1. בין מאניה לדפרסיה
השבוע הוגשה לבג"ץ עתירה בעניין נבצרות ראש הממשלה נתניהו למלא את תפקידו. העתירה מיותרת. נתניהו נבצר כבר מזמן. אין אחד בקבינט שלו שלא יודע את זה. אין אחד בסביבתו שלא מבין את זה. האיש לא כשיר בעליל. הוא נגוע בניגוד אינטרסים מובנה, מובהק, קיצוני. הוא מנותק מהמציאות. הוא שוגה בהזיות ואשליות, נע בין מאניה לדפרסיה, מיטלטל בין הגלים והמשברים כספינה ללא מפרשים, תרנים או הגאים. רק עוגן אחד יש לאיש הזה כרגע: יצר הישרדות נואש שאליו צריך להוסיף את תאוות השלטון הנצחית שלו ושל משפחתו.
המשפחות ביקשו לקדם עסקה גם במחיר פירוק הממשלה; נתניהו השיב: "אין קואליציה"
סיום המלחמה? גלנט: "כדי להכריע את החמאס חייבים להגיע לרפיח"
ואחרי שאמרתי את כל זה, לא הייתי מגיש עתירה ולא הייתי בונה על נבצרות לשם הרחקת נתניהו, שהיא מטרה שאותה חייב לקדש כל פטריוט ישראלי. נבצרות היא דרך פתלתלה, שנויה במחלוקת ונטולת עיגון חוקתי מסודר. נבצרות היא הדבר האחרון שאנו זקוקים לו כדי לקרוע סופית את הרקמה העדינה שנבנתה כאן. את נתניהו צריך לפנות ממתחם השלטון הישראלי בדרך דמוקרטית: הקדמת בחירות, אי־אמון קונסטרוקטיבי, התפכחות בתוך הליכוד או מחאת המונים שכמוה לא הייתה כאן מעולם, שתחיש את כל אלה.
מתקרב הרגע שבו נצטרך לחזור למחאה דמוקרטית עוצמתית מרחיקת לכת כדי להבהיר לאיש הזה, לעדת מלחכי הפנכה שלו ולמשפחתו שזהו, הגענו לקצה. סוף מסלול. נגמר. כדי להבין שנתניהו לא כשיר, צריך רק להביט בו. כמעט כל יום הוא מספק דוגמה טרייה לכך שאיבד את שאריות שיקול הדעת והאחריות המינימלית הנדרשים ממנהיג. אני בוחר להתחיל את הטור הזה בדוגמה האזוטרית מכולן: הבריכה בווילה בקיסריה.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
כן, אתם חושבים שזו רכילות, שזה קצף על פני המים (שגם עליהם אנחנו משלמים), שזו נהנתנות קטנה ושולית. אתם מעלימים עין, כי התרגלנו. כי עשרות השנים תחת מכונת הסחיטה הנתניהואית, עם מסע השנור הבלתי נגמר, התיאבון האינסופי, מזוודות הכביסה והפרחים והשמפניה והמטוס והמיטה ומה לא, כל אלה התישו אותנו.
אבל זה מהותי. אני זוכר איך פעם, לפני משהו כמו 14 שנה, ממשלת נתניהו הטילה על הציבור מס בצורת. ישראל התייבשה, מים הפכו למצרך נדיר, והממשלה העלתה את מחירם בחדות כדי לרסן את הצריכה, להציל את הכנרת ולאפשר לנו להמשיך להתקלח איכשהו. באותם ימים ממש הגיעה מקיסריה דרישה לשלם את חשבון המים של הבריכה המשפחתית.
