רבים מאזרחי ישראל שזוכרים עדיין את המערכונים של שלישיית הגשש החיוור, אלה שפעם הדביקו למקלטים מדינה שלמה בכל שבת בבוקר – וגרמו לרוכשי כרטיסים לפוצץ אולמות, רק כדי לומר ביחד עם שייקה, פולי וגברי את הפאנצ'ים שאותם הם מכירים היטב (ועדיין להיקרע מצחוק), נזכרו השבוע בישראל פוליאקוב (פולי) המנוח, בתפקיד "מר ברוך".
למי שלא נולדו בשנתונים הנכונים: במחצית הראשונה של שנות ה־70, כתב יוסי בנאי לשלישייה מערכון שבו מגיע שליח חדש לראיון עבודה בבנק. השליח, קצת מבוגר מכדי לענות על ההגדרה של נער שליחויות, רוצה את התשלום שלו "ביד" – לא אכפת לו אם יקראו לזה ברוטו או נטו, הוא מתעניין מיד בשורה התחתונה – כמה מזה יישאר לו.
מי שמראיינים אותו מנסים להראות לו שיש הוצאות מוכרות שייטיבו איתו אף שלא מדובר בכסף מזומן אלא בשווה־כסף. ברגע שמר ברוך מבין את הקומבינה (מילה שלא הייתה אז עדיין בשימוש) הוא אומר לשייקה וגברי: "אה, אני הבנתי – אתם אומרים ככה ועושים ככה, יעני ישראבלוף".
המילה האחרונה, הלחם של "ישראל" ו"בלוף", זכתה להיות מאלה של העברית ה"גששית", שלא רק נכנסו לשפה המדוברת אלא אף שורדות בה שנים ארוכות.
פולי־מר ברוך, למרבה הצער כבר לא איתנו, אבל בתחילת השבוע ריחפה רוחו מעל לישיבתה השבועית של הממשלה, שאישרה את העברת כספי הרשות הפלסטינית שעוכבו בישראל.
העברת הכספים (מאות מיליוני שקלים) תתבצע, כך על פי ההחלטה, לא ישירות בין ישראל לרשות אלא על ידי צד ג' שאמור לפקח על כך שהכספים לא יועברו לעזה, כחלק מהתמיכה הכספית של הרשות במנגנון השלטוני ברצועה, אלא יישארו כולם בתחומי יהודה ושומרון. איך מוודאים? ובכן, שימו לב למשפט המדהים הבא, שאמור להרגיע את כולנו מחשש שמא ישראל מעבירה בעקיפין כספים שעלולים לשמר את שלטון חמאס בעזה: "ראש הממשלה הנחה לבצע עבודת מטה מסודרת כדי לממש את המתווה על פי הדין" – אתה הבנת את זה מר ברוך?
המנחה הלאומי
מעבר לחיבה הבלתי מוסברת שיש לנתניהו למילה "הנחיתי" על כל הטיותיה ומונחיה השונים, אפילו במילה עצמה מתחבא כבר שורש הרע: לא "אני אנווט" (ע"ע רבין), אני אנהיג, אני אחראי, אלא "אני מנחה", כלומר – האצלת הסמכות, ולמרבה הצער גם האחריות, על דרג ביניים כלשהו. והרי יכול היה ראש הממשלה להגיד "אני מתחייב שלא ייכנס שקל אחד לרצועה", אבל לא – הוא מעדיף להיות המנחה הלאומי, סוג של "דוגמגיש" לענייני אקטואליה.
האמת היא שאילו היה מתייצב נתניהו בכבודו ובעצמו, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, כנאמר בהגדה של פסח, מאחורי הדברים, זה היה מצחיק אף יותר מהמערכון ההוא של הגששים: הרי נתניהו הוא זה שהקים מנגנון העברת כספים ישירה לחמאס, במזוודות ובשטרות מזומנים, מנגנון שהתקיים במשך שנים – לא רק בידיעת ישראל ובאישורה, אלא גם בפיקוחה ודרך מעברי הגבול מישראל, כשחיילי צה"ל מלווים את התהליך... המנגנון הזה פעל ממש עד למתקפת חמאס של שבעה באוקטובר ונועד להבטיח אי־תוקפנות מצדו. אז למה נזכרת עכשיו "להנחות"?
מראש מובנה כשל בתהליך הזה, כי גם אם הפקידים יפעלו כהנחיית ראש הממשלה וגם אם הנורווגים יתגלו כמי שמקפידים על קלה כבחמורה, הרי שמרגע העברת הכספים לרשות, אין לאף אחד שליטה על יעדם הסופי. הן תמיד אפשר לתקצב איזו עמותה שהיא זו שתעביר במסווה של גוף סיוע בינלאומי את הכספים לפקידי הרשות בעזה, מהם ייחמסו על ידי חמאס. ממילא כך מתנהלת כלכלת חמסטאן – אז למה עובדים עלינו בעיניים? רק כדי שכמה עיתונאי חצר יוכלו לחגוג "הישג לסמוטריץ'" על שעמד כחומה בצורה נגד העברת הכספים לרשות? נו באמת – על מי אנחנו עובדים חוץ מאשר על עצמנו?
