1. בשבועות האחרונים, כשאני יושב מדי יום מול הים ומנסה להירגע, ניגשים אליי אנשים מהמפונים מצפון ומדרום - לפעמים אנשים בודדים, לפעמים משפחה - ושואלים את השאלה שהכי קשה לענות עליה: “מה יהיה?". 

"דריסת רגל": פרטים חדשים על תכנית צה"ל לחילוק הרצועה
באמצעות קפריסין וכאלף אמריקאים: כך ייראה הרציף שתקים ארה"ב מול עזה

אני מקשיב לתלונות שלהם, לדאגה שלהם, לתיאור מצבם המחורבן. שומע על הקושי בשהייה של חמש נפשות בחדר במלון, על האוכל שלא תמיד מספיק ומספק. הם מספרים על הגעגועים לבית, אם זה בקריית שמונה ואם זה בשדרות או ביישובים אחרים. אני מנסה להיות נחמד, מבין, מעודד, אבל מרגיש שאני משקר, כי ברור לי שיהיה הרבה יותר גרוע או כפי שאני עונה בדרך כלל לשאלה מה יהיה - “יהיה חרא".

רוב המפונים שאני משוחח איתם מאמינים שיהיה בסדר, “בעזרת השם". הם באמת מאמינים בזה, לפחות ככה אני מתרשם. מאחר שאני לא סומך על עזרת השם, אני מנסה להתחמק מוויכוח או משיחה מעמיקה בנושא, ומנסה להסב את תשומת לבם ליופי שיש בים, לקו האופק, לצלילים של הגלים המתנפצים על קיר הנמל. יש להם הרבה כאב בעיניים, לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבחין בחרדתם מהעתיד שלא נראה מזהיר, בטח לא בשלבים האלו של המלחמה.

2. עברו 154 ימים מאז חטפה מדינת ישראל סדרת נוקאאוטים שהשכיבו אותה על הקרשים כשהיא המומה ומעורפלת, פצועה וכואבת, מדממת ומבוהלת. 

ראשי המדינה הבטיחו מבוקר עד ערב באמצעות כלי התקשורת שנמוטט את חמאס, נשטח את עזה וגם נחסל את יחיא סנוואר ומוחמד דף, מנהיגי ארגון הטרור. בשפה פיוטית ידעו מנהיגינו הדגולים לספר שסנוואר משקשק במנהרות כשהוא שומע מעליו את הרעשים של הכלים הכבדים של צה"ל ושכוחות העילית של הצבא אוטוטו סוגרים על דף, והפעם הוא לא ייצא מהמפגש עם פציעות בלבד. הפעם הוא יחוסל, סופית וטוטאלית.

כבר 154 ימים מדווח דובר צה"ל, תת־אלוף דניאל הגרי, בקול מונוטוני על כמויות ההרוגים של מחבלי חמאס, על מספר המנהרות שניזוקו, על מספר המבנים שהופצצו ונהרסו. הוא גם מדווח ש"הותר לפרסום", ומעביר נתונים על החללים והפצועים שנפגעו בקרבות.

כחמישה חודשים נמצאים רוב תושבי חוטף עזה ותושבי צפון הארץ בגלות מבתיהם. נתונים לחסדי משרדי הממשלה שיממנו את שהותם וכלכלתם מחוץ לבתיהם. בכל החודשים האלו נמצאים אזרחים ישראלים, נשים, גברים וטף בשבי חמאס, בתנאים לא תנאים. פצועים, חולים, מוכים, חלקם על פי הדיווחים עברו פגיעה מינית קשה. 

בצד השני נפגעו מאות אלפים. לפי הדיווחים יותר מ־30 אלף נהרגו, חלק מהם נשים, גברים וטף שאינם מחבלים. מאות אלפים איבדו את בתיהם והם מתגוררים באוהלים, סובלים מרעב, ממחסור במים, מקור וממחלות זיהומיות שעלולות לפי דעת מומחים להתפתח למגיפות קשות. 

בגבול הצפוני חיזבאללה מטווח ביישובי הצפון שהתרוקנו מתושביהם, פוגע במחנות צה"ל ובבתי האזרחים הריקים, מחסל לולי תרנגולות, משמיד מטעים ומאיים שיפגע בערים גדולות ובמתקנים חיוניים שישתקו את מדינת ישראל.

מי היה מאמין ש"חמאס המורתע" יעשה מבצע צבאי מטורף, כפי שעשה ב־7 באוקטובר. מבצע שבו לקחו חלק בתכנון ובביצוע אלפי מחבלים והכל תחת עיני המודיעין הישראלי, הנחשב לטוב בעולם, שלקה בקטרקט ולא ראה את המתרחש מתחת לאפו ולחיישניו.

חמישה חודשים חלפו ולא רואים סוף למלחמה ברצועת עזה. רואים את תחילתה של מלחמה בצפון, שמתפתחת מ"מלחמה קטנה" ל"מלחמה גדולה". רבים נמצאים במילואים, אינם עובדים, רחוקים מבני משפחתם המודאגים. לאט־לאט מתבררים הנתונים על ממדי הפגיעה הנפשית במאות אלפי ישראלים, שאין מי שייתן להם סעד רפואי ויטפל בהם בצורה רצינית כפי שנדרש. אין כוח אדם, אין מקומות אשפוז, כל המיטות תפוסות. 

השבוע התבשרו תושבי חוטף עזה וחוטף הגליל העליון ששני חדרי מיון חירום ממוגנים שהיו אמורים להיפתח בשדרות ובקריית שמונה לא ייפתחו, אף שאושר להם תקציב. מישהו למעלה החליט שיש לכסף (כ־10 מיליון שקלים) ייעוד דחוף יותר. זו לא בדיחה, זה אמיתי. 