מנכ"ל משרד רה"מ היה אז אייל גבאי. איש רציני עם קבלות. הוא לקח את עצמו, נכנס למשרד של נתניהו והסביר לו, ככה שיבין, שהוא לא יכול להטיל מס בצורת על הציבור ובאותו זמן למלא את הבריכה הפרטית שלו במים על חשבון הציבור. זה לא היה פשוט, אבל בסוף נתניהו התרצה. אף אחד לא יודע איך הוא הסביר את זה בבית, למי שצריך להסביר, ואיך שרד. מי ששרד פחות היה גבאי עצמו. זמן לא רב אחר כך הוא מצא את עצמו בבית הקברות של המנכ"לים של נתניהו, שם טמונות גופותיהם המטאפוריות של אלה שלא הסכימו לחתום על כל דבר.
אחר כך באה הקורונה. בעיצומו של המשבר, בימים הכי קשים, כשקרוב למיליון ישראלים יצאו לחל"ת ולא ידעו אם יצליחו להאכיל את ילדיהם גם בשבוע הבא, שיגרו יושבי בלפור את מיקי זוהר לוועדת הכספים כדי לשנורר מהקופה הנקובה של כולנו עוד מיליון שקלים לטובת המשפחה, בצורת "החזרי מס". אגב, מדובר במס שנגבה מהמשפחה על הטבות שכלל לא הגיעו לה (אחזקת הווילה בקיסריה), אבל מי סופר. כבר אז היה ברור ששיקול הדעת המועט שנותר איפשהו בין אוזנו השמאלית לאוזנו הימנית של ראש הממשלה, מגיע לקו האדום.
והנה, מתברר שאין תחתית לחבית. אנחנו בעיצומה של המלחמה הקשה בתולדותינו, מאז מלחמת העצמאות. מאות אלפי פליטים בארצם מתגוררים בחדרי מלון ובפתרונות מאולתרים. 136 חטופים, ביניהם נשים, מבוגרים וחולים, נמקים עדיין במנהרות חמאס בעזה. צה"ל ממשיך להילחם, וחיילים ממשיכים ליפול. הדרום והצפון נטושים מאדם. חיזבאללה הפך את קו הגבול למטווח פרטי. הכלכלה נאנקת, האבטלה מרימה ראש, הדיכאון הלאומי מרקיע שחקים, ואף אחד לא רואה קרן אור כלשהי בקצה המנהרה.
ובכן, לנתניהו'ז דווקא מסתמנת קרן אור כזו, כי באמצע כל זה הם דורשים עכשיו לשפץ את הבריכה הפרטית שלהם, על חשבוננו. אין מי שיצליח להסביר שם, למי שמתקשה להבין, שזה לא קביל. שזה לא הגיוני. שזה בלתי אפשרי. שזה מטורלל על כל השכל. שזה טירוף מערכות. שפשוט לא עושים דבר כזה. לא במלחמה ולא בכלל. אין מי שיסביר כי בסביבת ראש הממשלה כבר מזמן אין איזה אייל גבאי שידפוק על השולחן ויגיד "אדוני, זה לא". מה שיש שם זה גבאי, שאחראי על הקופה הקטנה, שלא בוחל בכלום כדי לרצות את התיאבון האינסופי של קיסריה.
אז החשב במשרד האוצר התפטר במחאה? את מי זה מעניין. במסיבת העיתונאים הבאה נתניהו יחליף את "אני נלחם בחמאס ואתם נלחמים בי" במשהו כמו "אני נלחם בחשב ואתם נלחמים בי", ואף אחד לא ישים לב. כי כאמור, התרגלנו.
בראש מדינת ישראל עומד אדם שלא מסוגל למנוע מבני משפחתו לעולל את העלילות הללו בזמן מלחמה. וגם לא בזמן שלום. איך נצפה ממנו להתמודד עם יחיא סנוואר? איך נצפה ממנו לשכנע את ביידן לאפשר לנו מנוף הומניטרי על חמאס? איך נצפה ממנו להרגיע את הטרללת של בן גביר, שמנסה בכל כוחו להבעיר גם את יו"ש? איך נצפה ממנו למנוע את ההחלטה להקדים את גיוסם של תלמידי המכינות ושנת השירות, הציבור התורם ביותר לצה"ל, במקום לגייס את אלה שלא משרתים? איך נצפה ממנו לסגור את משרדי הממשלה המיותרים? לגדוע את הכספים הקואליציוניים? להגיד בקולו ובפה מלא שעלילות הדם של טלי גוטליב הן הבל הבלים ורעות רוח? להגיד בקולו, בפה מלא ובכוונה שלמה, שאין בוגדים בתוכנו?