אגב, לא מדובר ביוצא דופן. הרי כך היה גם עם הסיוע ה"הומניטרי", שנכנס לרצועת עזה כדי להאכיל את תושביה הרעבים, אבל מרגע שחצה את הגבול למדינת חמאס, שממשלת ישראל טיפחה (אפילו לא בסתר!) במשך שנים, הפך כלי לשימור שלטונו של ארגון הטרור ברצועה.
רוח התקופה
גם אם בהחלטתה (שלא ניתן היה להימנע ממנה, הן משום שמדובר בכספים שמנכה ישראל עבור הרשות הפלסטינית והם שייכים לה על פי כל דין, והן בשל הלחץ האמריקאי בתוספת המלצה חמה של מערכת הביטחון הישראלית שרואה ברשות פרטנר למניעת טרור) אפשרה ממשלת ישראל את קיומו של צינור כסף נוסף לעזה, הרי שהיא הצליחה ללכוד רוחו של עם שלם: רוח הישראבלוף, אנחנו אומרים ככה, אבל עושים ככה – העיקר שהכותרת תניח את הדעת.
אנחנו משלמים לבעלי מקצוע סכום שיוכל להירשם בחשבונית מס כחוק, אבל משלימים את התשלום לידיהם במזומן, כמו שאוהב מר ברוך. אנחנו מאשרים לכל איש ביטחון "ארזנו לבד" ושמרגע אריזת המזוודות הן היו צמודות אלינו, גם אם הושארו בחדר האכסון במלון – ומי שירצה יכול לקחת את תרבות השקרים הקטנים עד למקומות הכי יומיומיים בחיינו, מפוש־אפ ועד פייסבוק – פלטפורמות שנועדו להציג פסאדה מושלמת שמכסה על מציאות מרשימה מעט פחות.
אפשר היה לפתוח כאן דיון על העובדה שהן ממשלת ישראל והן מערכות הביטחון שלה נוקטות שוב בשיטה הנפסדת שלפיה "פלסטיני שבע אינו מפגע", שהתפוצצה בפנינו לפני כמעט ארבעה חודשים, כלומר – אם רק נעביר להם כספים ואם רק ניתן להם להתפרנס, נזכה לשקט, שהרי על פי ההיגיון המערבי אדם לא ממהר לשבור את מטה לחמו כדי לבצע רצח (האמת שהוא לא צריך לאבד את הפרנסה: הוא מבצע פיגוע, הופך ל"שהיד" ומסדר לעצמו לא רק אוכל ליום המחר, אלא מוריש למשפחתו גמלה נאה – הכל בכספים שגובה ישראל עבור הרשות, שהיא כידוע פרטנרית נאמנה שלנו. יפה, נכון?). אבל נניח לרגע לאיוולת ולמערכות מטומטמות דיין כדי לא ללמוד אפילו מהשיעור הקשה ביותר – ולהמשיך לחפש ולקנות שקט בכוח.
בלי ציניות
בואו נדבר לרגע על המקום היחיד שבו לא התגלה ה"ישראבלוף": המקום הטהור הזה של ימי המערכה הראשונים שבהם התגייס עם שלם, מתעלם על מחלוקות שאיימו לקרוע אותו מבפנים, כדי לנצח, כדי להגן על ארצו. הרגע הזה שבו התגייסו באמונה בחזית ובעורף – הרגע הזה שמילא את מצברי השלטון באשראי היקר ביותר שיכול עם לספק להנהגתו. רוצה לומר: לא כספים הם שיעברו (נכון לרגע זה הודיעה הרשות שהיא תסרב לקבל אותם. אל דאגה, גם שם מחרטטים) לרשות הפלסטינית, לא סיוע הומניטרי־עאלק הוא זה שימשיך לחזק את מחבלי חמאס היורים מן המארב בחיילי צה"ל, באדיבות קבינט הכסילים של ממשלת ישראל.
זהו הפיקדון היקר שהניחו אזרחי ישראל בידי הנהגתם, ביום פקודה, שאותו היא מחלקת בנדיבות (למרות החיסכון המרשים שבאיחוד המשרד לקידום מעמד האישה עם המשרד לשוויון חברתי או איך שקוראים לו – אם כבר עוסקים בכלכלת ישראבלוף), לא "דמים" במובן כסף, אלא את דם לבנו.
אלוהים אדירים, איזה בזבוז נוראי! הן צוואתם של הלוחמים היא אחדות לא רק בנגמ"שים ובטנקים, אלא גם בקרב מי שאמורים להיות אחראים על האוצר, שהעבירו תקציב שמתעלם כמעט לחלוטין מצורכי השעה ומכפיף אותם לצורכי שלמות הקואליציה. ומילא זה, על הדרך גם מבטלים את האינטליגנציה שלנו: בפעם הראשונה עושה זאת מערכת הביטחון שמוכרת לנו את שוב את הלוקש הקר הזה שלפיו רווחה שווה שקט – ובפעם השנייה עושה זאת ממשלת ישראל, שמשחקת אותה קשוחה מול הרשות הפלסטינית תומכת הטרור, אבל מעבירה דרך צד ג' את הכספים עד לשקל האחרון.
היו שנים שבהם תרבות הישראבלוף הייתה מקור לצחוק, הוכחה להומור עצמי. נחשו מה? מרגע שהתברר כי היא עולה בחיי אדם, היא הפסיקה להצחיק.