פטרישיה הרסט הייתה בת 19 כאשר נחטפה מדירתה בברקלי ב־4 בפברואר 1974 והגיחה לחלל העולם חודשיים לאחר מכן כמהפכנית חמושה בנשק אוטומטי בשם טניה. היא עונתה בברוטליות ונאנסה פעמים רבות בידי חוטפיה, ששטפו את מוחה והעבירו אותה חינוך פוליטי מחדש. היא לקתה ב"סינדרום שטוקהולם", אישיותה ואופן חשיבתה התמזגו עם אלה של שוביה.
בת עשירים מפונקת נטולת כיוון, אזרחית החוף השמאלי של אמריקה בשאריות המאכזבות של שנות ה־60 ובשיא פרשת ווטרגייט, הרסט רצתה לטעום את החיים מחוץ לאחוזה המפוארת של הוריה, היכן ששחורים ולבנים התערבבו ללא התערבות המשטרה. היה לחייה היבט פתטי.
אחרי 18 חודשים שבהם הייתה חטיפתה סיפור מרכזי בהוויה האמריקאית, נתפסה הרסט במקום מחבואה; אילו רצתה, הייתה יכולה לחזור הביתה קודם לכן. היא הועמדה לדין ונשפטה ל־35 שנות מאסר.
פסק הדין היה מוגזם וחמור והדגים את רוח התקופה; הדעה הרווחת הייתה שהיורשת של אימפריית עיתונות התמסרה ל"מהפכה" מרצון ונהנתה מתשומת הלב. הנשיא ג'ימי קרטר המתיק את עונשה ל־22 חודשי מאסר בלבד. ב־2001, ביום עזיבתו את הבית הלבן, העניק לה ביל קלינטון חנינה מלאה.
הרסט ניסתה להמציא את עצמה מחדש. הכל חוץ מאשר לשוב לחיק המשפחה. היא השתתפה בסרטיו של ידידה הבמאי ג'ון ווטרס. היא נחשפה לגרסה קלוקלת של סיפורה בסרט "פטי הרסט" (1988) מאת פול שריידר, שבו גילמה אותה נטשה ריצ'רדסון (בתה של ונסה רדגרייב ורעייתו של ליאם ניסן) שנהרגה מאז בתאונת סקי.
היא כתבה ספר אוטוביוגרפי שבמרכזו סיפור חטיפתה וספר מתח בשם "רצח בסן־סימיון". תמונתה הופיעה על שער השבועון "ניוזוויק" שבע פעמים בשנים 1974־1976. נשיאים וחתני פרס נובל אינם זוכים בכבוד תקשורתי כזה.
הרסט וארוסה סטיבן וויד היו בדירתם בערב של 4 בפברואר 1974 כאשר נשמעה נקישה בדלת. זה היה ערב צנוע ושגרתי לזוג, שלמרות עושר פנומנלי מצד הרסט, בחרו בסגנון חיים צנוע ומאופק, כיאה לסטודנטים בברקלי האינטלקטואלית והתוססת פוליטית.
השניים היו באמצע ארוחת ערב - כריכים ומרק קמפבל מקופסה - וסיימו לצפות בטלוויזיה בפרק של "משימה בלתי אפשרית". וויד פתח חרך צר בדלת, הציץ החוצה וראה שני גברים שאחד מהם הצמיד מטפחת לפניו.
השניים הסבירו לו כי היו מעורבים בתאונת דרכים וביקשו להשתמש בטלפון. וויד פתח את הדלת, והשניים התפרצו לדירה כשהם מנופפים בתתי־מקלע. וויד המבוהל צעק: "קחו כל מה שאתם רוצים!" (הרסט אמרה לעצמה: "'תודה רבה, סטיבן'. אני זוכרת שצעקתי 'לא אותי, קחו את הסטריאו!'").
השניים גררו את הרסט צורחת ובועטת אל רכב שחנה ברחוב. חוטפיה של הרסט היו חבורה מטורללת ורצחנית במיוחד, שקראה לעצמה "צבא השחרור הסימביונזי" (SLA).
