1. היסטריין בן היסטוריון
הפאניקה נשקפה אתמול מפניו החיוורות של בנימין נתניהו. זו לא הייתה עוד מסיבת עיתונאים שגרתית של "ניצחון מוחלט בהחלט" ופיזור הספין היומי. זו הייתה אזעקת אמת. הוא הבין את הפוטנציאל בהכרזת יואב גלנט יום קודם לכן. הוא אץ־רץ לנסות לקדם את רוע הצרה, אבל לא היה לו מה למכור, חוץ מססמאות נבובות והיסטריה.
צה"ל פרסם תיעוד מהתקרית בצפון הרצועה; ארה"ב פתחה בחקירה: "חמור מאוד"
נתניהו הוא היסטריין בנו של היסטוריון. הוא העז להשוות אתמול את עצמו לשלושה ענקים: דוד בן־גוריון, מנחם בגין ולוי אשכול. כששמעתי אותו, קיוויתי שלא תתרחש רעידת אדמה, תוצאה ישירה של שלושת אלה מתהפכים בקברם בו זמנית.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
דוד בן־גוריון, אמר אתמול נתניהו, הדף את הלחץ הבינלאומי שהופעל עליו והכריז על הקמת המדינה! כן, ביבי. אתה ממש בן־גוריון המודרני. חבל ששכחת להכניס לנאום מי היו, בין היתר, אלה שהפעילו על בן־גוריון לחץ. הרי אתה יודע שמדובר בקבוצת רביזיוניסטים בהנהגת אביך, פרופ' בנציון נתניהו, שקנו מודעת ענק על פני עמוד שלם ב"ניו יורק טיימס", ובה קראו לבן־גוריון להגיד "לא" להצעת החלוקה. זו הצעה גרועה, זו הצעה אסונית, אי אפשר לקיים מדינה בגבולות האלה, הם טענו.
בעיקרון, הם צדקו. אבל בן־גוריון ידע שלא תהיה לנו הזדמנות נוספת. שצריך להגיד קודם כל "כן", ואחר כך נראה. זה מה שהוא עשה. הוא הדף את הלחץ הבינלאומי, התעלם מהמודעות של הרביזיוניסטים, גייס תמיכה במועצת העם והכריז על הקמת המדינה.
איזה מזל היה לנו שהיה שם בן־גוריון, ולא נתניהו. כי מה שראינו אתמול במסיבת העיתונאים היה מנהיג חלול, ריק מתוכן כלשהו, שנצמד בכל כוחו לשאריות תדמיתו כ"מר ביטחון". לא הייתה לו תשובה להצהרת גלנט. כל מה שהוא ניסה לעשות, זה לנסות למנוע בחירות. בחירות, הוא אמר, פירושן תבוסה לישראל. בחירות, הוא אמר, פירושן הגשמת החלום של סנוואר ונסראללה.
אני חושש שנתניהו לא איתנו. לו היה בעניינים, היה בוודאי יודע שחלומם של סנוואר ונסראללה כבר התגשם. סנוואר הצליח להשפיל את ישראל, לכבוש בסיסים ונקודות ישוב ולהפוך את עוטף עזה לאיזור אסון. נסראללה הצליח לפנות את כל ישובי קו העימות בעודו יושב לבטח בביירות השאננה. כרגע, אין להם עוד חלומות.
למה בחירות פירושן תבוסה לישראל? אם אפשר היה להצביע ביום שלישי האחרון, למה אי אפשר יהיה להצביע ביום שלישי כלשהו באוקטובר הקרוב, או ביולי? הוא באמת חושב שצה"ל ימשיך לפעול בעזה גם באוקטובר? וגם אם כן, למה זה צריך להפריע לבחירות?
