"כשירדתי לעוטף עזה ב־8 באוקטובר, למחרת הטבח, ירדתי בבגדים אזרחיים", מספר תא"ל (במיל') גיורא ענבר, "התביישתי לעלות על מדים. כן, התביישתי. משהו התפרק לי בפנים. הבנתי את המצב, הבנתי את חוסר האונים, הבנתי מה קרה, התביישתי לעלות על מדים". למחרת, זה עבר לו. מאז ועד אתמול, הוא היה על מדים. ארבעה חודשים ארוכים בגבול הצפון כ"צל" (בצה"ל יש נוהג שבזמני חירום, קצינים בכירים מקבלים סיוע ועזרה בדמות קצין בדרגתם שעשה את התפקיד בעבר ונצמד אליהם לסיוע) של תא"ל ישראל שומר, מפקד אוגדת המילואים (המשובחת ביותר) 146 בגבול הצפון.
דיווח: המודיעין האמריקני מעריך - ישראל לא קרובה לחיסול חמאס
משפחות החטופים מפגינות בת"א; בי-ם דורשים: "להמשיך במלחמה"
כמו כולם, ענבר התעורר בביתו שבתל אביב בשבת בבוקר, ה־7 באוקטובר, לקול האזעקות והרקטות. "חשבתי לעצמי מה כבר קרה, שוב בן גביר עלה על הר הבית?", הוא מספר, "התחלתי לעשות טלפונים. היה הלם מוחלט. התחילו שמועות על בני ערובה בבארי, אמרתי טוב, צה"ל יודע לטפל בזה, סוגרים את האזור, מבודדים את הבית ופורצים פנימה. מה הבעיה?".
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
תוך כמה שעות הוא הבין את הבעיה. "זה לא בית, זה לא קיבוץ, זה קיבוצים. והם נכבשו על ידי מחבלים, ששולטים באש על המרחב. וצה"ל משותק, והחברים שלי מהיחידות המיוחדות מספרים לי על המצב, וזה חושך בעיניים", הוא אומר. למחרת, ביום ראשון, הוא ירד לעזה. "תוך זמן קצר הבנתי שלא צריכים אותי שם. גם לא האמנתי שיהיה תמרון. אני גם פחות מכיר את הגזרה. מישהו אמר לי שצריכים אותי בפיקוד צפון. שיש חשש כבד שחסן נסראללה ישלח את כוח רדואן לעשות מה שעשו הנוח'בה. שהניסיון העצום שיש לי בפיקוד צפון נדרש עכשיו. הרמתי טלפון לפיקוד. אמרו לי 'בוא, אבל אל תבוא להסתובב בין החמ"לים. יש לנו בשבילך תפקיד מיוחד, אוגדה 146. ואתה תאהב את שומר'".
גיורא ענבר, בן 68, מצד אחד קיבוצניק שמאלני, מצד שני אחד הקצינים ההתקפיים והנועזים ביותר שידע פיקוד הצפון. גולנצ'יק שעשה הכל: מג"ד 51, מפקד סיירת גולני, מפקד שלדג, מפקד גבעתי, מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) בתקופה הכי חמה של רצועת הביטחון, קצין שהוביל אין־ספור מבצעים מסווגים בעומק שטחי האויב, בילה זמן רב בעומק שטח האויב, מכיר את דרום לבנון טוב יותר מאשר את שיכון בבלי, שבו הוא מתגורר כיום.
שאלתי אותו על הגיל. צחק. "כשיצאתי צפונה, אמרתי לאשתי שאין לי מושג מתי אני חוזר. היא צחקה ואמרה לי שעוד כמה שעות אהיה בחזרה בבית אחרי שהאוגדונר שאליו אני נוסע יבין ששלחו לו איזה חתיאר ויגרש אותי", הוא ממשיך לצחוק. תכלס, רק אתמול, חמישי, הם נתנו לו להשתחרר, אחרי ארבעה חודשים מלאים, עמוסי פעילות קרבית, התקפית, הגנתית ואגרסיבית.
עשו לו מסיבת הפתעה. כל שבעת המח"טים של האוגדה השאירו לו מכתבים אישיים, והיה גם מכתב ממפקד האוגדה. והיה בקבוק יין מושקע מיקב צפוני. האוגדונר שומר, שהפך לידיד נפש, כתב לו שבהתחלה קיבל התראה על "זקן עם דרגות תא"ל שנמצא בדרך אליך, ובמציאות גילה מפקד אמיץ וחבר אמת".