זהו, שאנחנו כבר לא מצפים ממנו לכלום. שום דבר שמנהיג שפוי אמור לעשות, לא מאיים עלינו מכיוונו. הדבר היחיד שכן מתקבל בטבעיות מוחלטת כשזה מגיע ממנו, זה שיפוץ בריכה פרטית בזמן מלחמה.
2. רומן בהמשכים עם יחיא
נעבור לנושאים הכבדים: הקבינט שיגר למפגש בפריז את כל התותחים הכבדים: ראש המוסד דדי ברנע, ראש השב"כ רונן בר, אלוף ניצן אלון. זו הייתה הצהרת כוונות על רצינות שלטונית ישראלית להגיע לעסקה. השלישייה נסעה עם מנדט והניחה הצעה ישראלית. מולם ישבו תותחים כבדים לא פחות: ראש הסי־איי־איי, ראש המודיעין המצרי, ראש ממשלת קטאר.
על הפרק, חייהם של 136 ישראלים, רובם אזרחים חפים מפשע שהופקרו על ידי מדינתם וצבאם לאורך יממה שלמה באוקטובר האחרון. ממשלת ישראל, צה"ל, השב"כ, המשטרה, כל אלה לא עמדו להם. הם נזרקו לכלבים. עכשיו צריך להחזיר אותם. ישראל לא תהיה אותה מדינה אם לא תמלא את המשימה הזו. היא תהפוך למדינה פיקטיבית.
ההצעה הישראלית סבירה: פעימה ראשונה שבה ישוחררו הנשים (כולל חיילות), המבוגרים והחולים. 35 חטופים תמורת 35 ימי הפוגה (עם אופציה להמשך מו"מ שבוע נוסף). בפעימה השנייה ישוחררו חיילים, חברי כיתות כוננות וגברים צעירים. בפעימה השלישית גופות. מה שלא נדון עדיין, וגם לא עלה על הפרק בדרך כלשהי, זה מספר האסירים שתידרש ישראל לשחרר. בכל התכנונים והתרחישים סוכם שלא מדברים על המספר הזה. משאירים את זה פתוח, עמום, עד שחמאס יענה על ההצעה הישראלית.
ומה עשה נתניהו? יצא מיד בהצהרה פומבית, בקולו, ש"לא נשחרר אלפי אסירים". כלומר שם את סוגיית המספרים על השולחן, בקולו וביוזמתו. הפר את כל הסיכומים, בעט בתוכנית הפעולה, לעג לאסטרטגיית המו"מ שגובשה.
האמריקאים התפוצצו עליו. גם רבים מהישראלים. "גורמים מקצועיים" בצוות המו"מ הביעו תמיהה ופליאה על דבריו של נתניהו. שלא לציטוט, הם הביעו זעם ותדהמה. מה עבר לו בראש עם ההכרזות הילדותיות והמיותרות האלה? מה הוא מנסה לעשות? בכירים רבים נשמעו, בפעם הראשונה, מדברים על נתניהו כעל מי שאינו ראוי, שאינו מסוגל, שאף אחד לא מבין מה הוא עושה ולאן הוא חותר. וכל זה, כשאנחנו במלחמה.
יש שתי אופציות: או שראש הממשלה איבד את השליטה על סוגרי פיו והוא לא אחראי לדבריו, או שהכל נעשה בכוונת מכוון והוא מנסה לפוצץ ביד ימין את העסקה שהוא מנסה לקדם ביד שמאל. שתי האופציות רעות באותה מידה. שתי האופציות מעידות על אי־כשירות מוחלטת.