בראשם עמד דונלד דה־פריז שכינויו היה סינק. חוץ ממחתרת "מזג האוויר", נחשב צבא השחרור לתא המהפכני הפעיל והאלים ביותר באמריקה באותן שנים. מבצעם הראשון היה רציחתו של מרקוס פוסטר, המפקח על מערכת החינוך באוקלנד, בנובמבר 1973.
במשך 57 ימים הוחזקה הרסט בארונות בגדים אטומים בדירות מסתור של ה־SLA. חוטפיה נשאו באוזניה דרשות פוליטיות (עיניה היו קשורות) על פיצויים לעניים והכריחו אותה להקליט הודעות אוהדות לפועלים ואנשי עמל, שנשלחו לעיתונות. במשך 57 הימים שבהם הייתה כלואה בארון, נאנסה הרסט פעמים רבות על ידי סינק וקוז'ו (ווילי וולף).
"האם נאנסת בכוח?", נשאלה במשפט. "כמובן, וזה היה משפיל ומדכא". "הסנגור שלך תיאר בציוריות כיצד הרים אותך סינק מהרצפה כשהוא מושך אותך בפטמות. זכור לך דבר כזה?", "בפטמות? לא זכור לי. לא הרימו אותי מהרצפה. צבטו אותי באכזריות אבל לא הרימו".
בתום שבעה שבועות של התעללות אכזרית, נשלחה לעיתונות קלטת בקולה של הרסט שבה הכריזה כי החליטה להצטרף אל חוטפיה כדי להילחם נגד "האליטה השלטת".
"ניתנה לי ברירה, לצאת לחופשי או להצטרף לצבא השחרור הסימביונזי כדי להילחם למען החופש שלי ושל כל המדוכאים", אמרה הרסט לאומה, "החלטתי להישאר ולהילחם... ניתן לי השם טניה, על שמה של המהפכנית שלחמה לצדו של צ'ה גווארה בבוליביה... אני מבינה עד כמה אכזר הוא 'החזיר', וחבריי מלמדים אותי כיצד להתקיף אותו באכזריות גדולה יותר".
במשך החודשים הארוכים שבהם הייתה בתו החטופה המפורסמת ביותר בעולם, אחז רנדולף הרסט בצוואר עיתונו, "הסן פרנסיסקו אקזמינר", בלפיתת ברזל מגמתית; הרסט השתמש בעיתון כבתיבת דואר ולוח מודעות, ופרסם את השדרים הנפוחים והנפתלים של ה־SLA. הוא חרק שיניים, אבל ה־SLA איימו על חיי בתו אם לא יפרסם את הקומוניקטים שלהם כלשונם.
שאר גופי התקשורת ניהלו את סיפור חטיפתה ושחרורה של הרסט בהסתייגות צינית ובשמחה לאיד. בעיני גיבורי החממה הרדיקלית של ברקלי, ייצג סבה של הרסט את כל הרע, המושחת והנצלני של הברונים השודדים.
רנדולף רנדי הרסט ירש את האימפריה של אביו: תשעה עיתונים, 13 מגזינים, ארבע תחנות רדיו וטלוויזיה, מכרה כסף, בית חרושת לנייר ונדל"ן רב. מבין חמש בנותיו, פטרישיה הייתה האהובה עליו ביותר.
הרסט הגיעה לגיל 19 מבולבלת וחצויה בין נהייתה אחרי הנוחות של אחוזת המשפחה הדקדנטית בהילסבורו ובין הבעבוע המפתה והיצירתי של ברקלי. אמה, קתרין הגדולה, מחקה את בתה מרשימת המוזמנים לארוחת הערב המשפחתית אחרי שהרסט עזבה את בית הספר הקתולי לבנות ועברה לברקלי, לחיי פריצות וחטא במחיצת סטיבן וויד.