תא"ל שומר שווה הרחבה. הוא גר בכפר עזה. "תבין", אומר ענבר, "בשבת בבוקר שומר קם בביתו מוקף בנוח'בה. הוא לוקח גרזן, לוקח סכין ויוצא להילחם על הבית. האישה והילדים בממ"ד. תוך כדי הוא מרים טלפון לקצין האג"ם שלו ונותן לו הוראה לגייס את כל האוגדה. עכשיו. מיד. לא לבקש אישור מאף אחד. אחר כך אורי גורדין, מפקד פיקוד הצפון, אישר את זה בדיעבד. הוא אומר לקצין האג"ם שהוא לא יודע מתי הוא יצליח להגיע לצפון, אבל שכולם יתגייסו עכשיו. הוא מבין את הסיטואציה".
אוגדה 146, אוגדת מילואים איכותית ועוצמתית, אמורה להיות מוכנה לפעולה שבעה ימים לאחר הוראת הגיוס. "האוגדה הייתה מוכנה וערוכה על קו הגבול תוך שלושה ימים", מספר ענבר, "שומר קיבל את הפיקוד על האוגדה בסך הכל שלושה שבועות קודם. על הרקע הזה, הבנתי שאוכל לעזור לו. זה עזר לי לצאת מהייאוש של 7 באוקטובר. אני מכיר את השטח, אני מכיר את כל אנשי חיזבאללה. את ג'וואד א־טוויל, מפקד בכוח רדואן בדרום לבנון שחיסלנו עכשיו, אני ניסיתי לחסל בזמנו כמה פעמים. על רמטכ"ל חיזבאללה אברהים עקיל אני יכול לכתוב ספר. בזמני הוא היה מפקד אזור נבטיה. הוא המוחמד דף שלהם, והוא הרבה יותר עצמאי ממה שחושבים".
הגנה הורגת
בשבוע הראשון אחרי הטבח שררה בצמרת המדינית והצבאית בישראל פאניקה. ההלם והתדהמה ממה שקרה בדרום הפכו את האפשרות שזה יקרה גם בצפון, אבל בסדרי גודל אחרים, לתבהלה של ממש. אוגדה 146 גויסה במהירות שיא וקיבלה אחריות על חלק מקו הגבול. "כל הקו, מספר ענבר, "מלא במה שפעם קראנו 'שמורות טבע' והיום זה שס"ם, שטח סבוך מבוצר שהוא בעצם מתחם של חיזבאללה שאי אפשר לחדור אליו, בתוך סבך ולפעמים גם מתחת לקרקע. חלק מהשס"מים חודרים גם לשטחנו והופכים למובלעות. מציאות הזויה ונוראית".
אז איזה צבא מצאת שם בצפון, אחרי הפסקה של למעלה מ־20 שנה, שאלתי. "בשעות הראשונות הייתי בשוק. זה גודש טכנולוגי שקשה להתמודד איתו. אני נכנס לחמ"ל ואומר לאחד הקצינים, שמע, פתח רגע מפה, אני אראה לך את צירי החדירה של חיזבאללה בגזרה כאן. הוא הסתכל עליי כמו על עוף מוזר. מפה? מה זה מפה? אין מפות. הכל דיגיטלי. הכל על מסכים, ברזולוציה מטורפת, לפרטי פרטים. זה מטורף. לקחתי איזו קצינה הצדה וביקשתי ממנה שתעשה לי רשימה עם כל הראשי תיבות האלה של הטכנולוגיה, שאתחיל להבין מה קורה. מילא זה שאני לא שומע, אבל אני רוצה להבין.
"הדבר הראשון שלמדתי", אומר ענבר, "זה שהגעתי ליחידה מצוינת ושהם יכולים להסתדר בלי אנשים כמוני. הבנתי שאני צריך להתאמץ כדי להיות רלוונטי. ישבתי בהערכת מצב עם המח"טים והבנתי שזה המקום שלי. בנקודה הזו של הכימיה בין מפקד האוגדה למח"טים, שם נמצאים האנשים. שם אני יכול לעזור ולהשפיע ולתרום מהניסיון הרב שלי.