הפאניקה צרחה אתמול מגרונו של נתניהו. הוא נתפס במערומיו. משבר הגיוס התכנס לישורת הסופית שלו בעיתוי הרע ביותר מבחינתו. אי אפשר לדחות את זה יותר - ואחרי 7 באוקטובר אי אפשר למרוח את הציבור יותר. וגם לא את בג"ץ. נתניהו ניצב עכשיו מול המציאות בידיים ריקות. ממשלת הימין על מלא־מלא היא ניסוי שלא עלה יפה. הניתוח נכשל והחולה מת.
אבל הי, נתניהו הבטיח אתמול לחלק קרקעות לחיילים משוחררים. כששמעתי את זה, לא האמנתי שזה יכול להיות. הוא באמת לא זוכר שכבר הבטיח את ההבטחה הזו, לפני עשור? היא מרוחה בכותרות העיתונים של אז. היא קוימה בדיוק כפי שההבטחה להוריד את מחירי הדלק בקמפיין האחרון מולאה. וכמו שההבטחה להפסיק את הטרור התממשה. וכמו ההבטחה להחזיר את המשילות. כל אלה טמונות באתר סודי איפשהו, בית עלמין ענק של הבטחות נתניהו שמקום קבורתן לא נודע.
2. אזהרה שנייה
הצהרתו של יואב גלנט בנושא חוק הגיוס היא רעידת אדמה. גלי ההדף ורעידות המשנה שלה רק ילכו ויתעצמו, עד שנגיע לקיר הבטון שממתין לממשלת נתניהו. הקיר הזה לא צץ שם בן לילה. הוא הולך ונבנה, ומתמצק, ומתעצם, לאורך כל שנות הסאגה מאז פקיעתו של חוק טל. בג"ץ כבר הבהיר שלא יהיו הארכות נוספות, לא יהיו פסקי זמן, לא יהיו עוד קריצות. הגיע הזמן להכריע. עכשיו זה לא רק בג"ץ. עכשיו זו גם המציאות שממתינה לממשלת נתניהו במורד הדרך. מציאות כואבת.
משמעות דבריו של שר הביטחון, שהמערכת שהוא מופקד עליה לא תניח על שולחן הכנסת חוק שלא יהיה מקובל על כל סיעות הקואליציה, גדולה בהרבה מהמשמעות הפוליטית של האירוע. החרדים נמצאים כרגע בטירוף מערכות ומחשבים את קצם, או את קץ הממשלה לאחור. הטעות שלהם היא שהם לא מבינים שהפעם זה אמיתי. זה לא ספין, זה לא תרגיל, זו אינה הטרלה. צה"ל באמת זקוק ללוחמים. צה"ל זקוק לחרדים. הוויכוח סביב האמירה הזו עלה בסערה השמיימה ב־7 באוקטובר.
השבת השחורה ההיא הייתה קריאת ההשכמה היקרה ביותר בהיסטוריה של העם היהודי. היא עלתה ב־1,500 הרוגים, אלפי פצועים, מאות אלפי פליטים, שתי רצועות ביטחון (בתוך ישראל) ונזק כלכלי אדיר. משמעותה של קריאת ההשכמה הזו פשוטה: צה"ל הנוכחי קטן על אתגרי הביטחון של ישראל. הצבא זקוק, באופן דחוף, לתוספת של אלפי לוחמים בכל מחזור. זוהי עובדה. היא כבר כאן. הברירה היא להוריד את גיל הגיוס ל־16, לייבא לוחמים מתאילנד או לגייס את המגזר שמדיר את עצמו מהבלי העולם הזה.
בינתיים צה"ל נאלץ להכביד את הנטל על מי שכבר נושאים בו: השירות הסדיר הוארך, המילואים הוארכו (פי ארבעה), גיל הפטור הועלה בחדות. בכל מדינה אחרת ההמונים כבר היו שורפים את הרחובות. אצלנו יש מלחמה. אין לנו את הפריבילגיה לשרוף עכשיו שום דבר, חוץ מאשר את חמאס (ואם לא תהיה ברירה, אז גם את חיזבאללה). אבל המלחמה הזו תיגמר מתישהו. אחריה נצטרך לעשות את מה שלא העזנו לעשות מאז 1948. הפעם, לא תהיה לנו ברירה. אין כוח שיוכל לעצור את זה. גם לא החרדים.
