ב-2 באוקטובר 2002 השתמטתי משירות צבאי. הייתי כמה חודשים בצבא שהספיקו לי בשביל שאלך לקב״ן ואשתחרר (כשיש לך ביוגרפיה כאוטית כמו שלי ואתה פוגש פסיכולוגים מגיל 3, אתה בקלות הופך למקרה נפשי במשקל כבד אצל כל קב״ן). האמת היא שעוד לפני שהתגייסתי אבא שלי אמר לי ״אל תבזבז שלוש שנים על הצבא, אתה צריך לכתוב וליצור״, והמשפט הזה הדהד בראשי כל הזמן.
"חמאס מעלה את המחיר בגללכם": עימות סוער בין מפונים למפגינים למען החטופים
בשם הבכירים שלא לקחו אחריות: אני מתנצל בפני עידן עמדי | בן כספית
עד כה חיי היו רצף של דברים שעשיתי בסגנון שלי, על פי החוקים שלי, וכשמשהו היה יותר מדי קשה - פשוט הפסקתי אותו. בזמן החופשי שלי שיחקתי כדורסל (והייתי לא רע), וכשזה הפך לקשה ומעייף מדי, פשוט הפסקתי, ובלימודים הלכתי לבית הספר כשהתחשק לי, לא עשיתי בגרויות, חייתי בסגנון חופשי ואוורירי, כשהמוטיב המרכזי בחיי הוא: אני. אני. ואני.
ועכשיו אני כבר מעל למאה ימים יושב מול מהדורות החדשות שמדווחות לי על החיילים הלוחמים, המגינים על שלומנו והמשלמים בחייהם ובאיבריהם, ואני לא יכול שלא לחוש תחושת צריבה בכל הגוף ולהוסיף לי עוד מנה של שנאה עצמית. אני לא יכול שלא להודות שזה לא הוגן שאני באנוכיותי נהנה מכיפת ברזל שמטפלת לי באיומים בליסטיים ומאוגדות שלמות שנמצאות בתוך הגיהינום העזתי ומטפלות באיומים אנושיים בדמות מחבלים עם חיבה יתרה לאונס של יהודיות והכנסת תינוקות לתנורים. זה לא הוגן. זו האמת.
נכון שעכשיו, בתוך כל המלחמה הזו, זה מציף אותי, אבל למעשה התחושה הזו הציפה אותי כבר לפני 13 שנים, כשחזרתי ארצה ממכון גמילה אמריקאי שהפך אותי לבן אדם והחלטתי שהגיע הזמן להשלים את מה שהפסקתי ופניתי לצבא בבקשה להשלים את השירות שלי. לא עניין אותי מה, החלטתי שאני חייב לעשות תיקון.
כתבתי להם מכתב:
“לכבוד: תא מוחזרי שירות. אומנם אתם לא מכירים אותי על בסיס אישי, אבל תנו לי להלשין לכם שעל רוב השאלות שאנשים שואלים אותי - ויש הרבה כאלו - יש לי תשובה. זו לא בהכרח התשובה הכי מעניינת, הכי נכונה, הכי נחמדה או הכי מתוחכמת, אבל זו עדיין תשובה. תבחרו תחום, כל תחום שיהיה, ואני מוכן ומזומן עם תשובה מסודרת ומהירה. כמעט ולא קורה שאני פוגש בשאלה שאינני יודע לטפל בה. למעשה, הדבר קרה רק פעם אחת בעשר השנים האחרונות, וזה היה לפני כמה שנים כשפגשתי במקרה איזה בחור צעיר ששאל אותי בצורה הכי פשוטה שאפשר: ‘למה אתה לא צריך לשרת בצבא, ואני כן?'״.
סיימתי את המכתב במשפט: ״אני מעוניין להשלים את שירותי הצבאי ואשמח לדעת מה צריך לעשות ואיך להתחיל את התהליך. אני רוצה לתרום את חלקי - בכל צורה ואופן שייראה לכם לנכון".
בתגובה זימנו אותי לפגישה שבה הסבירו לי שהבעיה היא שהגיל המקסימלי להשלמת שירות הוא 28 ואני כבר בן 27 וחצי וזה תהליך שייקח יותר מחצי שנה. לכן זה לא יהיה אפשרי.
ואני לא רוצה שישתמע פה שאני איזה מיליטריסט גדול שצמד המילים ״כוח אש״ עושה לו את זה, אני יותר בגוש שמכונה ״גוש השלום״ ועכשיו הוא גוש ה״שלום ולא להתראות״, ואני גם יכול להבין סרבני שירות ויכול לכבד את עצם זה שהם נלחמים למען רעיון. יש לי כבוד לכל אדם שמוכן לשלם מחיר על עיקרון שהוא מאמין בו. אני פשוט לא הייתי אחד כזה. אני הייתי סתם ילד מבולבל ומפונק, שלא הבין בזמן אמת שהנה הוא הולך שוב לא לסיים משהו ושיש לזה פוטנציאל נזק לעוד שנים רבות שיגיעו. אני מאמין שלאותה הנקודה שפשוט החלטתי ש״לא בא לי״ על הצבא וחתכתי, יש המון משקל בהפיכתי לאדם שמבקר במכוני גמילה בתדירות שבה מבקרים בפיצוצייה ושהתורה המרכזית והמובילה בחייו היא תורת הכאוס. אני מאמין שאם לא הייתי מוותר לעצמי באותה נקודת זמן, הייתי אדם שונה כיום עם הרבה פחות אלמנטים הרסניים בחייו.
כשבני יגדל ויגיע זמנו לעמוד מול סוגיית הגיוס, אני לא אגיד לו שהוא חייב לשרת בצה״ל, ממש לא, אני אגיד לו: ״מה שאתה לא עושה, תאמין בו באמת ואל תוותר לעצמך לא משנה מה. אתה לא מבין איזה השלכות יהיו להחלטות שאתה לוקח עכשיו על העתיד שלך וכמה שזה הולך לעצב אותך כבן אדם. תשתדל לראות לא רק את עצמך ולחשוב לא רק מנקודת הראות האישית שלך. ולא לוותר לעצמך בקלות. כי החיים רק ילכו ויהיו קשים ומסובכים יותר. ואל תשכח את השורות שכתב סבך אסי: ׳תן לשים ת׳ראש על דיונה, תן למוזות קצת לרעום, תן לנוח על כל שעל, תן את הכבוד לצה״ל׳״.