"נוצר לי קשר מעולה עם מפקד האוגדה שומר. זה לא טריוויאלי. אוגדונר חדש שצריך לבנות מנהיגות ופתאום נופל עליו מישהו מבוגר, שכולם מכירים, כל מילואימניק וכל איש התיישבות, והוא מושך תשומת לב ופתאום יש שני קצינים בדרגת תת־אלוף. אבל זה עבד נהדר. למדתי מתי לקחת צעד אחורה, מתי לעמוד בצל, את רוב מה שהיה לי להגיד אמרתי לו בארבע עיניים.
"בגדול", אומר ענבר, "הבנתי שצוואר הבקבוק הוא החיבור בין הטכנולוגיה המטורפת שקפצה שנות דור לבין עקרונות הלחימה, החיילוּת והפיקוד הבסיסיים. שצריך להיזהר שהטכנולוגיה לא תהיה מלכודת פתאים. שצריך לא לשכוח את הבייסיק. את זריקת הרימון, את הצרורות לטווח קצר, את האויב בלבן של העיניים, את החתירה למגע. הבנתי שהטכנולוגיה תומכת ומחזקת ועושה את ההבדל, אבל אסור לפתח בה תלות.
"מה שעשיתי זה שיתפתי את החבר'ה בניסיון שלי מהלחימה של פעם. כן, מה שעשינו ברצועת הביטחון. ההסתערות. הקטלניות. איך לצוד את האויב. איך להשתמש בטכנולוגיה, אבל לא לחכות שהיא תפתור את הבעיה לבדה. המיומנויות בסגירת המעגל עם הזיק (כטב"ם חמוש) בקרב הדור הזה פשוט נפלאות, צריך רק לוודא שיודעים להרוג את החיזבאללונר שיורה עלינו עכשיו מהחלון הזה. וצריך לצוד אותם כל הזמן, לחפש אותם, לא להרפות. וזה מה שעשינו בארבעת החודשים האחרונים.
"האוגדה שלנו אחראית להריגת בין 90 ל־100 חיזבאללונרים. האוגדונר מתקשר כל בוקר לכל המח"טים ומבקש לדעת כמה מחבלים הם הרגו ביממה החולפת. ככה עובדים. בכל בוקר בשעה שש עוברים מח"ט־מח"ט בקשר האדום, הערכת מצב, הכנות לקרב הבוקר, את מי הרגתם בלילה ואת מי תהרגו עד מחר. אני קורא לזה הגנה קטלנית, או הגנה הורגת".
"הטכנולוגיה הייתה בעוכרינו ב־7 באוקטובר", הוא אומר, "התלות המוחלטת, המיקוד והסנכרון של כל האנרגיות בהבנה שהיא תפתור את הבעיה. זו גם תלות וגם הסתמכות. וזה מחק את כל שאר יכולות הבייסיק. כוחות כוננות, חי"רניקים עם רימונים וטילי לאו עליהם, ולא בבונקר. כוננות ספיגה. כוננות עם שחר. בגולני למדנו שהכי חשוב זה עמדות ברזל. מוצב חוטף? אז מה. יש ארבע עמדות שמאוישות גם בהפגזה הכי כבדה. הראשונה היא הש"ג.
"התרגלנו לרוץ למיגוניות בגלל הרקטות והאמנו שהטכנולוגיה תפתור הכל, אבל היא לא פתרה. ובגלל ההשקעה המאסיבית בטכנולוגיה, הזנחנו את האימונים, את בניין הכוח של לוחמי החי"ר, את הטנקים, את העבודה הצבאית. וכך הגענו לתרחיש שקרה ב־7 באוקטובר, שאף אחד לא חלם בסיוטיו הגדולים ביותר שיכול לקרות".
אז אתה נגד הטכנולוגיה? שאלתי. "ממש לא", אומר ענבר, "הטכנולוגיה חשובה מאוד ונותנת לנו יתרונות עצומים, אבל היא צריכה לבוא בנוסף, לא במקום. מה שעשינו כאן בצפון מ־8 באוקטובר, זה מה שצריך לעשות. ככה בדיוק".
