתפים הללו, ממש כמו בימיה של רומא, תלוי גם בגורל האימפריות הגדולות. הקרב בין סין לבין אמריקה אינו קרב רחוק וחסר משמעות, הוא קרוב וקונקרטי מאוד למה שיקרה גם לנו.
ההצבעה באיווה היא משחק של ציפיות ואכזבות. פחות חשוב מי מגיע ראשון ושני או שלישי. יותר חשוב מי הפתיע לטובה לעומת הציפיות מוקדמות, ומי הפתיע לרעה לעומת הציפיות המוקדמות. הציפייה ביחס להיילי, גם על סמך הסקר האחרון של עיתון “דה מוין רג’יסטר”, הייתה שתעקוף את מושל פלורידה רון דה־סנטיס ותגיע למקום השני. זה לא קרה. כנראה שהאוהדים שלה הם אוהדים מהבית. כשהתברר להם כמה קר בחוץ, לא מצאו את הכוחות לצאת למקומות ההתכנסות שבהם נערכה ההצבעה.
אבל צריך לומר: הוא ניצח בערים, הוא ניצח בפרברים, הוא ניצח בכפרים. הוא ניצח בקרב האוונגליסטים, וגם בקרב כל השאר. הוא קיבל 54% מקולות מחזיקי כלי הנשק. הוא קיבל 53% מקולותיהם של מי שאמרו שהם רוצים “מנהיג חזק”. הוא קיבל 68% מקולותיהם של מי שרוצים מנהיג “שישבור את החוקים כדי להשיג תוצאות”.
כאמור, יהודים רבים מתפללים להצלחתה של היילי. בין השאר, משום שלדונלד טראמפ נעשה מעשה אדריאנוס: אהוב בתחילה, כשהיהודים (בישראל) ראו בו ידיד גדול. פחות בהמשך. מאדריאנוס ציפו שיאפשר לבנות מחדש את בית המקדש. זה נגמר בטבח. מטראמפ ציפו שישחרר את ישראל מעולו של האתגר הפלסטיני. זה נגמר בלגלוג על ישראל ושבחים לחיזבאללה בימים שלאחר פרוץ המלחמה.
היהודים הדמוקרטים באמריקה, שהם רוב היהודים, מעולם לא יכלו לסבול אותו. צריך לומר בענווה שהם צדקו יותר מאיתנו, הישראלים. הם ראו והבינו שמדובר בסוג של נירון. היום איתך, מחר נגדך. היילי היא ידידה, וגם יציבה. ידידה שקל יותר להיראות איתה ברחוב מבלי להרגיש מבוכה על כך שאלה הם חבריך.
אפילו הישראלים שהצליחו להדחיק את האישיות הפרובלמטית של טראמפ, כבר מבינים שהוא והם כבר לא כמו פעם. כך שמדרג ההעדפות הישראלי התגבש לסולם הבא: היילי, ביידן, טראמפ. וכמובן, מדובר בהעדפה בעייתית. כי לפחות כרגע, הסיכויים לניצחון בבחירות נראים בדיוק הפוך: טראמפ, ביידן, היילי.
באוקטובר, 75% מיהודי ישראל היו בטוחים שישראל תנצח במערכה. בנובמבר השיעור עלה קצת, ל־78%. בינואר הוא צנח ל־61%. שיעורם של מי שלא בטוחים שישראל תנצח הכפיל את עצמו מ־9% ל־18%. זה משמעותי, ונדמה שנתניהו מודע לזה. נוסח הדברים שאמר במסיבת העיתונאים שלו במוצאי שבת מעיד על כך. נדמה שגם הרמטכ”ל מודע לזה. הדברים שאמר שעה לפני נתניהו גם הם מעידים על כך. שניהם ביקשו להזכיר שישראל פוגעת קשה בחמאס. שניהם ביקשו סבלנות, להזכיר שלא הובטח ניצחון מהיר וחד.
אין לי דרך לשפוט אם ישראל בדרך לניצחון במערכה. להערכתי, גם לרוב הפרשנים האחרים שמנסים לשפוט את מצבה של ישראל אין דרך משכנעת לעשות זאת. השאלה אם ישראל בדרך לניצחון תלויה בהרבה מאוד משתנים, חלקם תלויים בה, חלקם באחרים, חלקם בתכנון, חלקם במזל.
השאלה אם ישראל בדרך לניצחון תלויה בשאלה מהו ניצחון. אבל הנה פריט אחד שעלול לעורר דאגה. אחד הדברים שניצחון מחייב הוא תחושת ניצחון. כלומר, עצם הירידה בביטחון של אזרחי ישראל בכך שישראל תנצח, היא עצמה פוגעת בסיכוי של ישראל לנצח. לכן הרמטכ”ל מבקש סבלנות. לכן נתניהו מבקש לקעקע את הפרשנויות שמתמקדות בקשיים.
לרמטכ”ל הציבור מאמין. כבר שלושה חודשים, מאז תחילת המלחמה, שהמכון למדיניות העם היהודי שואל בסקרים שלו (באמצעות אתר המדד) אם לציבור יש אמון במפקדי הצבא. התשובה היא כן – יש אמון. לא מלא, אבל גבוה מאוד. ובעיקר, הוא לא יורד. מעבר לתנודות קלות, האמון במפקדים נשאר בערך כשהיה. כלומר, כשהרמטכ”ל אומר שהמערכה מתקדמת היטב, ושצה”ל משיג הישגים, יש לו יכולת לשכנע ציבור גדול, שמאמין לו.