מדובר במתמטיקה פשוטה. במספרים שלא מתכנסים. מי שממשיך להתפשט ביהודה ושומרון ומגביר את החיכוך היומיומי עם האוכלוסייה הפלסטינית יודע שצה"ל יצטרך להחזיק שם, כל הזמן, לפחות 25 גדודים (בדרך כלל אפילו יותר). ב־7 באוקטובר הוכח שאוגדת עזה קטנה על עזה. האיום הנשקף בצפון מתעצם והולך, וצריך יהיה להכפיל את הכוחות שמחזיקים את הקו מראש הנקרה ועד חמת גדר (כולל רמת הגולן).
צה"ל יצטרך להקים עוד שתי אוגדות סדירות מתמרנות ועוד שלוש או ארבע אוגדות מילואים. להכפיל את מספר הטנקים. כנ"ל לגבי חטיבות חי"ר חדשות, מסוקי קרב וכל הלוגיסטיקה שביניהם. ואלה לא תוכניות לעתיד הרחוק. אלה אמורות להיות תוכניות למחר בבוקר. החרדים חייבים להבין שהפעם זה לא אירוע פוליטי. הפעם זה אירוע קיומי. עד היום, הוויכוח התנהל על מי מנוחות, כי כולם האמינו שגם אם החרדים יתגייסו, לצבא לא יהיה מה לעשות איתם. התווכחנו, בקריצה. כן כן, אמרנו לעצמנו, תכף ומיד יהיו כאן גדודי חי"ר על טהרת החרדים.
ובכן, לצבא יש מה לעשות עם החרדים. ועוד איך יש לו. מחזור גיוס חרדי הוא בסביבות 12 אלף צעירים. בסביבות 4,500 עד 5,000 ממנו אכן לומדים תורה. כמה מאות מתגייסים. בסביבות 6,000-7,000 משתמטים. בסך הכל, מגיל 18 ועד גיל 26, שהוא גיל הפטור, יש 66 אלף צעירים חרדים. זה 120 גדודים.
זה גיים צ'יינג'ר על סטרואידים. גם אם רק מחציתם יתגייסו (והמחצית השנייה תלמד), זה אירוע שובר שוויון אדיר. גם אם רק חלקם יגיעו לתפקידי לחימה או תומכי לחימה, זה יספיק. זה יאפשר לצה"ל לשחרר ללחימה מתגייסים רבים שהיום מגיעים למקומות אחרים.
החרדים חייבים להבין שהשריפה הפוליטית שמשתוללת עכשיו בקואליציה היא בקושי מנגל פחמים לעומת דליקת היער המשתוללת בתחום הביטחוני. הגענו לקו פרשת המים. אי אפשר לרמות יותר, אי אפשר לאחז עיניים. המציאות מביטה לנו בעיניים, ולנו אסור להשפיל מבט. זה נגמר. עידן ההשתמטות חייב לעבור מהעולם.
נתניהו ינסה, כרגיל, לרבע את המעגל או לעגל את הריבוע או שרלטנות אחרת כלשהי. כי מה לו ולצורכי הביטחון של המדינה? הוא בעניין צורכי הביטחון של הקואליציה. האינטרס העליון שלו זה לשמור על הברית עם החרדים. לשמור על המדינה? שגלנט, גנץ, איזנקוט וחבר מרעיהם ישברו את הראש. נתניהו משוכנע שהמדינה לא תשרוד בלעדיו, ולכן הכי חשוב זה לשמור עליו. הוא כבר ישמור על המדינה.