תקווה גדולה
דבר איתי על המילואימניקים, ביקשתי. "שמע, גיליתי אותם. זו חוויה מדהימה", הוא אומר, "זה צבא אחר. כמה זלזלו בהם תמיד. אבל המילואים זה היהלום שבכתר. ראית את הכתבה של יגאל מוסקו בערוץ 12? אז אלה החבר'ה שלנו. ארבעה חודשים רצופים על מדים. עזבו הכל באמצע החיים ובאו. אני רציני.
"האנשים האלה, חלקם מבוגרים ובעלי משפחות, היו עכשיו לפחות שלושה חודשים רצוף, רוב הזמן בקור ובגשם ובבוץ, בתוך הסבך. גרו באוהלים, משתינים במימייה, מחרבנים בסיר. הם מחויבים, הם נחושים, הם מקצוענים, הם פשוט מדהימים. הם התגלית הכי גדולה במלחמה הזו, גם לאחד כמוני שהיה מפקד אוגדת מילואים. זה השתנה מקצה לקצה. אולי גם הקונצנזוס סביב המלחמה עוזר לזה.
"אתמול שחררנו גדוד נחלאווים, המג"ד אומר שהוא מוכן להישאר עוד חצי שנה כאן עם הלוחמים, העיקר לנצח. זה לא מובן מאליו. הכל מתיישר שם. הדתיים והחילונים, הפריקים מול המשיחיים והפנאטים, כולם ביחד. כור היתוך. המילואים זה רוב הסד"כ של עם ישראל, וזה נכס לאומי שאין דומה לו. אני חושב שעד לא מזמן כל הזמן פירקו וביטלו ופשוט השמידו את המערך הזה באופן שיטתי, סגרו חטיבות ואוגדות, השקיעו רק בטכנולוגיה. אבל העיקר זה אנשים. והחוויה הזו העבירה אותי מהמצב של ייאוש ודיכאון ב־7 באוקטובר לתקווה גדולה. זה מה שהחזיר לי את הגאווה במדים. ולא, אני לא מתכוון לזרום כאן עם הצהרות הניצחון של נתניהו. קשקושי 'הניצחון המוחלט'. באוקטובר הפסדנו את ההפסד הצורב בתולדותינו. אבל מה שקרה אחר כך מביא תקווה גדולה וסיכוי למשהו אחר. עוצמות שלא הכרתי".
"שינינו את המציאות"
מה שהכי בוער בעצמותיו והופך את בטנו של גיורא ענבר זה מה שגילה בצפון. "שמע", הוא רותח, "זו הייתה הזנחה מטורפת. אחרי לבנון השנייה חתמנו על הסכם שהיו בו הישגים לא מעטים, בעיקר בזכות ההרס בדאחיה. היו בו קווים אדומים, היו בו כללים. אבל מהדקה הראשונה פשוט לא אכפנו אותו. אפשרנו לחיזבאללה לייצר כאן כוח ומשקל, להשתלט מחדש על הדרום, להפוך להיות השריף המקומי, ואני אומר לך שבחלק מהמקרים הם אפילו לא התכוונו לזה. הם לא תכננו את זה. הם ראו את החולשה שלנו וזרמו".
שאלתי אותו למה הוא מתכוון. "נסראללה שלח את הרמטכ"ל שלו, עקיל, להקים בין שלושה לחמישה מאחזי חיזבאללה על הגדר. לשים דגל, לקרוא לזה עמדת תצפית, בלי חימוש בולט לעין, בשטחים שולטים. עקיל, כבר אמרתי לך שהוא טיפוס עצמאי, ראה שזה הולך בקלות והקים 35 נקודות כאלה. בהתחלה הם חשבו שנגיב, אבל לא הגבנו. להפך. ביימנו סצינות של פצועים בצד שלנו כדי לפייס אותם, פתאום יש תופעות של ירי ליד הרגליים של מחבלים שחוצים לשטחנו ומסתערים על בסיס של צה"ל, מדיניות פתיחה באש שגזרה על הצבא חוסר מסוגלות לאכוף משהו על מישהו.
"שאלתי מח"טים בשטח איך זה קרה. איך פתאום אנחנו מוצאים מתחמי חיזבאללה עצומים על הגדר, ועכשיו צריך לפרק אותם אחד־אחד. אמרו לי, איפה אתה חי, עד 7 באוקטובר כדי לירות כדור אחד היית צריך אישור מהקונגרס. אני מגזים, אבל אתה מבין למה אני מתכוון.