מי שחשב שהפעולה הצבאית המתמשכת ברצועת עזה תעצור את השיגורים של טילים ופצמ"רים לעוטף, התבדה. הכמות ירדה אבל האימה היא אותה אימה, ותושבי שדרות, שחזרו בחלקם בראשית השבוע לבתיהם, שמעו שוב את אזעקת "צבע אדום" ורצו לחדרים ממוגנים, והטראומה שלהם שנרגעה קצת חזרה ביתר שאת.

במרגליות שבצפון פגיעה ישירה של טיל נ"ט השבוע הרגה ופצעה עובדים זרים מהודו, שהגיעו לעבוד וכבר לא יעבדו יותר. בשטחים הכבושים ביהודה ושומרון ממשיכים מחבלים לבצע פעולות טרור, שגובות מחיר כבד בחיי אדם. מי שחלם שסוף־סוף אחרי שקמה ממשלת ימין על מלא יבוא השקט לארץ הקוידש, התבדה. 

3. מי שבקיאים במתרחש במסדרונות הכנסת, טוענים שמי ששולט בתקופה האחרונה במדינה הם השרים יריב לוין, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. מי שזיהה את המתרחש והתריע הוא נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן. ביידן הפך מטרה לחצי לעג בישראל מהצד הימני של המפה הפוליטית, אף שאלמלא תמיכתו בכל חודשי המלחמה האחרונים, ישראל הייתה עלולה למצוא את עצמה ללא תמיכה באו"ם וללא אספקת נשק, תחמושת וציוד צבאי, ובלעדיהם היא הייתה עלולה להישאר מחוסרת יכולת לחימה. 

ראש הממשלה בנימין נתניהו חוטף מביידן פעם אחר פעם בנאומיו במסע הבחירות באמריקה. הממשל בישראל לא קולט רמזים בוטים מאנשי ממשל אמריקאים בעלי עמדות השפעה, בין השאר בנושא הסיוע ההומניטרי לעזתים. כשהתפוצצה הסבלנות האמריקאית, הם עשו צעד חסר תקדים ושלחו מטוסי תובלה אמריקאיים לעזה, ואלו הצניחו מזון למאות אלפי הפליטים העזתים הרעבים.

באותו זמן בישראל מתגברות ההפגנות והמחאות של משפחות החטופים ותומכיהם; מתחדשות ההפגנות נגד הממשלה והעומד בראשה נתניהו; נפתחה חזית בין אנשי התקשורת מהימין נגד אלו מהמרכז־שמאל ולהפך; משטרת בן גביר חזרה להפעיל אלימות קשה נגד מפגינים, ובאוויר ישנה תחושה שדברים רעים, רעים מאוד עומדים להתרחש. 

דמעתי הרבה השבוע. דמעתי כששמעתי את ניסן קלדרון, אחיו של החטוף עופר קלדרון, זועק בדיון בכנסת שאיש מחברי הממשלה לא צלצל אליו להתעניין במצבו ומספר שהוא איים להתאבד. דמעתי על היימנוט קסאו, הילדה הנעדרת כעשרה ימים בצפת. דמעתי כששמעתי את היזם איל וולדמן - שאמור היה לקבל את פרס ישראל, אבל בשל פוליטיקה נמנעה זכייתו - מבכה את בתו ובן זוגה שנרצחו במסיבה ברעים. 

דמעתי יום־יום כשראיתי את תמונתה של החטופה עדן ירושלמי הקרובה ללבי, שטרם התקבל אות חיים ממנה. דמעתי כשראיתי בעיני רוחי לאן אנחנו מתדרדרים כמדינה וכחברה, ונשארה לי עוד דמעה קטנה כשקראתי את שירו של בוב דילן בתרגומו של יהונתן גפן “אדוני המלחמה".   

אתם - אדוני המלחמה שרוצים להרוס את העולם.
אתם - שהמצאתם את הרובים ואת הלהביור.
אתם - שבראתם את מטוסי הנפל"ם והקרב.
אתם - שתמיד נשארים מאחור.
אתם - שלא עשיתם דבר בשבילי מלבד לזרוע הרס מסביבכם.
אתם - שמשחקים בעולם שלי כאילו שזה צעצוע שלכם.
אתם - ששמים לי רובה ביד ואומרים “נו.. ישחקו הנערים".
אתם - שתמיד מביטים מהצד - רחוק מאיפה שעפים הכדורים.
אבל אני מביט לכם בתוך העיניים
ורואה את המוח שלכם - המפחיד
כמו שרואים דרך המים את הבוץ בקרקעית.
כי אתם גרמתם לפחד הגדול שידע אי פעם בן האדם -
והוא הפחד הגדול מכל - הפחד להביא ילדים לעולם.
כך - הרגתם את ילדיי שעוד לא נולדו -
נשמות טובות בלי קבר ושם.
אז אתם לא שווים את הדם ההוא שזורם עכשיו בעורקים שלכם.
כן, אולי אין לי זכות להעיר, אולי אין לי זכות לומר אף מילה.
אתם יכולים להגיד שאני צעיר,
אתם יכולים להגיד שאין לי השכלה,
אבל דבר אחד אני חייב להגיד לכם -
בגלל שאני צעיר ואין לי השכלה -
שום אלוהים שראה אתכם לא ייתן לכם מחילה
ואני מקווה שתמותו -
כן אני מקווה שתמותו בקרוב -
וכמה שתמותו יותר מהר
ככה יהיה לי יותר טוב
אנחנו נכבד את זכרכם בדקת דומייה ובראשים מורדים
ולא נזוז מהקבר שלכם עד שנהיה בטוחים שאתם מתים.