בברקלי הרדיקלית הסתובבו וויד והרסט נטולי הקשר ושייכות. ריגושיהם הגדולים היו מסע קניות בסופרמרקט המקומי וצפייה במיטב הבנאליה של הטלוויזיה האמריקאית באותם ימים. הרסט הייתה מכורה ל"רחוב סומסום".
וויד אהב את "מסע בין כוכבים". בניגוד לוויד המרובע, הייתה להרסט שאיפה להסתפח לדבר מה ממשי ודינמי יותר מאידיליה משפחתית. היא ניסתה להימלט מהרקע העשיר וההדוניסטי שלה, אבל הניסיונות היו חובבניים וילדותיים. הרסט לא הייתה מוכנה באמת לשנות את העולם.
במשך 19 חודשים של מטמורפוזה מהפכנית, זכתה הרסט להוקרה מזערית בלבד מהשמאל הרדיקלי אף שהייתה זו היא, היורשת העשירה והמסואבת, שחיה הלכה למעשה את הפנטזיה המהפכנית ועלתה - חמושה בנשק חם - על בריקדות.
חברי צבא השחרור הבינו שהמדיה היא המסר, בעיקר משום שבמקרה הפרטי של פטי הרסט המדיה הייתה משפחתה. הם הבינו את הפוטנציאל התקשורתי של החטופה. ההברקה הראשונה שלהם, שהפכה את קערת האמפתיה כלפי הרסט על פיה בתודעת המשקיפים מהצד, הייתה תצלום פולארויד דהוי של הרסט אוחזת תת־מקלע, לבושה במדי קרב כאשר מאחוריה הלוגו של ה־SLA - נחש קוברה בעל שבעה ראשים.
"טיים" פרסם את התצלום עם הכיתוב: "רק לפני שבועות ספורים קודם חטיפתה בחרה פטי הרסט את כלי האוכל לחתונתה עם וויד... כעת היא אוחזת בתת־מקלע".
בספטמבר 74' סיפקה הרסט עדות טרייה למצבה החדש: יחד עם חבריה בצבא השחרור היא השתתפה בשוד סניף הבנק "היברניה" בסן פרנסיסקו, שבמהלכו נפצע אדם אחד. חמושה בנשק אוטומטי עם ברט מהפכני על ראשה, חיפתה הרסט על חבריה. מצלמת האבטחה של הבנק תיעדה את השוד, ובמהלך ימים ארוכים שודר הקליפ של הרסט פעמים רבות במהדורות החדשות.
המרדף אחרי הרסט סוקר באמצעים מוגבלים של התקופה: שלוש מהדורות חדשות מקומיות ביום ואזכורים מזדמנים בעיתונות. הכיסוי ההוגן, האינטליגנטי והמסיבי ביותר התנהל בשני מגזינים מקומיים: "סיטי", שבועון שהמו"ל שלו ועורכו הראשי היה פרנסיס קופולה.
עיתון מרשים, ערוך וכתוב היטב, ששרד כשנתיים עד סגירתו בשל היעדר קוראים; ו"רולינג סטון". בכלים המוגבלים והישנים הללו אך האיכותיים בהרבה מהתקשורת העכשווית, נפרש סיפורה של פטי הרסט.
רנדולף הרסט, אולי האדם היחיד שדאג באמת לגורל בתו שעה שצופים רבים מדי אחזו את בטנם והתגלגלו על הפרקט מצחוק בסירוב להאמין שפטי הרסט מסוגלת לעבור מהפך אידיאולוגי שאינו ריק מתוכן, הבין שרק טיפול אישי מטעמו יקדם אותו אל מטרתו: שחרור בתו בחיים. הוא נעזר בכל הכלים שעמדו לרשותו ובקשריו הפוליטיים כדי למצוא אותה.
שלוש מזכירות ענו לטלפונים ולמכתבים. ה"אקזמינר" פרסם מודעות, פניות אישיות וכתבות מגמתיות רבות. הרסט פנה למגידי עתידות, מנחשי מזלות, קוראים בכדורי בדולח וגם לסוואמי הודי שהבטיח להתפלל עבורו ועבר להתגורר ב"הילטון" על חשבון הברון והשאיר חוב של 300 דולר על שימוש במיני־בר.
