החלטתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ״להעניש״ את הממשל האמריקאי, ולא לשגר את המשלחת שהייתה אמורה לצאת לוושינגטון כדי לדון בסוגיית רפיח, היא ראיה חותכת המצביעה כי האיש אינו כשיר. גם אם הוא היה צודק לגמרי באופן ענייני (והוא לא), תגובתו של נתניהו לקוחה ממחוזות הטירוף. התחושה היא כי את מקומו של בנימין נתניהו תפסו, באופן סופי, בנו יאיר ורעייתו שרה. נתניהו משפיל את הממשל האמריקאי ועושה את זה סתם ככה, כי בא לו.
מטרתו העיקרית במשבר המיותר וההזוי שיזם אתמול מול הממשל היא שינוי סדר היום התקשורתי והסטת הדיון לדו־קרב בינו לבין ביידן, ולא לחוק ההשתמטות האסוני שיובא היום לדיון בממשלתו. הוא מוכן להקריב את היחסים עם ארה״ב תמורת קופון תקשורתי־פוליטי קצר מועד. הוא איבד את זה לגמרי. כל יום נוסף של האיש הזה בשלטון הוא נזק אסטרטגי לעתידה של מדינת ישראל.
אבל זה לא רק נתניהו. אני מאלה שהעריכו מאוד את כניסתם של בני גנץ, גדי איזנקוט וגדעון סער לממשלת נתניהו בימיה הראשונים של המלחמה. המהלך הזה מיצה את עצמו, מזמן. עם כל הכבוד לסקרים ולמנדטים במגרש החנייה של גנץ, הוא לא יוכל לנקות את עצמו מאחריות למסע ההרס המטורף של מי שעומד בראש הממשלה. כמו שנתניהו לא יוכל לעולם לשנות את העובדה שהיה ראש הממשלה ב־7 באוקטובר ונשא באחריות העליונה והכוללת, כך גם גנץ ואיזנקוט: ביום שבו נתניהו החליט ״להעניש״ את ארה״ב ולהשפיל את הנשיא ביידן פעם נוספת - הם ישבו שם בממשלה וספקו כפיים.
״נתניהו הוא מהמר. תמיד היה, תמיד יישאר. בשנותיו הראשונות הוא הימר בקטן. תמיד דאג שיישאר לו מספיק כסף בקופה כדי להמשיך הלאה, גם אם יפסיד. ככל שהזמן חלף, ההימורים הלכו וגדלו. גם ההפסדים. עכשיו הוא משול למהמר שעומד להפסיד הכל. הוא מפסיד, ומיד מכפיל את הסכום בתקווה שהמזל ישתנה. בשלב הבא הוא ישים בקופה הכל. כולל הבית, הרכוש והעתיד״.
את הדברים האלה אמר לי השבוע מי שעבד עם נתניהו שנים ארוכות מאוד בתפקידים הבכירים ביותר. מישהו שהעריץ את נתניהו, ששירת תחתיו, שהאמין בו ונשבע בשמו. מישהו שלא ישן בלילות כבר זמן רב כי הוא מכיר את נתניהו. הוא יודע שזה לא עומד להשתפר. זה עומד להחמיר.
בקדנציה הראשונה שלו, בניינטיז, היה לנתניהו נשיא אמריקאי דמוקרט אוהד ישראל. ביל קלינטון שמו. כמו ביידן, רק צעיר. בסוף הפגישה הראשונה שלהם בבית הלבן אמר קלינטון לסובביו שבמהלך הפגישה היו רגעים שבהם היה לו נדמה שלא הוא, אלא נתניהו הוא נשיא המעצמה החזקה בעולם. אז, זה הצחיק. היום, זה מפחיד.
כי נתניהו לא מהמר על הבית שלו או הרכוש שלו. הוא מהמר עכשיו על הבית שלנו והרכוש שלנו. הוא מהמר על הנכס הישראלי היחיד שאין לו תחליף: ארצות הברית של אמריקה. הוא עושה את זה אף שהוא יודע את ערכה העצום של הברית הישראלית־אמריקאית לביטחון הלאומי שלנו. הוא יודע שאחד הגורמים המרתיעים ביותר את אויבי ישראל לדורותיהם הוא הידיעה שאמריקה נמצאת בצד שלנו, תמיד הייתה ותמיד תהיה. הוא יודע שצה״ל לא מסוגל לבצע שום מהלך בדרום או בצפון, בלי הידיעה שהוא יגובה ברכבת אווירית אמריקאית של חימושים, אספקה, חלקי חילוף, פצצות ושאר ירקות. הוא עושה את זה אף שהוא יודע שבניגוד לקואליציות פוליטיות שאפשר להחליף, להרכיב ולשנות, אין לישראל תחליף לאמריקה. גם לא חלקי. יש רק אמריקה אחת. בצד השני נמצאות סין ורוסיה, עם סנטימנט פרו־אסלאמי, פרו־פלסטיני ואנטי־ישראלי בולט.
