לצד הקרב הצבאי המתיש מתחולל כל הזמן קרב תודעתי, והוא לא בהכרח קרב צודק או כוחני. קחו למשל את הקרב על המספרים - יש מספר אחד שתופס מקום משמעותי בקביעת מדיניות, והוא מספר ההרוגים בעזה. עד כה, אחרי ארבעה חודשים של מלחמה, מי שמנצח בקרב הזה בקלות, ללא תגובה אמיתית מישראל, הוא חמאס. המספר כרגע עומד על 27,700 - הוא נשמע עצום, ונגזרות ממנו קריאות להפסקת ההרג, שלא לדבר על "רצח עם".
נתניהו וגלנט מול כל השאר: כך מתנהל קבינט המלחמה בימים אלו
למרות שביידן לוחץ להפסקת אש: ארה"ב מתכננת לשלוח נשק לישראל
גורמים צבאיים נתנו כבר כמה פעמים את הערכותיהם לגבי מספר מחבלי חמאס שנהרגו מתחילת המלחמה, והוא עומד על 10,000 לפחות. גם אם לא מביאים בחשבון שחלק ניכר משאר 17,700 ההרוגים הם סייעני חמאס בדרך כזו או אחרת, מדובר במספר שכבר נשמע אחרת. אבל איפה ראיתם לאחרונה התייחסות שמפרידה בין אזרחים למחבלים כשמדברים על ההרוגים בעזה? אי אפשר להתייחס לכך בציניות או בביטול, מפני שבעזה אכן מתרחש אסון וישנם הרוגים רבים, ובהם ילדים.
אבל מדוע ישראל לא מפעילה שום לחץ כדי לשנות את ההתייחסות למספר הנפגעים, אף שעבור חמאס מדובר בכלי חשוב ועיקרי במלחמה מולנו? הנפגעים האזרחיים הם הכלי שבעזרתו חמאס מייצר תודעה בינלאומית, גינויים לישראל, סירוב למכור לנו נשק וחלפים מחלק ממדינות אירופה ועוד.
זה מרגיז במיוחד, משום שנגררנו למלחמה ארוכה משחשבנו, שבה מישהו צריך להישבר ראשון. מבחינה צבאית, ברור שכוחו של חמאס נחות בהרבה מכוחו של צה"ל. אבל חמאס מנסה לחבל באשראי הבינלאומי שלנו, ומקווה שכוח חיצוני יכריח אותנו להפסיק להילחם. ישראל לא צריכה לאפשר לחמאס להשתמש במספרים שלו ככלי לחימה. מדוע משרד החוץ אינו פועל במלוא המרץ כדי להתחיל להציג את המספרים בצורה מדויקת יותר, כולל דרישה מכלי התקשורת לציין שהדיווח של משרד הבריאות בעזה נשלט על ידי חמאס, כדי לתת קונטקסט לגבי אמינותם?
הדרך שבה המלחמה ממוסגרת בתקשורת הבינלאומית מעצבת תודעה - ומהתודעה הזו נגזרת מדיניות. מוזר ואפילו הזוי שישראל פשוט אינה פועלת בזירה הזו.
לשקם את האשראי
לא רק שאין פעילות ישראלית רצינית להסטת התודעה הבינלאומית לטובתנו, נדמה לפעמים שיש פעילות הפוכה. התגובות בישראל להורדת דירוג האשראי, למשל, היו משמיטות לסת. ההשתלחות הילדותית של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בסוכנות הדירוג, הזלזול של בנימין נתניהו באירוע כאילו מדובר בנון־אישו, והנזיפה של יצחק גולדקנופף ומשה גפני, שדילגה על האירוע המאז'ורי והתמקדה רק בחילול השבת של נתניהו, אשר הגיב לאירוע בליל שישי, מקשה שלא לתהות איך, לעזאזל, ישראל אמורה להתמודד עם העולם האמיתי.
העולם האמיתי הוא זה שנמצא מחוץ לבועת האמירות הדמגוגיות שמנסות לנופף לעבר בסיס מצביעים מדולדל. בסוף, התגובות המשונות האלו הניבו תוצאות: אחרי הורדת הדירוג של מדינת ישראל, מודי'ס הורידה גם את דירוג האשראי של הבנקים הישראליים. כשאין אמון במי שמחזיק בהגאים שלנו, האשראי נפגע, ואת המחיר משלם כל אזרח ישראלי. המצב מול ארה"ב מדאיג עוד יותר. אין ספק שנכנסנו למקום מורכב עם בת בריתנו, והממשלה נדרשת להתמודד עם זה. לרגעים נדמה שממשל ביידן אינו מבין את הסיטואציה ואת משמעות בקשותיו מישראל, כי הוא ממוקד מדי במטרותיו הפוליטיות בשנת בחירות. אבל הדרך האחרונה לטפל במצב העדין הזה היא באמצעות תחמונים והשתלחויות.