הוא לא עדכן תוכנה, נתניהו. הוא לא מבין שהציבור הבין ב־7 באוקטובר שזה לא שהמדינה לא תשרוד בלעדיו, המדינה בקושי שרדה איתו. הוא זה שגרר אותנו ל־7 באוקטובר. הוא זה שהתעלם מכל האזהרות. מי לא פנה אליו? נאומי האזהרה של איזנקוט כבר שודרו מעל כל מסך. האזהרות של ליברמן. התחנונים של ראשי צה"ל. האזהרה האסטרטגית של גלנט, שבעקבותיה פוטר שר הביטחון באחד האקטים הנפשעים ביותר שנעשה בפוליטיקה הישראלית אי־פעם.
אז הנה, גלנט מזהיר פעם נוספת. בואו נראה את נתניהו מפטר אותו שוב. נתניהו נתון כאן בין המצרים. הוא יודע שבנושא הזה יש קונצנזוס נדיר (בסביבות 80%), והקונצנזוס הזה נגדו. אין לו אופציה להתחיל לפרק את קני ההתנגדות. הוא לא יכול לשלוח את צה"ל להיות הקונסול בניו יורק, כדי לטרפד מראש מרד בליכוד. הוא לא יכול להציע לבג"ץ רוטציה. הוא משוכנע שגלנט וגנץ מתואמים, והוא שובר עכשיו את הראש לברר אם התיאום הזה מתואם גם, בקריצה, עם החרדים. כי בסוף, רק בחירות יוכלו להאריך את הפטור ואת התקציבים בעוד כמה חודשים. ומה יקרה אחר כך? אחר כך לא יהיה נתניהו, יהיה כנראה גנץ, ואיתו החרדים יודעים להסתדר.
לא, אני לא אומר שזו תמונת המציאות. אני חושב שזו תמונת הפרנויה של נתניהו. שנאתו ליואב גלנט חצתה בחודשים האחרונים שיאים חדשים. זה הדדי. גלנט הבין שאצל נתניהו הוא גמר, בכל מקרה. שהמצב בלתי הפיך. זה עזר לו להחליט שהפעם, לשם שינוי, הוא עושה רק מה שטוב למדינה. הוא עשה את זה ביום רביעי בערב. כדור השלג קיבל את הדחיפה שלו, והוא מתגלגל עכשיו במדרון. בדרכו להתרסקות על קרקעית ההר, הוא עלול לקבור לא מעט.
3. הקשיב, הבין וסירב
השבוע נפל דבר. ערוץ 14 חשף את "פרשת הסימים". כלומר לא ממש חשף, שהרי הסיפור הזה נפסל על ידי הצנזורה פסילה גורפת (ומוצדקת) מאז 8 באוקטובר. כל כתב צבאי או פרשן בכיר מכירים את הפרטים ולא העלו על דעתם להפר ברגל גסה כל כך את הוראת הצנזורה. אבל ערוץ 14 משחק כנראה משחק אחר, על מגרש אחר. כשמהותך הקיומית היא מורשת משפחת נתניהו, מותר לך.
ישבה שם מישהי וסיפרה שבלילה שבין 7 ל־8 באוקטובר נפתחו "אלף סימים ישראליים" על ידי לוחמי הנוח'בה, מה שיכול להעיד על כוונות פלישה לישראל. על פי הערוץ, הרמטכ"ל ידע אבל לא עדכן את ראש הממשלה. אותה מישהי, שכלל אינה עיתונאית, אלא מקורבת למשפחת נתניהו (טוב, אלה דרישות הסף בערוץ 14), הוסיפה שהסיפור הזה בכלל נחשף על ידי האלוף במילואים ישראל זיו בכנס כלשהו בתל אביב.
בקיצור, בטח כבר הבנתם. הקורבן האמיתי של 7 באוקטובר הוא ביבי. ביבי שלנו. לא הנרצחים, לא הנאנסות, לא הנערפים, לא הנשרפים. לא הלוחמים שנפלו, לא אלפי הפצועים, לא הפליטים ולא המושפלים. זה נתניהו שלא ידע כלום. אם היה יודע, בטח כבר היה מציל את כולנו איכשהו.