האיש הזה מסכן את כולנו. את עתידנו, את עתיד ילדינו, את הברית האסטרטגית המהווה אבן הראשה של הביטחון הלאומי הישראלי. הוא לא עושה את זה כדי למנוע מדינה פלסטינית או להשמיד את הגרעין האיראני. הוא עושה את זה כדי לשקם את תדמיתו כ״מנהיג חזק״ וכדי להסיט את תשומת הלב מכניעתו המוחלטת לחרדים, המגולמת ב״חוק ההשתמטות״ שהוא מביא היום לממשלה. לא רק שהוא מוכר אותנו, הוא עושה את זה תמורת נזיד עדשים באושות.
ועל מה כל המהומה? על החלטה במועצת הביטחון, שהיא הצהרתית בלבד, ולא אמורה לגרור פעולה כלשהי, או סנקציות. ההחלטה כוללת שני סעיפים: הפסקת אש מחד, שחרור מוחלט של כל החטופים הישראלים מאידך. זוהי בדיוק המדיניות האמריקאית וזהו תוכנה של ההחלטה האמריקאית, שנדחתה בשבוע שעבר בווטו של רוסיה וסין. נתניהו יצר את המשבר המלאכותי הזה רק כדי לייצר קטטה עם הנשיא ביידן ולסחוט כמה לייקים מהבייס המשיחי שלו על פאסון של ״מנהיג חזק״.
הוא יודע שחוק הגיוס המופקר שהוא מביא היום לממשלה יכול להוות את קברו הפוליטי, אז הוא מעדיף את התרגיל העתיק של ״תראו, ציפור״, כדי להסיט את תשומת הלב התקשורתית למשבר עם וושינגטון. הבעיה היא שהאמריקאים לא ממש זורמים עם התפקיד שאליו ליהק אותם נתניהו. כל מי שמבין משהו באמריקה, יודע ששק חבטות היא פוזיציה שהאמריקאים לא ממש אוהבים. בתי הקברות מלאים במנהיגים או במדינות שניסו להפוך את ארה"ב לשק חבטות.
ב־2015, כשנתניהו החליט להשפיל את הנשיא אובמה כדי לנצח את הרצוג בבחירות והגיע לנאום בפני שני בתי הקונגרס, הוא הוזהר כי הוא משחק באש. עשרות אנשים אמרו לו אז, בעל פה ובכתב, שהוא מניח את התשתית להרס התמיכה הדו־מפלגתית המסורתית של אמריקה בישראל. כל האזהרות התגשמו. תשע שנים אחר כך, המפלגה הדמוקרטית משנה כיוון ומתחילה בתנועת התרחקות מישראל. אנחנו בשלב שבו עוד אפשר להפוך את הכיוון הזה. נתניהו לא מנסה להפוך אותו, אלא להפך - הוא מנסה להבריח את המפלגה הדמוקרטית מאיתנו בכל כוחו. הוא מלאך חבלה על סטרואידים.
ישראל לא קיבלה מעולם סיוע בהיקפים ובעוצמה שהעניק לה הנשיא ג׳ו ביידן מ־7 באוקטובר ואילך. כזכור, דוּבר אז על חופש פעולה ישראלי ״עד סוף השנה״, אחר כך הועלתה האפשרות שהאמריקאים יבלעו גם את ינואר כחודש שבו צה״ל ימשיך לפעול בעזה. בינתיים פברואר חלף וגם מרץ בסיומו. הסבלנות האמריקאית נמשכה, נמשכה ונמשכה. כל מה שנתניהו התבקש לעשות כדי לגמול לנשיא ביידן על התמיכה האדירה בכל האמצעים הנדרשים היה לאפשר את הסיוע ההומניטרי ולדבר על ״היום שאחרי״.
את שני הדברים הלא־מסובכים הללו הוא טרפד. גרר רגליים, דיבר בשני קולות, אישר להכניס משאיות אספקה לעזה, אבל לא מנע ממפגינים לבלום אותן על הגדר. עד שהאמריקאים איבדו את סבלנותם. עכשיו, במקום לעשות הכל על מנת לפייס אותם, הוא משתולל כמו תינוק בטנטרום. הבעיה של התינוק היא שאין לו הורים. אם האב המאמץ שלו ימאס בו, הוא יישאר לבד עם עצמו ועם הטנטרום שלו. ושם אנחנו עכשיו.