אני תומך, כמובן, באופציה השנייה. ביבי קלאסי. אריאל שרון שאל אותו פעם, במרכז הליכוד, "לאיזה יד של ראש הממשלה אני אמור לעזור, ליד הימנית או ליד השמאלית?". נתניהו לימד את העולם כולו לא לנהל מו"מ עם טרוריסטים, ושחרר 1,047 אסירים בעסקת שליט. נתניהו הודיע חגיגית על סיפוח, וברגע האחרון התחרט והלך על שלום עם האמירויות. הוא הצהיר אין־ספור פעמים שיקים ממשלת ימין, והקים ממשלות עם השמאל. הוא טרטר ופמפם לנו שהוא "חזק מול חמאס", אבל היה הכי חלש אי־פעם מול חמאס. מדובר בסילואטה שהתחפשה למנהיג, בבואה ערטילאית שמשנה צורה וצבע, זיקית מהירת זנב שמשנה צבעים במהירות הבזק, על פי האיומים הרלוונטיים.
נתניהו משוכלל יותר מכל הזיקיות והסילואטות: הוא מסוגל ללבוש כמה דמויות בו זמנית. הוא לא צריך להתהפך, הוא הפוך מהבית. כל הדמויות מגולמות בו, בעת ובעונה אחת. זה רק עניין של החלטה איזו מהן הוא משחק בכל רגע נתון. אז כשהוא פוגש את משפחות החטופים הוא מקדם את העסקה, אבל כשהוא נואם מול קהל ימני בעלי - הוא מטרפד אותה. כשהוא מדבר עם איזנקוט וגנץ, הוא בעד העסקה, אבל כשהוא נזכר בבן גביר וסמוטריץ׳ - הוא נגדה. כשהוא מול ביידן - הוא רוצה עסקה, כשהוא מול הבייס הימני שלו - הוא לא רוצה. וכן הלאה.
הוא עושה את כל זה בטבעיות מוחלטת. לא נראה לו בעייתי לרקוד בכל החתונות ולפסוח על כל הסעיפים בו זמנית. להפך, זה המצב המועדף עליו. גם עכשיו, הוא ממשיך לקדם הסדרה אזורית גיאו־פוליטית מהדהדת, שתכלול גם מדינה פלסטינית, במטרה לשנות את גורלו המר (וגורלנו, שאף מר ממנו) ברגע האחרון ולייצר לעצמו מורשת נגדית לטבח 7 באוקטובר.
על פי התוכנית, שהגה אחד ממקורביו, איש עסקים ישראלי מוכר, ישראל תקים בעזה ממשל צבאי מלא שייטול את הסמכויות לכל הסיוע ההומניטרי והטיפול באוכלוסייה, עד הקמת הגוף החדש, שייקרא "רשות פלסטינית חדשה", בשיתוף הסעודים, המפרציות, מצרים וגורמים נוספים. לאחר הקמתו, תעביר ישראל את המקל של עזה לגוף הזה ותחתום על שלום היסטורי עם סעודיה. התוכנית הזו גם הוצגה לאמריקאים. הם יודעים שביבי קשור אליה, אבל הם גם יודעים, מניסיון, שברגע האמת הוא יתכחש אליה.
ויש לה המשך, לתוכנית: אחרי הנורמליזציה עם סעודיה והסדרת הנושא העזתי, תתבצע רפורמה מקיפה ברשות הפלסטינית שבגדה המערבית, הגוורדיה הוותיקה תיעלם, גורמים בינלאומיים יפקחו על המתרחש, ההסתה תיפסק, ואז אפשר יהיה לחדש את המו"מ על הקמת מדינה פלסטינית. כלומר ישראל חוזרת לפתרון שתי המדינות.