המנחה באותו שידור, שמעון ריקלין, גם הוא מעולם לא היה עיתונאי, הפגין כאן חושים עיתונאיים נוסח עמית סגל, הסתער על נתח הבשר המדמם, חזר על המידע בקול גדול והפך אותו לסקופ מהדהד. תוך דקה ורבע התעוררה מכונת הרעל כולה והתנפלה על הרמטכ"ל. כדי להשלים את הגרוטסקה, מיהרה לשכת ראש הממשלה להצטרף לחגיגה והודיעה שנתניהו כלל לא ידע על סיפור הסימים עד ששמע את זה בתקשורת. כלומר בערוץ 14. כלומר מהגברת המקורבת אליו עצמו.
זה לא היה אירוע מקרי. זה היה אירוע מתוכנן. מישהו הגיע למסקנה שנתניהו לא מצליח להתנער מהאחריות ל־7 באוקטובר בקצב הנדרש. אולי אפילו להפך. הוא לא מצליח להפיל את התיק כולו על ראשי זרועות הביטחון. אפילו להפך. ככל שהוא מתאמץ לברוח מהאשמה הזו, כך היא דולקת בעקבותיו ונמרחת על פרצופו בכל פעם מחדש. מה עושים? חושפים מידע מודיעיני רגיש, הכי רגיש שיכול להיות, גורמים נזק כבד לביטחון המדינה, בועטים בצנזורה, בועטים בכללים, תוקעים סכין בגבו של הרמטכ"ל, ומחכים לסקר הבא.
למה אני חושב שזה מתוכנן? כי זו שחשפה את המידע הקפידה לציין שישראל זיו אמר את זה לפניה. לו חשפה את המידע בתום לב מוחלט, בלי לדעת שזה פרט מוכמן שאסור לפרסם, לא הייתה מקפידה לנופף באליבי שלה בזמן אמת. אגב, האליבי לא רלוונטי. אמירה של פרט שהצנזורה פוסלת בכנס סגור אינה מהווה "הלבנה" של אותו פרט. יש הבדל בין שידור חי בערוץ ציבורי לבין אמירה באירוע סגור או פרטי.
ויש עוד משהו: סקרי עומק שנערכו בשבוע שעבר הראו שלא רק שנתניהו לא מצליח לצמצם את מספר הסבורים שהוא האחראי הראשי לאירוע, אלא להפך. אחרי שהצליח בעמל רב להוריד את המספר הזה, הרי שהוא קופץ מחדש. מכון אגם אנליטיקס, בניהולו של נמרוד ניר באוניברסיטה העברית בירושלים, מבצע סקרי עומק בקרב הציבור היהודי שבהם נבדקות עמדות הציבור בשורה ארוכה ומפורטת של נושאים. המדגם גדול מהרגיל (1,400). הסקרים בוצעו פעם בשבוע מתחילת המלחמה, ולאחרונה ירד המינון לפעם בשבועיים. בשאלת האחריות על מחדל 7 באוקטובר היה נתניהו תקוע תקופה די ארוכה סביב ה־48% או 47% שסבורים שהוא האחראי, לעומת מספר נמוך יותר שסבורים שהאחראים הראשיים עם ראשי מערכת הביטחון.
בסקר הקודם חלה סוף־סוף התזוזה שלה ציפה נתניהו: מספר החושבים שהממשלה אחראית ירד מ־47% ל־43%, בעוד מספר הסבורים שמערכת הביטחון אחראית עלה מ־35% ל־40%. ביבי התחיל, כנראה, לפתח ציפיות. אלא שאז הגיע הסקר הטרי, והכל חזר לאחור: הוא "עלה" בחזרה ל־47%, מערכת הביטחון ירדה ל־38%. מכאן הגיעו למסקנה שצריך לספר לציבור דברים חדשים כדי שיבין שביבי לא ידע (כרגיל) ולא אחראי (כרגיל) על כלום ושום דבר. וכאן הגיעה ה"חשיפה" בערוץ 14.