"אף אחד לא אישר פעולות חוצות קו כחול, מפקדי הגזרות היו צריכים לקבל אישור לכל דבר מראש, הכל היה קודש כדי לשמור על השקט הזמני, על הצימרים המלאים, על תחושת הביטחון הכוזבת. המנהיגות הייתה חלולה. נתנו לחיזבאללה לעשות כל מה שרצה, ותמיד היה מי שאמר, מה, בגלל שלושה רועים שחדרו, נדליק עכשיו את כל הצפון? וככה הגענו לאן שהגענו".
ולתוך כל זה אתם נכנסים פתאום ב־8 באוקטובר, אני אמרתי לו. "נכון", השיב, "ואנחנו מילואימניקים בכלל, שהוקפצו לשם בהפתעה. זה לא שהבאת את חטיבת הקומנדו. ואני אומר לך ששינינו את המציאות כאן, גם מעבר לקו, והכל ביוזמה שלנו. ואם היו נותנים לנהל את העסק בדרך הזו מ־2006, חיזבאללה לא היה כאן עכשיו".
מה זאת אומרת ביוזמה שלכם, שאלתי. "זה פשוט", הסביר, "לא הייתה דירקטיבה מדינית. לא ביקשנו אישורים, אבל הזזנו את חיזבאללה לפחות 2 ק"מ אחורה. באנו, נכנסנו ופעלנו. התחלנו לאט. מעמ"ל, זה מעבר משגרה לחירום, זה אירוע מסובך. זה אמור לקחת שבוע על פי הפקודות. יש לאוגדה חטיבת טנקים מרכבה סימן 4 עם כל מה שצריך, יש שש חטיבות, יש לוגיסטיקה, הטנקים בכלל בדרום. ובתכלס שלושה ימים אחרי צו 8 קיבלנו אחריות על הגזרה הכי מסובכת בצפון. אנשים שכרו אוטובוסים על חשבונם. קיבוצים הביאו מלגזות שנספיק להעמיס פגזים. תומ"תים ודחפורים נסעו על שרשראות מהימ"ח לקו. עשרות אלפי אנשים עמדו מוכנים, מצוידים, מזוודים, עם צבעי הסוואה וכל מה שצריך תוך שלושה ימים".
ואיך זה נראה ברמה המבצעית, שאלתי. "אני מגיע בדיוק לתוך המצב הזה", הוא משחזר, "ויש הרבה מה לעשות. חלק מהאנשים חלודים, חלק לא מכירים את השטח. בהתחלה היה שכר לימוד, וחיזבאללה לא נותנים מתנות. הם לא פראיירים. היו לנו שלושה הרוגים בימים הראשונים. אתה עולה לקו גובה, אתה חוטף. אתה לא מכיר את השטח, אתה חוטף. אבל החבר'ה התאפסו, השתפשפו, התעשתו, והאוגדה נכנסה לתפיסת הגנה ייחודית שאני קורא לה 'הגנה קטלנית והורגת'. המצאנו את המונח הזה בשטח.
"שמע, הגנה זה לא תענוג. הגנה זה הלחימה הכי קשה. אתה תלוי באויב. אתה מחלק את המרחב לשלושה: מרחב האבטחה, זה המרחק ממך לעבר האויב עד הכי רחוק שאתה יכול לראות ולפגוע באויב, לפני שהוא מסתער עליך. מרחב האחזקה, שזה קו ההגנה שאתה יושב עליו, ומרחב העורף, שזה המרחב מאחוריך שאתה מגן עליו ואסור לך שהוא ייפגע או ייחדר. ואני אומר לך שבגלל ההזנחה, ההתעלמות והקונספציה של ההכלה וההתמכרות לשקט, כל קו הגבול בצפון נעדר מרחב אבטחה כלשהו. זה מדהים, אבל זה המצב".
תסביר, ביקשתי. "מרחב האבטחה שלנו אמור היה להיות כל מה שיש מקו הגבול צפונה, לכיוון הליטני. אבל ישראל אפשרה לחיזבאללה לחזור לשם, לכרסם ולהתקדם ולייצר מצב שכל מרחב האבטחה נמחק. חיזבאללה יושב על הגדרות. למרבה הזוועה, חלק מהגדרות הם עכשיו חומה, שמגבילה בעיקר אותנו, כי אין לנו מושג מה קורה בצד השני. ויש 35 מוצבים של חיזבאללה באזור הגדר, ויש בלי סוף שס"מים שחלקם חודרים לכיווננו, וצה"ל מצונף מול כל זה בעמדות נחיתות.
