אין לקנא בקציני המודיעין המצרי שקיבלו לידיהם ביום שלישי את תשובת חמאס להצעת התיווך. גם בפניהם, כמו בפני ממשלת ישראל, מונח אתגר שלא ידעו מעודם. חמאס דורשים לשחרר יותר מ-1,500 אסירים, מהם 500 השפוטים לעונשי מאסר ארוכים או מאסרי עולם. אף שמדובר בעמדת פתיחה, קשה לראות את מערכת הביטחון בישראל חותמת על צווי שחרור המוניים לגדולי רוצחיהם של ישראלים. ברם, אם לא תחתום, לא תהיה עסקה.
חמאס יודע היטב: אם המעוז הזה נופל הוא לא ישרוד
קרוב משפחתם של משפחת ביבס: "הם אמורים להשתחרר כצעד הומניטרי"
בחמאס כמו בחמאס, הניחו אקדח לרקה. הניחוהו לצד ראשה של ישראל, אבל במידה לא מועטה גם לפתחו של הממשל המצרי. מצרים פועלת בימים אלה כמתווכת לא רק למען השכנת השלום ברצועה, אלא גם בשם הביטחון הלאומי שלה. בעיית עזה כבר איננה סיפור מקומי בינינו לבין חמאס. היא בעיה אזורית, ומצרים היא המאוימת הראשונה אחרי ישראל. היא כבר משלמת מחיר כבד בירידה בהכנסות המתקבלות מתעלת סואץ, בשל הסכנות שרוחשת לתעבורה הימית הנוכחות החות'ית בים סוף. היא עלולה לשלם גם מחיר ביטחוני ותדמיתי, אם המוני פליטים פלסטינים יפילו את חומות רפיח ויזרמו לסיני.
ההצעה של חמאס היא הדבר האמיתי לו חיכינו אבל פחדנו. בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה, הם הניחו את דרישתם כנגד השבת החטופים. איני זוכר מתי התגלגלה דילמה כה קשה לפתחה של ממשלה בישראל. זו איננה רק סוגיה ביטחונית, אלא של ערבות הדדית ויחסים בין היחיד למנהיגיו.
הטור המלא יפורסם מחר במעריב