אל תעצרו את נשימתכם, זה לא יקרה במשמרת של נתניהו. אם זה יקרה, הוא כבר יהיה אחרי עסקת טיעון. מה ייצא לו מכל זה? הוא מקווה שערך הוויקיפדיה שלו ייפתח בשלום ההיסטורי עם סעודיה, ולא בזוועות 7 באוקטובר. הוא יתאכזב לגלות ששום דבר, בטח לא נורמליזציה עם סעודיה, כבר לא ישנה את ערך הוויקיפדיה העתידי שלו או ערך כלשהו שקשור בו. הערך היחיד שיהיה רשום על שמו, זו השמדת ערך.
התוכנית הזו נשמעת לכם דמיונית? בצדק. נתניהו תמיד תכנן תוכניות גדולות ואחר כך עשה מעשים קטנים. אבל הוא משתעשע בה. להבדיל מהפעמים הקודמות שבהן ניהל מו"מים חובקי עולם עם אסד האב, אסד הבן, ערפאת או אבו מאזן, הפעם נתניהו יודע שזו הפעם האחרונה. לא יהיה זמן לתקן. לא יהיה זמן לשפר. האם זה מגדיל את הסיכוי שהפעם הוא יקפוץ למים וילך על זה? אני לא יודע.
בזמן שהוא טווה את פרטי התוכנית הזו עם רון דרמר ומשגר אותו לעוד סבב בוושינגטון, הוא משוכנע שזה יקרה. כמו שהיה משוכנע שהסיפוח יקרה. כמו שהיה משוכנע שהרבה מאוד דברים שלא קרו, יקרו. בסוף, הוא מחליט רק בשנייה האחרונה, על פי סך פחדיו ומפחידיו באותו רגע. למרבה הצער, פחדים או מפחידים לא חסרו לו מעולם, וזו הסיבה לכך שמעולם לא היה כאן מנהיג שהזיק יותר ממנו.
למרבה המוזרות, העסקה הגדולה הזו שנתניהו משתעשע בה, אפשרית בעליל. הסעודים מעוניינים מאוד. זה לא אנחנו, זה הם. התשומות שהם אמורים לקבל מהממשל האמריקאי עצומות. ברית הגנה, נשק ואמצעי לחימה ללא הגבלה וכמובן גרעין אזרחי. לנו העסק הזה הרבה פחות כדאי, אבל נתניהו רואה בו את חזות הכל.
הצלע השלישית, וושינגטון, מעוניינת אף היא. הישג מהסוג הזה יפיח רוח חיים במפרשיו העייפים של הנשיא ביידן. אלא שיש דד־ליין. במגעים בין הצדדים הבהירו האמריקאים שנתניהו צריך להחליט עכשיו. תאריך היעד שלהם הוא 10 במרץ. לא צריך להשלים את כל הפרטים עד אז, אבל צריך ללחוץ יד. מדובר בעוד חודש וכמה ימים. כרגע, כשמביטים על בובת הגרב שעומדת בראש ממשלת ישראל, קשה לדמיין את זה קורה.
הוא התראיין השבוע אצל העיתונאי הבריטי אוהד ישראל דאגלס מאריי. גם הריאיון הזה הוכיח שהאיש אינו אחראי למעשיו או לשקריו. מאריי, אחד המופלאים בתומכינו אל מול תעשיית השקר והאנטישמיות העולמית, שאל אותו על הקונספציה שהוביל, שלפיה חמאס ניתן לשליטה באמצעים כלכליים, והקשה עליו מדוע לא הסיר את איום חמאס כשניתן היה לעשות את זה בקלות יחסית.
בתגובה, נתן נתניהו את אחד המונולוגים ההזויים שנשמעו מפיו אי־פעם. על פניו, זה היה הסבר לוגי רהוט על איך הוא התריע נגד חמאס ורצה להפיל את חמאס, אבל לא הייתה לו לגיטימציה והייתה התנגדות פנימית והתנגדות חיצונית ומה לא. בתכלס, כל מי שלא נולד לפני שבועיים יודע שלא הייתה בהסבר הזה מילה אחת של אמת, דמוי אמת או חיקוי אמת.