"ההכלה שהייתה כאן בעשור האחרון, ואולי יותר ממנו, היא שערורייה שאין דומה לה. אתה מבין שכל מה שחיזבאללה צריך לעשות זה להגניב כוח לחומה, להצמיד מטען, להסתלק, בליל החדירה להתקרב לחומה, להמטיר רקטות על כל הגזרה כדי שתיכנס לכוננות ספיגה בדיוק כמו שקרה בעוטף עזה, לפוצץ את החומה ולזרום פנימה כשכולם במרחב המוגן. ואת כל זה אתה לא רואה מתקרב אליך, כי הם מוסתרים על ידי החומה".
אני מכיר כמה בכירים שדווקא אהבו את החומה הזו, אמרתי לו, הושקעו בה מיליארדים. "שמע, שאלתי את גדי איזנקוט כשבא לבקר אצלנו מה הקטע. חלק מזה קרה בתקופתו. הוא אמר לי שזה נכון, אבל מה שאישרו בזמנו זו חומה חכמה, עם אמצעי תצפית וחישה ומצלמות ואפשרות לירי ופיצוצים וכל הטכנולוגיה בעולם".
"חיזבאללה לא פראיירים"
איך התמודדתם עם המצב, שאלתי. "התחלנו הכל מההתחלה", אומר ענבר, "ייצרנו מחדש את מרחב האבטחה. דבר ראשון, ירינו בכל מה שזז. הפעלנו אמצעי איסוף מגוונים מעבר לקו ולגדרות. השתמשנו בכל מה שיש לצה"ל ולטכנולוגיה להציע, אבל גם בנשק סודי".
איזה נשק, שאלתי. "המילואימניקים", אומר ענבר, "החבר'ה מילאו את החזית בהמצאות שלהם, בפיתוחים שלהם, ביצירתיות המטורפת שלהם. מצלמות אוטומטית, רחפנים משוגעים, שגם אוספים וגם תוקפים. כל אחד הביא מהחברה שהוא עובד בה, או מהבית, או השד יודע מאיפה, את כל מה שאפשר. ואתה מתחיל לחלק לחטיבות משימות שלא היו אף פעם. כמו, למשל, נטרול השס"מים בדרך יצירתית. כל הסבך הזה, שחיזבאללה מנצל כדי לייצר מתחמי מלחמה, אנחנו פשוט מזהים נקודתית את המתחמים הבעייתיים ושורפים אותם כדי לחשוף את הסיכון ולנטרל אותו.
"החבר'ה של חטיבת כרמלי בנו קטפולטות גדולות, רוגטקות ענקיות שהשליכו ג'ריקנים של סולר מעורב בדלק לשס"ם, על זה אתה יורה פצצת תאורה וזה נדלק. ואין שס"ם. והמציאו רחפנים מסוגים שונים ורחפנים יורים והתחילה תחרות בין כולם מי מפרק יותר שס"מים ומי הורג יותר חיזבאללונרים. וזה לא סיפורים. זה מספרים. האוגדה שלנו איבדה שבעה לוחמים והרגה לפחות 90 מחבלים. לכל אחד יש תמונה ולוויה. והיו גם הרוגים מקרב חמאס בגזרה, שהם פלסטינים. אותם אני לא סופר.
"סיפרתי לך", הוא מספר, "רק חלק קטן ממה שעשינו. ותדע לך שהמפקדים, הבכירים ביותר, ממפקד האוגדה ומטה, היו קדימה. עם המילואימניקים בסבך. ניקינו כאן את הגזרה קילומטרים קדימה. השמדנו תשתיות רבות, השתמשנו גם בפעילות הונאה ודמה. ועכשיו אפשר להגן על המקום הזה כמו שצריך. וזה לא שקיבלנו את המשימה הזו. לקחנו אותה לעצמנו ודיווחנו בדיעבד, וכולם היו מרוצים. זה רק מחדד את התובנה של מה היה כאן כל השנים האלה. איזו הזנחה".
