את מהלכי הלחימה מול החיזבאללה בגבול הצפון צריך לנתח דרך שתי נקודות מבט שאמנם עשויות להצטלב ולהשתלב אולם הן לא בהכרח נובעות מאותו מקור.
"אתה לא קובע כלום": גלנט הבהיר לנסראללה שישראל לא רוקדת ע"פ החליל שלו
לראשונה במלחמה: צה"ל תקף במעוז חיזבאללה בעומק לבנון | תיעוד
נקודת המבט הראשונה מתייחסת ללחימה עצמה, למטרותיה המבצעיות ולסיבות שבגינן הגענו למצב הנוכחי. חיזבאללה בצפון, כמו חמאס בדרום, רק בהיקפים כפולים ומכופלים, התעצם על גבול ישראל לאורך שנים ארוכות תוך התעלמות מוחלטת של הממשלות בישראל מהאיום ההולך וגובר וההתכנסות, גם כאן איך לא, לקונספציה שגויה שעל פיה מעדיף חיזבאללה את השקט ויכולות השלטון בתוך לבנון, על פני מלחמה עם ישראל שתביא להשמדת כלל התשתיות שלו.
הקונספציה הזו הייתה נכונה בעבר הרחוק, לאחר מלחמת לבנון הקודמת ובתקופה שבה ניסה חיזבאללה לבנות את עצמו מחדש ולחזק את אחיזתו בלבנון כולה. אולם היא אינה נכונה כבר שנים. הארגון השלים כבר לפני שנים את השתלטותו על מה שהיה פעם מדינת לבנון, על מוסדות השלטון שבה, על התשתיות העירוניות ונמלי האוויר והים ובוודאי שעל תשתיות הלחימה אותן בנה לאורך שנים מהכנסות של מיליארדי דולרים הזורמים לארגון בכל שנה ממכירת סמים בכל רחבי העולם.
מעבר לבניית יכולות צבאיות מרשימות, בנה חיזבאללה בלבנון את אסם הסמים הגדול בעולם באמצעות כך ששיעבד את אדמות הבקעה ואיזורים רבים נוספים במדינה לצרכי גידול קוקאין ומריחואנה אותם הוא משווק בעולם כולו. איראן לא צריכה לתמוך בארגון כספית והיא מסתפקת בהעברת נשק ותחמושת וכמובן יידע צבאי ומודיעין.
הכסף הזה איפשר לחיזבאללה לבנות מערך טילים ורקטות עצום, המאיים ישירות על העורף הישראלי ועשוי לגרום לו נזק לא מבוטל. הוא גם איפשר את בניית הביצורים התת קרקעיים בתוך לבנון ברמה שלעומתה עשויים מפקדי חמאס לחוש כחובבנים.
מהבחינה הזו הייתה מדינת ישראל חייבת ליזום מתקפה כוללת על חיזבאללה כבר לפני שנים. כזו שתפגע אנושות בארגון ותשמיד את כל תשתיות הלחימה שלו, את מערך הטילים ואף את יכולותיו השלטוניות בלבנון. בדיוק כפי שהייתה ישראל אמורה לעשות מול חמאס בעזה ולא עשתה במשך שנים. ומדוע לא עשתה? התשובה היא פחד. החשש הראשוני של ישראל היה תמיד מפני התגובה של הצד שמנגד. כך היה מול חמאס, מולו לא יזמנו מעולם מבצע אלא רק נגררנו לתגובות שהסתיימו בהפסקות אש מוסכמות. וכך מול חיזבאללה שאימת מערך הרקטות שלו מנע מישראל לבצע מהלכים יזומים באופן שאיפשר לו להמשיך ולהתעצם.
חשוב להבין כי את חיזבאללה, כמו את חמאס, אין כל דרך להשמיד ולהביס ללא מערכה כוללת הפוגעת בכל תשתיות הלחימה והשלטון שלו. מערכה שכזו היא בלתי נמנעת גם כיום, אם מדינת ישראל חפצה חיים. לכולם ברור כי המחיר של מלחמה כזו יהיה כבד בהרבה מהמחיר אותו אנו משלמים מול חמאס. העורף הישראלי ייפגע, המדינה תשותק לפרק זמן של מספר שבועות ותהיה גם פגיעה כלכלית ניכרת. אבל לא מדובר באיום קיומי, כזה שמאיים להשמיד את ישראל. המדינה ואזרחיה יוכלו לעמוד במערכה שכזו ואף יתמכו בה בסבירות גבוהה מאוד כאשר מנגד מובטח ניצחון שיביא להשמדת רוב יכולות הלחימה של הארגון. השאלה היחידה שנותרה בעניין זה היא שאלת התיזמון.