הוא ממציא מציאות אלטרנטיבית ונואם אותה בשידור חי מול פני האומה, בלי בושה. הרי הוא הסביר לנו עשרות פעמים למה צריך להמשיך לדחוף את עשרות מיליוני הדולרים ליחיא סנוואר. הוא דיבר על הומניטרי. הוא הסביר בריאיונות רבים ש"רק אני אחליט על העיתוי" ופירט אלף ואחד תירוצים, עלובים ומעליבים, למה אין לו אומץ למלא את הבטחתו להפיל את שלטון חמאס בעזה.
הייתה לו לגיטימציה מלאה לעשות את זה. שר הביטחון שלו ליברמן איים להתפטר אם זה לא יקרה (והגשים את איומו). שר ביטחון אחר, נפתלי בנט, כנ"ל. אותו בנט הכריח אותו להרוס כמה מנהרות במבצע צוק איתן, אחרת גם זה לא היה קורה. מצביעיו בעוטף עזה התחננו בפניו לגאול אותם מייסורי הקסאמים. עכשיו הוא מנסה פשוט לשכתב את כל זה ולברוא עולם חדש. "תמיד התנגדתי להסכמים עם חמאס", אמר למאריי, ואי אפשר היה שלא להתפלץ. הרי האיש הזה ניהל רומן בהמשכים עם יחיא סינוואר, שכלל גם חילופי פתקים על רקע כמעט רומנטי. האם הוא משקר ביודעין? האם הוא מאמין בשקריו שלו? שתי האופציות גרועות באותה מידה.
3. גם בעד, גם נגד
האם תהיה עסקת חטופים? קשה לדעת. אף אחד בקבינט המלחמה לא מוכן לשלם "כל מחיר". גם לא גנץ ואיזנקוט. אף אחד בקבינט המלחמה לא מוכן להפסיק את המלחמה תמורת עסקה. מוכנים להפוגה ארוכה, מוכנים למחיר כואב. הסקר שפורסם השבוע בערוץ 12 והראה כי 50% מהציבור מתנגד לעסקה שתכלול שחרור אלפי מחבלים (35% תומכים) הוא סקר על תנאי. אין עדיין עסקה, אין מספרי משוחררים, אין תנאים.
העמדות של הציבור, שנבדקות בבדיקות עומק רבות, פשוטות בהרבה: רוב גדול בציבור תומך בעיקרון שקודם צריך לשחרר את החטופים ואחר כך לבער את חמאס. רוב בציבור מתנגד להפקרות של אלפי רוצחי חמאס ונוח'בה משתחררים. ועל מתווה בנוסח הזה כולם עובדים עכשיו. כלומר כמעט כולם: הקטארים, המצרים, האמריקאים ושרי קבינט המלחמה. כולם, חוץ מאחד, שעובד פעמיים: גם בעד, וגם נגד.
בישיבה במוצאי שבת קרתה (שוב) תקלה שבנסיבות רגילות הייתה מעוררת מהומת אדירים אבל בנסיבות שלנו גם היא התקבלה כמעט כשגרתית: במהלך הדיון הוצג לשרים מסמך מפורט לקראת עסקת החטופים שהוכן על ידי המוסד ודרגי המקצוע בשיתוף אנשיו של ראש הממשלה. העניין הוא שאף אחד לא שיתף במסמך הזה את שר הביטחון גלנט וצוותו, ואת צה"ל, כלומר הרמטכ"ל ואנשיו. הם נחשפו אליו בפעם הראשונה במהלך הישיבה.