לראש הממשלה יש יכולת מופחתת לשכנע ציבור גדול שהמערכה מתקדמת. לא משום שהעובדות שבידיו שונות, אלא משום שרמת האמון בנתניהו נמוכה, וגם היא לא משתנה. הוא נכנס למלחמה כשהאמון בו נמוך, והיא לא שינתה את מצבו אפילו במילימטר. נדמה שמי שאיבד בו אמון מתקשה לשקם אותו. אולי זה עוד יקרה, ואולי נתניהו כבר לא יכול להחזיר אליו את מי שאיבדו בו אמון. הם חירשים למה שהוא אומר. הם עיוורים למופעי הרטוריקה שלו.
שיעור נותני האמון בנתניהו באוקטובר, קצת לאחר תחילת המלחמה, נמדד על 32%. בנובמבר ירד ל־30%, בינואר עלה ל־34%. אלה לא שינויים. בינתיים, אלה תנודות טבעיות של מחוג הדגימה.
מדוע ירד הביטחון של אזרחי ישראל בכך שישראל תנצח? קודם כל, משום שהזמן עובר והניצחון מבושש לבוא. סבלנות היא מצרך נדרש, אבל נדיר. כל יום נוסף שאין בו ניצחון, הוא יום נוסף של הרוגים, פצועים, חטופים כלואים, הפגנות, ראיונות קורעי לב, תחקירים מזעזעים על מה שקרה ביום ההוא או ביום אחר.
כל יום נוסף שאין בו ניצחון הוא יום של קטטות פוליטיות קטנוניות, של דשדוש במי אפסיים, של מפונים שלא חוזרים הביתה, של רקטות בצפון, של מתיחות מול הקהילה הבינלאומית, של דיון בהאג. אלה חדשות ששוחקות את הביטחון בניצחון, בלי קשר לשאלה מה כוחות צה”ל משיגים בעומק הרצועה. אם מחר הם יגיעו לפתע לחטופים, או יחסלו לפתע את יחיא סנוואר, או יתברר שיש עסקה לפינוי צמרת חמאס מעזה – התמונה תתהפך. אבל עד שיבואו החדשות הטובות, אם יבואו, בבת אחת, יש בעיקר חדשות רעות.
מול החדשות הרעות נדרשת סבלנות. נדרש רסן. נדרשת נחישות ורצינות. נדרשת הנהגה שהציבור נותן בה אמון. ווינסטון צ’רצ’יל החזיק מורל גבוה, אמונה בניצחון, לאורך שנים. נתניהו מעולם לא היה צ’רצ’יל, וגם אם היה, כבר איננו. הוא לא נכנס למלחמה כמי שבא להציל את עם ישראל ממכה קשה, הוא נקלע למלחמה כאשר מצבו מראש בדעת הקהל בינוני עד גרוע.
הוא נכנס כאשר חלק ניכר מהציבור סבור שצריך להציל את עם ישראל ממנו. הוא נכנס כאשר כנראה כבר היה מאוחר מדי עבורו לשנות את דעתם של הישראלים. הם מכירים אותו, הם רגילים אליו, הם גיבשו עמדה שאפילו המלחמה לא יכולה לשנות. ויש שיאמרו שהוא גם לא פועל באופן שיכול לגרום לה לשנות. תקציב מדינה שלא סולקו ממנו שלל המשרדים המיותרים לשימור הקואליציה הוא לא בדיוק עדות לרצינות מנהיגותית – יותר עדות להיצמדות עיקשת לדיל הקואליציוני.
נתניהו ותומכיו יאמרו, במידה של צדק, שהאולפנים ממהרים להרים וממהרים להוריד, נחפזים לחגוג ניצחונות (בזה הם דומים לפוליטיקאים), ונחפזים להכריז על כישלונות (בזה הם מרגיזים את הפוליטיקאים). נתניהו ותומכיו יאמרו, במידה של צדק, שמול האויב צריך להפגין נחישות, ולא רפיון של מיואשים.
הם ייעזרו בנאומו הממזרי של חסן נסראללה, שעשה תרגיל שמעיד עד כמה הוא מכיר את חולשותיה של החברה הישראלית: חוסר האמון בנתניהו, אמר, הוא עדות לכך שהישראלים מבינים שהם מפסידים. הרי, כך אמר, אם היו מנצחים, היו מרימים את נתניהו לגבהים.
הנה, בלי תיאום כמובן, כך נסראללה פועל לפילוג החברה. אם תאמרו שאין לכם אמון, נתניהו יוכל להאשים אתכם שאתם למעשה מגשימים את תקוותו של נסראללה. אם תרצו לאכזב את נסראללה, תצטרכו לנשוך שפתיים ולהפסיק להתנפל על נתניהו (אלה מכם שרוצים לעשות זאת). כך או כך, יהיה לא נעים. גם לזה התרגלנו בחודשים האחרונים. שכך או כך לא נעים.
התרעות פיקוד העורף