כאשר הרגיש שהמשטרה וה־FBI סוגרים עליו, העביר דה־פריז את צבאו ללוס אנג'לס. ה־SLA התפצלו לשלישיות וגרו בדירות מסתור. הרסט נשארה עם הזוג אמילי וביל הריס. כאשר הריס נתפס גונב מזון מחנות, פתחה הרסט באש מרכב המילוט וחיפתה עליו. השלושה נמלטו לארנהיים, העיירה למרגלות הר הקסמים בדיסנילנד. ביושבם מול הטלוויזיה העניקו להם ההיסטוריה, משטרת לוס אנג'לס וה־FBI, שיעור בחיים ומוות בשידור חי. הם צפו בכוחות גדולים צרים על הבונגלו שבו התגוררו דה־פריז וחמישה מחייליו.
בסופו של קרב יריות קצר פתחו השוטרים באש מכל הכלים, חוררו את הבונגלו, שקירותיו היו עשויים מעץ דק, והעלו אותו באש. גופות המהפכנים נחרכו ונשרפו ללא הכר.
עברו כמה ימים עד שהפתולוג המשטרתי של לוס אנג'לס הוציא הודעה: על פי הסתימות בשיני ההרוגים וסימנים מזהים אחרים, לא הייתה פטי הרסט בין המתים. לבעלי שמיעה חדה במיוחד נדמה היה כי שמעו אנחת רווחה מאחוזת הרסט בהילסבורו. או אולי הייתה זו השתנקות של תסכול מריר.
אחרי עלייתו בסערה השמיימה של דה־פריז, הסתבר כי אפילו במהפכה השואפת לניקיון כפיים אידיאולוגי, לא הכל היה כשר: בין פילדמרשל דה־פריז ובין ה־FBI התקיימו יחסים סימביוטיים מוגדרים עבור בצע כסף.
דה־פריז היה מודיע של הבולשת. בתמורה לשירותיו השליך עליו ה־FBI את עניבת החנק אך לא הידק אותה, עד שדה־פריז יצא משליטה והתעורר צורך לעצור אותו. זאת הסיבה האמיתית למה שהחל כחילופי אש בין פורעי חוק למשטרה והידרדר לטבח ממוקד בסגנון שהבולשת מתמחה בו, מצור שבו לא איימו הנצורים על הכוחות שהקיפו אותם.
ההחלטה להשמיד את הבונגלו - לפני שהיה ברור אם פטי הרסט נמצאת בו אם לאו - הייתה קשורה לאינטרס של ה־FBI שלא לחשוף את יחסיו עם דה־פריז, כפי שוודאי היה עולה במשפט.
האודיסיאה של הרסט נדדה באמריקה: פנסילבניה, ניו יורק, סקרמנטו, וושינגטון, סן פרנסיסקו. חלק ניכר מהזמן הייתה הרסט לבדה אך לא ניסתה ליצור קשר עם המחפשים אחריה. הזוג שאמור היה לשמור עליה איבד עניין ועזב אותה לנפשה, אך כפי שהסבירה הרסט בעת משפטה, לא היה לה לאן לברוח.
בחזית הביתית, ה־FBI התכוון להעמיד אותה לדין על פשעים שבהם הייתה שותפה. גם בעיני עצמה הפכה הרסט לעבריינית והאמינה כי אפילו הוריה אינם מעוניינים בה יותר. במשך 19 חודשים זחלה הרסט דרך הביוב של אמריקה בחברת פושעים חמושים, צעד אחד בלבד לפני ה־FBI ובחברה מתמדת של אלימות גלויה וכבושה.
כל רעש קטן בלילה העיר אותה. היא הייתה מתגלגלת ממיטתה בתרגולת מיומנת והייתה קמה עם נשקה מכוון, מחפשת מטרה. מבחינה מסוימת הייתה הרסט קריקטורה בוטה של מהפכנית עם ז'רגון דיבור בוטה, אצבע הדק עצבנית וטינה מושרשת למעמד הבורגני. תקופת החווה בפנסילבניה הייתה אידיליה קצרה בעין הסערה.