כמובן שמה שאני מתאר כאן נסיבתי בלבד. זו אינה הוכחה משפטית, וכל אחד זכאי לדעתו. אבל צריך גם לעשות סדר בפרטים ובעובדות: בליל 7 באוקטובר הייתה סדרה שלמה של "סימנים מעידים" שהעירה את המערכת. הרמטכ"ל קיים התייעצויות טלפוניות, ראש השב"כ ירד למטה השב"כ, מפקד פיקוד צפון נטש את חופשתו בצפון ודהר דרומה. אחד הסימנים הללו היה אותו אקט של פתיחת סימים ישראליים. העניין הוא שאקט דומה מאוד נעשה בעבר ובעקבותיו נערך תרגיל. לזה קוראים "סימן מחליש".
היו סימנים נוספים. חדים יותר מעניין הסימים. גם מולם היו "סימנים מחלישים". בשב"כ לא רצו לטלטל את הספינה ולבצע פעולות שחמאס יזהה, כדי לא לשרוף מקורות חיוניים. צריך להבין שמודיעין זה אירוע מורכב, רגיש ופגיע. במלחמת העולם השנייה צ'רצ'יל קיבל החלטות קשות כשלא פינה אוכלוסייה מערים שעמדו להיות מופצצות או לא נקט אמצעי נגד מול הצוללות הגרמניות רק כדי שהגרמנים לא יחשדו שבעלות הברית פיצחו את האניגמה. אין בזה כדי לתרץ שום דבר, אלא רק כדי להבין את הלך הרוח וקבלת ההחלטות של ליל 7 באוקטובר.
מעל הכל, רבצה הקונספציה הארורה שעיוורה את עיניהם של ראשי המערכת. קונספציה שלפיה חמאס מורתע. היה לקונספציה הזו על מה להתבסס. ככה זה עם קונספציות. הבעיה היא שלא היה מי שייצא רגע מהקופסה, יביט סביב ויבין שהמלך עירום. הצבא כלל לא התכונן לפלישה של חמאס. המקסימום היה פיגוע. אף אחד לא ראה בדמיונו נחיל של 3,500 מחבלי נוח'בה שועטים לעבר בסיסי ויישובי העוטף.
עבודתה של ועדת החקירה הממלכתית שחייבת לקום אחרי המלחמה תהיה קלה. הכל כתוב. אין קיר בלי כתובת. הסיפור הוא שכל ראשי מערכת הביטחון מבינים את אחריותם האישית למה שקרה כאן. הם הודו בה, קיבלו אותה, ואין להם שום כוונה להתבצר בתפקידם עד יעבור זעם (וסנוואר לעולם הבא). היחיד שמתנער מאחריותו ומוכן לשרוף את המדינה כולה כדי להשליך אותה על זולתו, הוא בנימין נתניהו. זאת ועוד: המחדל של ראשי מערכת הביטחון בוצע ללא כוונה. הם טעו בגדול. הם התרשלו בענק. הם עשו שגיאה פטאלית, שלא רק הרסה להם את הקריירה אלא גם גרמה למותם של אלפים.
אצל נתניהו הסיפור שונה. המחדל שלו, הקונספציה השגויה שלו באשר לחמאס, המדיניות שלו להכלת חמאס והזרמת מיליארדי דולרים במזומן מדוחא לעזה, היו מעשה מתוכנן. מכוון. לא, הוא לא ידע שזה יגרום לאסון, אבל הוא הוזהר. הוא הבין את הסיכון. הוא שמע את ליברמן, הוא שמע את איזנקוט (בשנה החולפת), הוא שמע את חיים רמון, הוא שמע את גדעון סער, הוא שמע את ראשי השב"כ שהציעו לו שש פעמים להוריד את סנוואר וכל צמרת חמאס. הוא הקשיב, הבין וסירב. ברמת המודעות, המחדל של נתניהו חמור יותר מהמחדל של ראשי זרועות הביטחון.