אז מה המצב עכשיו, אפשר להחזיר את התושבים? שאלתי. "אל תטעה", הזהיר ענבר, "כן, השמדנו חלק גדול מהתשתיות של חיזבאללה לאורך הגזרה והזזנו אותם אחורה. אבל הם ממש לא פראיירים. הם משנים פעילות, משדרגים יכולות, מגבירים טווחים של טילי קורנט, הם יודעים את העבודה. אבל מה שחשוב, הכי חשוב, זה שכוח רדואן עף מהגדר. הם לא כאן. רוב הכפרים סמוכי הגדר ששימשו את חיזבאללה כבסיסים, ריקים עכשיו. הם ממש לא מנצחים, אלא להפך".
עם איזו תובנה אתה חוזר הביתה, שאלתי. "עם הפער האדיר בין מה שמצאתי בצה"ל, לבין הדרג המדיני. בכל תחום ובכל נושא, מהלויאליות והקולגיאליות והלאה. מגיע רמטכ"ל, מגיע אלוף פיקוד, אתה שומע אותם, הכל שקוף, הכל ברור. למרות מה שקרה ב־7 באוקטובר, האמון בפיקוד מלא ומוחלט. אין שפנים ואין הפתעות. מה שהרמטכ"ל הרצי הלוי יודע, אנחנו יודעים. והמשמעת מוחלטת. ובסוף, זה לא פשוט. היו כאן בצפון שורה ארוכה של גנרלים, כולם אריות אלפא, שארבעה חודשים הבינו שהם עדיפות שנייה, הם בשוליים, הם מקבלים פחות אמצעים ופחות קשב ופחות מהכל, כדי לאפשר לתמרון בדרום להצליח. אז הם מבינים את האירוע, מייצרים לעצמם משימות ומבצעים אותן בשקט, תוך שהם משנים מציאות".
עלובי השלטון
איך היה לחזור הביתה מהסבך הלבנוני לסבך הבבלי, בלב תל אביב, שאלתי. "לא יודע, אני כאן יממה בקושי", הוא צוחק, "אשתי, שלא האמינה שיקבלו אותי בצפון, שאלה אותי עכשיו למה אני משתחרר. כאן בעורף כולם מרי נפש. אבל ברצינות, אני חושב על המילואימניק שחוזר הביתה, שנתן ארבעה חודשים בבוץ ובגשם, מלא רוח קרב בצדקת הדרך, מסתובב אחורה ומסתכל על מה שקורה במדינה ומה הוא רואה? אף אחד לא מגדיר מטרה, היום שאחרי. ירקנו דם ארבעה חודשים ולא יודעים לאן זה הולך, יהיה תמרון גדול, קטן, מה המטרה, עד מתי נשארים.
"המילואימניק חי עכשיו עם ימניים ושמאלנים, דתיים וחילונים, ולא רב איתם, להפך, הם היו אחים, והוא רואה מולו חבורת פוליטיקאים שכל היום מתקוטטת על כבוד וכיסאות, מחלקת תקציבים בצורה מופקרת, אפילו נפשעת, דופקים את האנשים שמגיע להם הכל, את תושבי העוטף, את המפונים, את אלה שנפגעו, את המילואימניקים, מחריבים את הקשר האסטרטגי עם ארה"ב, למרות שיודעים כמה אנחנו תלויים בזה. אתה שומע את ההכרזות של מה שנקרא דרג מדיני ויודע שהכל לצרכים פוליטיים צרים, או אינטרס כלשהו. הצהרות נבובות שמשרתות כל מיני מגזרים אבל לא מקדמות אותנו לשום מקום. והכי מרגיז אותי זה עניין פינוי האוכלוסייה".
לא היית מפנה את תושבי הצפון? שאלתי. "לא. זו טעות נוראית. ואתה מדבר עם אדם שמאז היה מ"מ ועד מינויו למפקד אוגדה, היה בלבנון. חייתי שם. ענבי זעם ודין וחשבון ונהריה וקריית שמונה נכתשות בקטיושות ופיגועי מיקוח במעלות ובקריית שמונה ובמשגב עם ואוטובוסים מתפוצצים באביבים ובמרגליות, וילדים נרצחים במעלות, ואף פעם לא פינו תושבים. אף פעם".