גלנט כמעט התפוצץ. הוא שוב נשאר מחוץ ללופ. אפילו שרי המחנה הממלכתי היו מעודכנים. מה הפלא שכעבור יומיים־שלושה הוא מינה את טל לב־רם למפקד גלי צה"ל (מינוי ראוי ביותר) בלי לתאם את זה עם לשכת ראש הממשלה. הקרב הזה, בין שר הביטחון לראש הממשלה, מתחיל לחרוג מכל פרופורציה. גלנט רותח גם על ראש המוסד דדי ברנע, שמשתף (לדברי אנשי גלנט) פעולה עם נתניהו, נגד השר. הבעיה היחידה היא שבתוך מהומת גן הילדים הזו, צריך לנהל כאן מלחמה, מדינה, מו"מ מורכב לשחרור חטופים ומערכה רב־זירתית בהמתנה. להגנתו של נתניהו צריך להזכיר שהוא בכלל פיטר את גלנט. אז מה הוא קופץ.
האם איתמר בן גביר יפרק את הממשלה במקרה שתהיה עסקת חטופים שבמסגרתה תופסק הלחימה לשבועות ארוכים וישוחררו מאות מחבלים? קשה לדעת. בן גביר הפך למאיים סדרתי, אבל אני לא בטוח שהבשיל לפרישה. עוצמה יהודית היא המפלגה היחידה בקואליציה שמרוויחה מנדטים במצב הנוכחי. בן גביר היה, עד לאחרונה, פרסונה נון־גראטה באלקטורט הישראלי. הוא נכשל בכל ניסיונותיו לחצות את אחוז החסימה. חלק מהכישלונות היו צורבים. הפעם הראשונה והיחידה שעבר הייתה כשנתניהו הטיח אותו בסמוטריץ' וכפה עליהם איחוד.
והנה, כמעט בן לילה, הוא מפלרטט עם מספר דו־ספרתי בסקרים. הוא מצליח ללקט קולות ימין שבעבר סלדו ממנו. הוא בונה לעצמו בייס. הוא עומד בזכות עצמו. הוא התחיל את הקדנציה עם כמחצית מהמנדטים של סמוטריץ', ועכשיו יש לו כבר כמעט כפול. את ההחלטה על פרישה הוא יקבל ברגע האחרון, אבל נתניהו מתכונן גם לזה. הוא יודע שבמקרה של עסקה ויציאת סמוטריץ', הממשלה לא תיפול. לפיד הבטיח לעזור, יכול להיות שגם ליברמן יעזור, על גנץ ואיזנקוט כבר דיברנו. במקרה כזה נתניהו יוכל לסגור עם המחנה הממלכתי על תאריך בחירות מוסכם. התוצאה תהיה שחרור של החטופים משבי חמאס, אבל גם שחרורו של בן הערובה נתניהו, שמוחזק על ידי הימין הקיצוני (להבדיל אלף אלפי הבדלות, כמובן).
אם העסקה לא תקרה? גם אז, ימיה של הממשלה במתכונתה הנוכחית ספורים. הלחימה בעזה עברה לשלב הנקודתי. סד"כ צה"ל ברצועה צומצם משמעותית. המילואים שוחררו. רוב העבודה המאסיבית נעשתה, עכשיו צריך להמשיך על אש קטנה ובהתמדה, עד שיושלם כרסום התשתית השלטונית והצבאית של חמאס. במצב כזה, אין עוד צורך בגנץ ואיזנקוט בתוך הממשלה. פרישתם יכולה גם לסמן את האות לחידוש המחאה.
מה יכול לעכב את פרישתם? החזית הצפונית. האיום האמיתי והמשמעותי על ביטחון ישראל, ברגע זה. התסבוכת שם גדולה ומורכבת. בישראל מדברים על כניסה לסבב לחימה מול חיזבאללה שיהיה "נמוך מבחינת עצימותו ממלחמה כוללת". הצדדים ישמרו על גבולות גזרה ,כמו אי־פגיעה בביירות ות"א, אבל יגרמו זה לזה נזק לא פשוט. האם סבב כזה יפתור את הבעיה? ספק רב. כך או אחרת, ישראל משלמת עכשיו בצפון את מחירה של הזנחה בת שנות דור. ספק אם ההנהגה הנוכחית שלנו, בתצורתה הבעייתית, מסוגלת לקבל כאן את ההחלטות הנדרשות.
