הלכנו לאכול המבורגר בסניף הראשון של “שייק שאק" בתל אביב. תקענו שם יפה־יפה, בלי חשבון. אשתי ואנוכי חובבי המבורגרים ואוכל מהיר: פיצה, גלידה, סיני, יפני - הכל נכנס, הכל הולך. האהבה הזו שלנו עושה לי חיים קשים. מצד אחד אני בטירוף של בריאות: כושר ותזונה מאוזנת, סופר קלוריות ומודד חלבונים. מצד שני, זוגתי שתחיה מכניסה אותי לעולם של פיתויים אינסופיים.

אין סיבה לעמוד בתור: ההתלהבות מרשת ה"שייק שאק" עברה את הגבול
ביום הבחירות המוניציפאליות הישראלים בחרו ב״שייק שאק״

אוקיי, אולי לא הייתי כן לחלוטין. האמת המלאה גרועה בהרבה - אני בעצמי המדרדר הראשי. פתאום, אחרי יום שבו התאמנתי ועבדתי לפי הספר ואכלתי ירקות, חזה עוף ומזון מוקפד, האישונים מתחילים להשתולל בעיניים, הדודא נכנסת, ומפלצת הפחמימות משתלטת. או אז אני אומר לאהובתי, באזור עשר בלילה: “בא לך מקדונלד'ס?". היא מתלבטת ונענית בחיוב, וכמו שני סוסי פרא שברחו מהאורווה אנחנו מזמינים מהסניף את כל התפריט, ממתינים לשליח באפס סבלנות, ועם בואו מפרקים ביג מאקים, צ'יפס ונאגטס.

אנחנו אומרים בנימוס לכל המזונות הללו: אהלן וסהלן. כל הבא בצל קורתנו, ברוך הבא. עד הסוף. ואם יש גם קומדיה רומנטית טיפשית בנטפליקס, נחתום את הסיפור. מה יותר טוב משילוב כזה כדי לברוח מהמציאות העגומה, מהחדשות שוברות הלב ומהפוליטיקאים האיומים שלנו?

אחרי שהבטן התנפחה וכשהבית נראה כמו זירת פשע של קטשופ, מיונז ושאריות לחמנייה, תגענה הצרבות. הן שורפות ועולות עד לגרון. איתן יפציעו רגשות אשם ונגיחות בקיר מתוך תסכול על חולשת האופי שלי והכאה על חטא. זה קורה בכל פעם מחדש. הבעיה היא שיש לי זיכרון של דג, ולכן עוגמת הנפש הנלווית נמחקת ונשכחת, ושוב אני מגיע אל נקודת הקצה ואיתה השבירה והטחינה. הכל בניגוד להיגיון הבריא וליכולות הטבעיות של גבר בן 50.

בחזרה להמבורגרייה החדשה. לא הפכתי למבקר מסעדות, אבל אוכל לשתף אתכם בחוויה. לא היה תור. השירות היה מרשים ואמריקאי מאוד. המקום נקי ומתוקתק, וההמבורגר עצמו סבבה. בסך הכל חוויה טעימה. אין תלונות בכלל. אבל באמצע הארוחה לצד שתי הקטנות שלנו קרה לי משהו מפתיע. חטפתי היסטריה. הרגשתי שאני מכניס את שתי בנותיי לעולם של אוכל לא בריא, מה שהופך אותי לאבא חרא.

מאוד קשה לי כל העניין הזה של ילדים ומזון. מטרידה אותי מאוד השאלה איך מסבירים לדור הבא, באופן הרגיש והנכון ביותר, על תזונה נכונה. כהורה שמודע למה שקורה כיום עם המתח המטורף שהרשתות החברתיות מייצרות אצל צעירים וצעירות באשר למראה חיצוני, יש לי חשש לומר את הדברים הלא נכונים, שחלילה יובילו את הצמד שלי לאיזשהו קושי עם אוכל. עם זאת, אני לא רוצה לפגוע בבריאות שלהן ולגרום להן להתמכר, בשל חוסר יכולת להציב גבולות, לג'אנק פוד.

מה עושים? מעירים להן כשהן מגזימות? מכניסים הביתה שוקולד ושאר ממתקים? נמנעים מפיצות ומחטיפים מתועשים? הרי אי אפשר להתקיים רק על ירקות ופירות בעולם הזה. הילדות חיות ורואות מה קורה מסביב. מי שמונעים ממנו יחטוף אצל חברים וירגיש שהוא מתנהל במחסור תמידי. לא טוב.

מדי פעם אני מנסה להבהיר להן מהו אוכל בריא ואוכל לא בריא. בנוסף, הסברתי שאפשר לאכול הכל, אבל במידה. גם דברים מתוקים עם ערכים תזונתיים לא משהו. לאכול הכל, אבל בלי להגזים, כי כשמגזימים, אמרתי, הבטן כואבת.

סיפרתי לבכורה שלי שכשהייתי קטן, נתנו לי לאכול הכל. העמסתי מתוקים עד שנהיו לי חורים בשיניים. כשתיארתי לה את הביקור אצל רופא השיניים והקדיחות שעשו לי בפה, היא התחילה לבכות, כי חשבה על הסבל שעברתי. כזו נשמה. בהחלט ייתכן שהגזמתי בתיאור. מה לעשות שבאמת כאב לי? עד היום יש לי סיוט מרופאי שיניים בארצות הברית.

למרות זאת, אין לי טענות להורים שלי. כך היה בזמנו. פשוט דחסו סוכר נון סטופ לילדים, בלי להבין כמה נזק זה גרם. בעצם אולי להורים של אז היה הרבה יותר קל, בלי מיליון מומחים ושלל דעות. בסוף גדלנו בסדר, יחסית. עם קצת חורים בשיניים אבל לא מעבר לכך. לעומת זאת, אני בחרדות אינסופיות על הכל, גם לגבי צריכת הסוכר והקולינריה בכלל.

מרוב חרדה הזמנתי עוד המבורגר טייק אוויי. אם כבר למות מסתימת עורקים וחרדה, אז לפחות שיהיה טעים קצת.