לא הבנתי, התפלאתי, להשאיר אותם לחסדי רקטות הבורקאן של חיזבאללה? "מה שעשינו זה ששיחקנו לידי חיזבאללה. הם יורים על היישובים כי הם ריקים. אנחנו עזרנו לחיזבאללה לייצר את רצועת הביטחון אצלנו. עכשיו כל מילואימניק אצלנו שחוזר הביתה בתחושת כישלון, שלא החזרנו את התושבים לבתיהם. אין בכלל קריטריונים להחזרתם. מה התנאים להחזרתם? מישהו חשב על זה? כיבוש ביירות? שליטה על האוואלי? מה המבחן?
"אני אומר לך שאפשר היום ללכת במהלך מדיני לפתרון שיחזיר את החלטה 1701, עם בונוס: שזה גם יקרה בשטח. כולם מחפשים סולם לרדת מהעץ. נסראללה כבר איבד את הבכורה לסינוואר. יש לו תביעות טריטוריאליות על נקודות מחלוקת לאורך הקו, אפשר בכמה ויתורים לא משמעותיים להגיע להסדר, תוך שברור לכולם שחיזבאללונר אחד עם נשק לא נכנס לשטח המפורז. זה יהיה זול יותר מלהיכנס לסבב לחימה שבסופו נגיע להסדר הזה בדיוק".
עזוב רגע הסדר, היית מחזיר את התושבים היום לבתים במטולה, במרגליות, בכל יישובי הקו? "כן, חד־משמעית. החיזיון של 7 באוקטובר של כוחות קומנדו חוצים וכובשים יישובים בשטחנו כבר לא יקרה בעתיד הנראה לעין. את האיום הזה הסרנו. הם יכולים לירות רקטות, אבל זה משהו אחר.
"קח את קריית שמונה ונהריה. את קריית שמונה החליטו לפנות, ופינו. בנהריה יש ראש עיר חזק, רונן מרלי. הוא אמר לי מהיום הראשון שהוא לא מפנה אף אחד ושלא נפריע לו. זו מנהיגות. נהריה מאז ועד עכשיו שוקקת ופעילה ומוסדות החינוך פתוחים, והיא המוקד של הצפון. וזה לא שהיא לא מאוימת. היא חשופה גם מצד הים. בימים הראשונים הצבנו שם טנקים כדי להגן עליה".
איך אתה רואה את המצב הנוכחי במדינה, שאלתי אותו לסיום. "הכותרת שלי לשיחה שלנו", אמר, "היא מייאוש ודיכאון לתקווה. מה שראינו כאן מאז האסון ועד עכשיו זה את עם ישראל בגדולתו, אבל אני חושב שאם הממשלה לא תתאפס, התקווה שאני מדבר עליה תהפוך לזעם. המילואימניקים לא יסכימו לאבד את כל מה שנעשה, בעיקר על ידיהם, בגלל היעדר מנהיגות.
"האנשים האלה הקריבו הכל. אתה יודע מה זה להיות עצמאי, בעל עסק קטן, ופתאום לעזוב הכל לארבעה חודשים בסבך מול האויב? ואתה יודע מה זה להבין פתאום שכל זה נעשה בשביל איזה קוניוקטורה פוליטית? ופתאום לגלות שהעלו את גיל הפטור ממילואים ואת תקופת השירות במילואים ואת השירות הסדיר וממשיכים להעמיס את כל הנטל על אותם אנשים כל הזמן?
"ויש עוד משהו, הקטע הזה שלא נותנים לצה"ל לתחקר מבצעית את האירועים. מה זה? אתה יודע כמה תחקירים עשינו כל שבוע באוגדה? זה מציל חיים. כל מצב וכל אירוע צריך לתחקר כמה שיותר מהר כדי להפיק לקחים. ואתה מקבל הרגשה שהמפקדים שלך מותקפים לא רק על יד האויב, אלא גם מבית".
ביום חמישי הוא פשט מדים, קיבל תא קטן במכולת הפיקוד של האוגדה. "אני מוכן לתמרון בלבנון", הוא אמר לאוגדונר, שומר, לפני שנפרדו. "יותר מכל מה שקרה בחודשים האלה, מהחוויה המטלטלת הזו שעברתי עם החבר'ה המופלאים שלנו, אני חוזר עם החברות שנוצרה לי עם שומר. הייתי צמד הברזל שלו והוא שלי. למרות הבדלי הגילאים, יש כאן רעוּת לתמיד".