4. מחסום למשטרה
כמה מילים על מה שעובר על משטרת ישראל. זה החל בסאגה הבלתי נתפסת עם הגשת כתב האישום נגד ירדן מן, הנאשמת כי סטרה לשרה עידית סילמן. הטיפול הבהול, הבקשה לחמישה ימי מאסר, ההגשה החפוזה של כתב האישום, העובדה שסילמן לא ניאותה להעביר למשטרה את מה שצילמה מהסלולרי שלה ושאין תיעוד של התקיפה עצמה, כל אלה העלו תמיהה במקרה הטוב, גועל במקרה הרע.
כל זה כשמאות תלונות דומות זוכות במקרה הטוב להתעלמות. עשרות אזרחים שצילמו את תוקפיהם, גם בווידיאו, מדברים לקירות בתחנות המשטרה. כתבי אישום לא מוגשים, תלונות לא מטופלות, בריונים, תוקפי נשים וסתם אנשים אלימים מסתובבים חופשי בינינו ואף אחד לא נוקט נגדם שום צעד, אבל מורה לחינוך מיוחד שיש לה בבית ילד על הספקטרום ואין לה עבר פלילי זכתה לטיפול של טרוריסטית עבריינית כבדה.
מעצרו השבוע של רמי מתן, גיבור החווה הסינית, בן 73, ב"חשד" כי צייר גרפיטי על חומת הקריה בתל אביב, כבר שייך לעולם הגרוטסקות. מתן מפגין נגד נתניהו כבר שנים. אזרח נורמטיבי לחלוטין, בלי עבר פלילי, בין אלה שהצילו את מדינת ישראל במלחמה ההיא. עצם העובדה שמשטרת תל אביב הטריחה ושלחה שלושה בלשים כדי לעצור אדם בביתו על גרפיטי, צריכה לזעזע אותנו. לא היה להם בדל ראיה נגד מתן, שהוא האחרון שיכתוב כתובת כלשהי נגד צה"ל. הם ערכו חיפוש משפיל בביתו, הם לקחו אותו לתחנה, הוא היה עם חום גבוה אבל זה לא עזר לו.
לקח להם לא מעט זמן להבין שהם באופסייד. לא היה שם מבוגר אחראי שיגיד להם שיירדו מהעץ ויאפסו את עצמם. התחושה היא שהמשטרה כבר התיישרה לגמרי עם השר הממונה עליה. המפכ"ל קיבל את ההארכה שלו, עכשיו אפשר להזדכות על עמוד השדרה המוסרי ועל הקודים המקצועיים ולהפוך למיליציה.
מתן שוחרר כעבור זמן קצר. אף אחד לא טרח להתנצל בפניו. גם בתקרית הקודמת בת"א, כששוטרים תלשו שלטים מידיהם של מפגינים בני 80, וטענו שהשלטים "פוגעים ברגשות הציבור", לא נרשמה התנצלות כלשהי. העסק הזה מתחיל לצאת משליטה. שוטרי משטרת ישראל הצילו חיים רבים ב־7 באוקטובר. הם עמדו בפרץ והגנו על עם ישראל בגופם. למרבה הצער, עכשיו צריך לגייס מישהו שיגן על עם ישראל ממשטרה שהופכת לכלי פוליטי ומאבדת כיוון. אם לא תהיה שם התעשתות מהירה, המחאה הבאה לא תהיה נגד הממשלה, אלא נגד המשטרה. היא תהיה מחאה דמוקרטית של עם שוחר חופש, והיא תהיה צודקת.