ב־7 באוקטובר הוא קרס. התפקוד שלו היה מינימלי יממה שלמה. הלם, אלם, תדהמה, ייאוש ובהלה, אלא התערבבו סביבו והדגישו את העובדה שאין היום בסביבת העבודה של ראש הממשלה ולו אדם אחד שהייתם ממנים לסגן גנן על אי־תנועה מזדמן בעיירה נידחת. הוא לעג לכל האזהרות, לגלג על כל המתריעים, התעלם מכל הכתובות על כל הקירות האפשריים. כשכל זה התפוצץ לנו בפרצוף, הוא טוען, שוב, שלא ידע.
האיש הזה לא ידע שום דבר אף פעם. לא היה מי שימשוך בדש מעילו כדי להסביר לו שהאתר במירון עלול לייצר אסון. לא היה מי שילחש על אוזנו שאין בישראל מערך כיבוי ראוי לשמו, עד השריפה בכרמל. לא היה מי שיגלה לו שההפיכה המשטרית מחלישה את הצבא ופוגעת במערכת החיסונית של המדינה. לא היה מי שיסמן לו שהחלשת צה"ל עלולה לגרום לאסון. לא היה מי שישכנע אותו שאם אתה מגדל מפלצת על הגדר הדרומית שלך, המפלצת עלולה להתנפל עליך כשתרגיש מוכנה. וכמובן, לא היה מי שיזהיר אותו שלשחרר 1,027 מחבלים תמורת חייל בודד זה אסון. בעיקר כשבין המשוחררים יש טיפוס אפל העונה לשם יחיא סנוואר.
4. הכתובת עזתית
כשהטור הזה נכתב, מגיעות התמונות הראשונות מהאירוע הקשה בעזה, שבו הסתערו אלפי עזתים מורעבים על משאיות סיוע הומניטרי שאמורות היו להגיע לצפון הרצועה. במהומה שהתחוללה שם נהרגו, על פי הדיווחים, עשרות עזתים, אולי אפילו יותר. וכמובן שהאצבע המאשימה כבר מופנית כלפי ישראל וצה"ל. גם כי זה רפלקס מותנה, וגם כי אין מישהו אחר להפנות נגדו אצבע מאשימה.
פרטי האסון עדיין לא ברורים, מסיבה פשוטה: במשך חודשים ארוכים דוחקים ראשי צה"ל והשב"כ ב"דרג המדיני" לקיים דיון ולקבל החלטות על "היום שאחרי" בעזה. דוחקים ונהדפים. נתניהו לא מוכן. זה לא חשוב. זה לא דחוף. זה לא מעניין אותו. כל אלה תירוצים. את האמת, כולם יודעים. נתניהו שבוי, בן ערובה של האלמנטים הקיצוניים ביותר בממשלתו. הוא לא מוכן לדון ביום שאחרי, כי הוא יודע שהמסקנה תהיה שצריך לייצר כתובת. כלומר, סוג של מבוגר אחראי שיקבל את המפתחות לניהול האזרחי של הרצועה ויוכל לחסוך מישראל את הנטל, העומס ובעיקר האחריות. אבל נתניהו לא רוצה כתובת. הוא יודע שהכתובת חייבת להיות עזתית, והוא יודע שאם זה לא חמאס, זה הרשות הפלסטינית, או גוף המסונף אליה איכשהו. ואת הביטוי "רשות פלסטינית", הס מלהזכיר. זה עלול להעיר את בן גביר או את סמוטריץ'.
בשבועות האחרונים דיווח ראש השב"כ, דיווח גם הרמטכ"ל, דיווחו בכירים נוספים לקבינט שחמאס משתלט על חלוקת המזון והסיוע ההומניטרי הזורם לעזה. זה אירוע שמאיים לפגוע ואולי אפילו לפרק את ההישגים הצבאיים של ישראל ברצועה, הישגים ששילמנו עליהם בדמם של טובי בנינו. גם זה לא הניע את נתניהו לעשיית מעשה של ממש בכל הקשור ליצירת אלטרנטיבה לחמאס בשטח.