הלחימה הנוכחית מול חיזבאללה נכפתה על ישראל ועל צה"ל מאחר והארגון החליט להתערב בלחימה בעזה, להפגין הזדהות עם חמאס ולתקוף את ישראל מצפון באופן מוגבל, תוך פיזור הצהרות ברורות על חוסר רצונו להיכנס למערכה כוללת. גם שולחיו של הארגון באיראן אינם מעוניינים כיום בפתיחת חזית כוללת בצפון מהסיבה הפשוטה שכוכבה של איראן זורח ובוהק בשמי המזרח התיכון גם ללא מלחמה שכזו.
ישראל והמערב נלחמים מול כמה חזיתות הכוללות את: חיזבאללה בצפון, חמאס בדרום, החותים בתימן, המיליציות הפרו איראניות בסוריה ועיראק ועוד. ונמנעים מתגובה ישירה מול איראן שמצידה מוסיפה להתעצם, לפתח את מערכי הגרעין והטילאות הבליסטית ולייצר חזית וברית עם מדינות כמו: רוסיה, סין וצפון קוריאה. ישראל הפכה לילד הרע של המזרח התיכון, היא מבודדת מבחינה מדינית ונמצאת במשבר מנהיגות קשה ואיראן צופה מהצד ומחככת ידיים בהנאה, אז מדוע להרוס את כל הטוב הזה?
וכאן אנו מגיעים לנקודת המבט השנייה שדרכה יש לנתח את הלחימה בצפון. הזווית הפוליטית. כאן ההיגיון המדיני והביטחוני עובד פחות ואילו החלטות אישיות ואינטרסים פוליטיים הם שקובעים את המהלכים. גם אם ברור לישראל שהמועד הנוכחי פחות נוח לה לפתיחת מערכה כוללת בצפון, בגלל כלכלת החימושים, בגלל הצורך להקדיש תשומת לב צבאית ומדינית למתרחש בעזה ובגלל המצב המדיני הרגיש בו נמצאת ישראל בחודשים האחרונים.
הרי שהאינטרסים הפוליטיים של הממשלה ובעיקר העומד בראשה, הם דווקא כן לפתוח במלחמה מלאה שמצד אחד ניתן יהיה להצדיק אותה מול אזרחי ישראל כמלחמת אין ברירה, שכן חיזבאללה הוא זה שפתח בלחימה ואזרחי ישראל שבצפון עקורים מבתיהם. ומצד שני מלחמה כזו תיתן אורך נשימה ובעיקר אורך כהונה משמעותי נוסף לממשלה הניצבת על כרעי תרנגולת על רקע הכישלון העצום של שנת ההפיכה המשטרית ובעיקר מחדלי ה-7/10 אותם מקווה ראש הממשלה שאזרחי ישראל ישכחו עד סופה של אותה לחימה שתסתיים בעזרת השם ונשיא ארה"ב ב"ניצחון מוחלט" עליו מפנטז נתניהו בכל החזיתות, תוך שהוא מצליח למכור את המותג הזה לחלק ממאמיניו.
אז ניצחון מוחלט כנראה שכבר לא יהיה במלחמה הזו. לא בצפון ולא בדרום. שכן את האירוע הזה פתחנו בהפסד הקשה מכל. עם זאת, הישגים צבאיים ניתן יהיה לייצר לאור התנהלותו המוצלחת של צה"ל ברצועת עזה עד כה. הישגים שגם אותם מתקשה הדרג המדיני לתרגם להצלחות אסטרטגיות בעיקר לאור התעסקותו בפוליטיקה קטנה, בשימור הקואליציה ובהמשך טיפוח חזונם המשיחי של שריה הקיצוניים של הממשלה המנהלים בפועל את ראש הממשלה והמדינה כולה.
ניצחון והישגים מוחלטים מול חיזבאללה, ניתן יהיה להשיג בעתיד אולם ישראל תידרש להגיע מוכנה ללחימה שכזו ומגובה גם בעתודות נשק ויכולות צבאיות רעננות וגם בגיבוי מדיני בינלאומי שייאפשר לה להילחם לאורך זמן נגד הארגון על אדמת לבנון. זה לא המצב כיום. השאלה המרכזית היא האם בתהליכי קבלת ההחלטות, ינצחו השכל הישר, ההיגיון הצבאי, הראייה האסטרטגית הרחבה והמנהיגות הממלכתית או שמא תנצח הפוליטיקה הקטנה והאינטרסים האישיים של הממשלה והעומד בראשה? ובעיקר מה המחיר שישלמו אזרחי ישראל?
ליאור אקרמן, ראש תחום החוסן הלאומי במכון למדיניות ואסטרטגיה באונ' רייכמן