עם כל הביקורת על ממשל ביידן בעת הנוכחית, בל נשכח מי הביא לכאן נושאות מטוסים ואמר "don’t" מיד אחרי הלם 7 באוקטובר, כשכולנו היינו בטוחים שתכף פותחים עלינו מצפון ואלוהים יודע מאיפה עוד. ארה"ב יכולה להיות רסיס רציני בישבן, אבל היא אחד הנכסים הכי חשובים שלנו. בין שמדובר בממשל רפובליקני ובין שבדמוקרטי, צריך לדעת להתנהל מולה באמון ובשיתוף פעולה. לשכנע, לשאת ולתת בחוכמה מאחורי הקלעים. לא למחות, לסרב ולהתרברב כמו חבורת אינפנטילים.
זה לא קשור לעמדה פוליטית אלא להתנהלות מקצועית. לדרך הנכונה של עשיית עסקים. ההשתלחויות של האגף הקיצוני בממשלה פשוט מזיקות למדינה. בכל פעם שאחד הקיצונים אצלנו משתלח בארה"ב, שגם ככה רואה בו אישיות לא רצויה, יש לזה מחיר. לא בכדי מצאו את עצמם השבוע תושבי התנחלויות עם סנקציות אישיות נגדם באנגליה ובארה"ב, ועם חשבונות מוקפאים. את מכתבי התודה שיפנו לבצלאל סמוטריץ' ולאיתמר בן גביר.
מה קורה עם התביעות
השבוע המריאה להאג משלחת של למעלה ממאה ישראלים - חלקם חטופים ששוחררו וחלקם בני משפחות של חטופים שעדיין כלואים בעזה - כדי להגיש תלונה נגד חמאס בבית הדין הפלילי הבינלאומי. מדובר ביוזמה חשובה מאין כמוה, אבל תחשבו על הפרופורציות. זה רק צעד נכון אחד לעומת צעדים רבים שננקטים נגד ישראל בזירה הבינלאומית, והוא מגיע יותר מארבעה חודשים אחרי 7 באוקטובר. כדאי גם לזכור שמדובר ביוזמה אזרחית, לא ממשלתית.
השבוע גם נודע שדרום אפריקה מתכננת צעד נוסף נגד ישראל בהאג - כדי למנוע מצה"ל להיכנס לרפיח. דרום אפריקה פשוט החליטה להיות הזרוע המשפטית המכובסת של חמאס, והיא עובדת בזה. עבר למעלה מחודש וחצי מאז הוגשה התביעה הראשונה, ובזמן הזה ניתן היה לגבש תביעה נגדית על תמיכה ברצח ואונס של ישראלים, נגד אותה מדינה בדיוק - דרום אפריקה. הרי גם ישראל וגם דרום אפריקה חתומות על האמנה שמתחייבת למנוע רצח עם, ואילו דרום אפריקה תומכת בגלוי בארגון טרור שמטרתו היא רצח יהודים וסילוקם מהאזור. זהו חלק חשוב מאוד בקרב על התודעה.
במסגרת התלונה של החטופים בבית הדין הבינלאומי, ראוי היה לארגן גם תביעה אזרחית נגד קטאר, שמממנת את חמאס כבר שנים, תוך שהיא מכפישה את ישראל בשיטתיות באמצעות אל־ג'זירה כדי להקל על חמאס את העבודה. ב־3 בינואר פורסמה ב־Ynet הכותרת "גורם מדיני אמר כי בישראל שוקלים לתבוע את איראן וחמאס על רצח עם, ובמקביל את דרום אפריקה בגין תמיכתה בארגון טרור“. אנחנו כבר באמצע פברואר. מישהו יודע מה קורה עם זה?
באותו אופן, ישראל הייתה צריכה לעורר מהומת אלוהים באו"ם סביב התוקפנות של חיזבאללה, שרצח השבוע אזרחים ישראלים בכוונה תחילה, במסגרת סכסוך שהוא החליט לקחת בו חלק בלי שישראל עשתה משהו שיכול להתפרש כתקיפה של לבנון. לבנון למעשה מפרה בבוטות ובזלזול את החלטת האו"ם 1701, שדורשת שהשטח דרומית לליטאני יהיה נקי מכל כוח צבאי של חיזבאללה. אבל מי יודע מזה חוץ מאיתנו? אפשרויות העשייה הן רבות, נוכח האתגרים הרבים ש־7 באוקטובר הפיל עלינו. צריך להתמודד איתם בעשייה מקצועית, נחושה וסיסטמטית, לא בדברי רהב ובאיומים ריקים.