אחד הקשיים המרכזיים התעורר בהכנסת סיוע לצפון הרצועה. המשאיות היו נבלמות בדרכן צפונה, על ידי פעילי חמאס חמושים. כך נוצר מצב שהצפון מופקר ונתון בסיכון ממשי של משבר הומניטרי ורעב. באין מנגנון חלופי, יצא צה"ל לפיילוט שבמסגרתו משאיות נכנסות מכיוון השטח הישראלי דרך מובלעות במזרח הרצועה ומשם נעות לצפון הרצועה, בסיוע צה"ל. זה בדיוק הפיילוט שהוביל לאסון של יום חמישי.
"מי שחושב שהוא יכול לשלוט בעזה ביום שאחרי, מי שחולם על התיישבות יהודית חדשה בעזה, מי שלא מבין את האירוע ולא מבין שאי אפשר לשלוט באמצעות חמולות או כנופיות, קיבל היום שיעור מציאותי כואב", אמר לי אתמול גורם בכיר בקבינט, "המסמך שנתניהו הציג בפני הקבינט לפני כמה ימים הוא חלטורה, קבלת אחריות אזרחית ישראלית על הרצועה היא מעשה של איוולת מוחלטת וטיפשות מהדהדת, אנחנו עלולים לגרום לארה"ב ולשאר המדינות שמנסות לסייע לקחת צעד אחורה ולהשאיר אותנו לבד לאכול מה שבישלנו. זה בעצם מה שקרה עכשיו סביב המשאיות. ועכשיו לך תסביר להם שזה לא אנחנו, שהכוונות היו טובות ושישראל מסוגלת לנהל את החיים האזרחיים ברצועה ולהאכיל 2 וחצי מיליון בני אדם".
כל מי שנכנס בעובי הקורה במערכת הביטחון ובגופים הנספחים אליה, מבין שאין פתרון קסמים. אי אפשר לכפות שלטון זר על הרצועה. כמו שהאמריקאים לא הצליחו לכפות שלטון על העיראקים או האפגנים, כמו שאנחנו נכשלנו כישלון מחפיר במאמץ ל"סדר חדש בלבנון", כך יקרה גם בעזה. כל הפורומים המקצועיים שדנו בנושא והגישו הצעות לקבינט, הגיעו לאותה מסקנה.
יש בעזה מוסד שנקרא "הוועדה האזרחית". זהו הגוף היחיד שאינו חמאס. החיסרון שלו הוא שאת המשכורת הוא מקבל מרמאללה. מדובר בגוף קיים שמכיל טכנוקרטים ופקידים, לא מחבלים. הגוף הזה יודע לנהל את החיים האזרחיים בעזה ואפשר לבנות עליו מנגנון שיחוזק בגורמים בינלאומיים, במצרים, באמירותים, בסעודים ואולי גם באירופים, שיוכלו ליצור פתרון כלשהו שיוכל למסד כתובת כלשהי שתדאג לחלוקת סיוע הומניטרי, לניקיון, לבריאות, לחינוך ולשיטור.
נתניהו בלם הכל. לא כי הוא לא רוצה. כי הוא לא יכול. אימתם של בן גביר וסמוטריץ' גדולה יותר מכל שאר השיקולים. כשהגיש סוף־סוף את התוכנית שלו ל"יום שאחרי", היא כללה בעיקר שליטה ישראלית ביטחונית וכנראה גם אזרחית, באמצעות מנהל אזרחי. ובכן, השליטה האזרחית הזו הפכה בלילה שבין רביעי לחמישי למיני־פוגרום סביב משאיות אספקה. מה שנתניהו לא הבין בטוב, הוא יבין עכשיו ברע. כצפוי. הנוסחה הישנה ההיא: לשלם מחיר מופקע, לאכול את הדגים הסרוחים ולהיות מגורש מהעיר.