אופירה אסייג הכניסה את אייל ברקוביץ' למצב נבדל, ומסתבר שאינו מסוגל עוד להבקיע. נראה שהוא האדם הנכון במקום הכי לא נכון. זו תקופה עצובה ומתסכלת. ככל שהזמן עובר, 7 באוקטובר נשכח או יותר נכון - מושכח. "החטופים" ממוסגרים כאיזו בעיה שצריך לטפל בה יום אחד. "המפונים" יכולים כבר לחזור לבתיהם, אם הם רוצים. ממילא הם מקבלים פיצויים. "ההרוגים" הם מחיר שאנחנו צריכים לשלם. אין ברירה. הזמן שעובר מרחיק, מדחיק. 

ברירת מחדל? המחליף של אייל ברקוביץ' לא הייתה הבחירה הראשונה של אופירה

מה שהיה נראה כמו סוף הקריירה הפוליטית של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מתקבל כעת כמהמורה נוספת בשלטונו האינסופי. כל קטסטרופה ממותגת כבעיה נקודתית. היא בטיפול. זה ייקח זמן. בינתיים אנחנו במלחמה, לכן לפי הממשלה, אסור לשאול. אסור לתחקר. אסור לבחור או להיבחר. המצב קפוא. 

אחד הביטויים המדהימים לייאוש מיוצג על ידי פרלמנטים שמתקיימים בפריפריה ומצולמים לטלוויזיה, שבהם מופיעות דמויות ששילמו מחיר לאומי ו/או אישי בחצי השנה האחרונה. הם מתארים מציאות קטסטרופלית, מצביעים על כשלים, נדהמים מהמקום שאליו הגענו. הם מזועזעים וכועסים, אך כשהם נשאלים: למי תצביעו? חלקם עונים - ביבי. 

"אין כמו ביבי. הוא עשה מה שהוא יכול, פשוט הפריעו לו. מזל שהוא איתנו. אם היה גנץ או לפיד, היה יותר גרוע". הדעת מתקשה לתפוס מה יכול להיות גרוע יותר. שהרי לא היה גרוע כזה עד 7 באוקטובר, ומאז אנחנו בימים גרועים או גרועים עוד יותר. אבל עדיין בני גנץ, יאיר לפיד או חלילה נפתלי בנט מבהילים חלק מהעם. 

זו תודעה משובשת לחלוטין של אנשים שחוזרים על מנטרות. מתודלקים על ידי דפי מסרים שמשודרים על ידי סוכני תקשורת מיומנים ברדיו גלי ביבי. או בביבי טי־וי. אם במקרה חל באג במערכת ופרס ישראל ניתן בטעות לאיל וולדמן, שאינו "משלנו", ידעו לבטל אותו. תשכחו מהישגים מרשימים של אנשים מוכשרים. זה לא הזמן. 

ביטוי נוסף לחידלון המוחלט של השלטון הוא אותו סרטון של דודי אמסלם שבו הוא ממריץ מצביעים לשים "גשם של פתקי מח"ל" בקלפי של ירושלים בבחירות המקומיות, כדי ש"דרוקר ואברמוביץ' יתפוצצו". האתוס הישראלי־ליכודי־ביביסטי הצטמצם למטרה אחת בלבד - לעצבן את רביב דרוקר. זו תמצית הציונות. ככל שנשים יותר פתקי מח"ל, כך מצב רוחו של אמנון אברמוביץ' יירד. הליכוד לא יכולה להבטיח יותר ביטחון או הורדת מחירים. וגם לא חיים טובים. אפילו לא תקווה לעתיד טוב יותר. אבל להביא את הקריזה לדרוקר - זה בהישג יד. 

אנשי תקשורת בוגרים ואינטליגנטיים מפתיעים בקו מחשבה אחיד, מפומפם בטיעונים מופרכים בחצאי אמיתות ובלהט אינסופי. בפיהם רק הגנה על ראש הממשלה. ישראל בימיה הקשים ביותר מוחזקת על ידי שלטון מנותק ונפסד, שמוגן בידי תקשורת דפנסיבית מחד, ותוקפנית מאידך. זה לופ חסר מוצא. קואליציית ה־64 נראית כמו סלע יצוק. על בחירות אסור לדבר, כי זו ממשלה נבחרת - אף שהיא בלתי נסבלת. 

במקביל, השירות הצבאי הולך ומתארך. יכולתם של מילואימניקים לרכוש השכלה סדירה, להיכנס לזוגיות ולהקים בית נפגמת. הפנייה לחרדים להיכנס מתחת לאלונקה מתקבלת בנפנוף יד, בבחינת אל תפנו אלינו אפילו. "נמות ולא נתגייס", אמר אחד מהם בכתבה ששודרה בטלוויזיה. הנטל הולך וגדל על ציבור מתוסכל וסובל. 

אחד מאנשי התקשורת שנתנו ביטוי לכעס, לאמוציות ולתחושות הטבעיות האלה הוא דווקא אייל ברקוביץ'. כדורגלן הענק קנה לו מקום של כבוד בשיח הפאן־אקטואלי בתוכנית ההיא בימי שישי. האיש התברר כאדם חד, תוסס, אמיץ, אמיתי ומחובר באופן טבעי להיגיון פנימי. שני האיברים המתפקדים ביותר אצלו הם הבטן והפה. נטול מסננות הוא הצליח לזקק אמיתות חותכות. 

המעבר שלו לערוץ 13 מתברר ככישלון מהדהד. החיבור שלו למהדורת שישי הוא אחד התמוהים שנעשו בעולם התקשורת, מאז השיבוץ של שרון גל עם רני רהב. ברקוביץ' חנוט בווסט קטן למידותיו, יושב בחוסר נוחות ומנסה לירות את דעותיו בפאנל של כתבים ואנשי תקשורת, תוך שהוא משנמך את מעמדו ואת תדמיתם גם יחד. הוא נראה כמו דג מחוץ למים. כאילו מתלהב שנותנים לו להתבטא במהדורה של הגדולים. 

זה לוז-לוז סיטיואיישן. גם פגיעה במעמד החדשותי של המהדורה, גם פספוס בשיבוץ של טאלנט מרתק תוך ניפוץ הסקרנות שהייתה עם הבאתו, וגם הפסד שבועי ברייטינג שיורד באופן מעריכי. פספוס מצער. דווקא עכשיו - זו הייתה יכולה להיות התקופה הכי מתאימה לו.