חוץ מלצייר אקוורלים ולרקום מפות שולחן, הרסט התנהגה כעירונית שחפתית שנשלחה בעצת רופאיה להבריא בכפר; אוויר צח, מרחבים ונוף. בצר לה, בחרה הרסט לשוב לאזור המפרץ. הביתה. בדרכה ביצעה החבורה שוד בנק נוסף שבמהלכו נהרגה מירנה אופסל, 42, אם לארבעה. הרסט לא השתתפה בשוד אלא נהגה ברכב המילוט. היא אותרה ונתפסה בסן פרנסיסקו ב־18 בספטמבר 1975.
התביעה דרשה להעמיד אותה לדין. הוריה שכרו את שירותיו של אף. לי ביילי, עורך דין מפורסם וססגוני, ומשפטה הפך לקרנבל של עדויות פסיכולוגיות. מומחים מטעם ההגנה טענו כי הרסט הייתה קורבן של שטיפת מוח ולכן לא הייתה אחראית למעשיה; התובע ג'ים בראונינג טען כי הייתה בדעה צלולה ובהכרה מלאה כאשר הפכה לחברה מן המניין ב־SLA.
אחד מעורכי הדין שלה היטיב לסכם את עמדת המצדדים בה: "פטי הייתה קורבן של תקופתה", אמר ג'ים ג'ונסון. "קורבן של העם האמריקאי ששנא אותה משום שייצגה את האופי הרדיקלי של הצעירים בדורה. היא הייתה קורבנם של העשירים שראו בה ילדה חצופה, מפונקת וללא כבוד לזולת, והיא הייתה השה לעולה של השמאל והעניים, שלא הרפו מהדימוי שלה כבת עשירים ממוזלת".
כיצד היה אמור סטיבן וויד, הארוס הזנוח, להרגיש נוכח מתקפת הגילויים המיניים של הרסט: "קוז'ו (ווילי וולף) היה הגבר העדין, היפה והמתחשב ביותר שפגשתי בחיי. אהבנו אחד את השני מאוד".
ההיבט המיני של חטיפתה נופח מהיום הראשון על ידי אמריקה מציצנית ומיוחמת שהתנפלה על פנטזיה כפולה: יורשת עשירה וחוטפים שחורים; העיתונות צלפה בהרסט ללא רחם. "ניוזוויק" פרסם מחקר: "נשים חטופות מפתחות לעתים יחסי אהבה עם חוטפיהן".
ממדורי הרכילות של ימי הרסט העליזים, ידעו כולם כי הייתה לה חיבה למין חפוז ולא מחייב. כאשר הוצלבו המוניטין שלה עם שני שחורים גדולים שגררו אותה צורחת אל תוך הלילה, נפגשה אוכלוסיית גברים לבנים ליד עצים גבוהים עם חבלי לינץ' מגולגלים.
לפסטיבל קאן 1988 הגיעה הרסט לבכורת "פטי הרסט" עם בעלה ברנרד שואו, שוטר לשעבר ששירת כשומר ראשה בעת חזרתה לחיי שגרה. למרות בדיחות ארסיות רבות, כולל בקרב משפחתה והוריה, שחשדו בשואו כי דבק בבתם בשל עושרה המופלג, עלו הנישואים יפה והשניים נשארו יחדיו עד מותו של שואו מסרטן ב־2012.
בנוסף לדירות בניו יורק וסן פרנסיסקו ואחוזה בוורמונט, התגוררה הרסט בסן־סימיון, הטירה המיתולוגית שבנה סבה ליד עיירת החוף כרמל בקליפורניה ושלפיה עיצב אורסון וולס את האחוזה המגלומנית שבה מתגורר צ'רלס פוסטר קיין ב"האזרח קיין", המבוסס על דמות סבה וויליאם רנדולף הרסט. ב־20 בפברואר תהיה פטי הרסט בת 70.