מה יהיה ביום שאחרי בנימין נתניהו? את מי יוכלו האנרכיסטים לשנוא ולהתאמץ להדיח? ספוילר, כל ראש ממשלה ימני אחר שייאחז בשתי ידיו בהגה השלטון הישראלי. כל השנאה הזו בתוך הבית מגיעה מפוזיציה בקורטוב אישי. למי שהפסידו בבחירות ונזרקו מכיסאות מקבלי ההחלטות יש זמן פנוי – הרבה ממנו – כדי להבעיר את המדינה, שבוערת גם ככה. כך עובד קמפיין פוליטי, פוצע את נפש הציבור בכוונה כדי להציע אחר כך את הריפוי המושלם, שסגולותיו נמצאות אך ורק בידיו.
גם בעולם לא חשבו שזה יקרה: החיסול בקונסוליה האיראנית בדמשק ייכנס לספרי ההיסטוריה
השיחה הקשה בין נתניהו לביידן והאולטימטום האמריקאי
וכך, בעת מלחמה, בזמן שהמדינה כואבת, בוערת, משובשת ומבוהלת, זו העת החמה לגייס תומכים חדשים ולשמר את קומץ הנאמנים שנותרו מפעם. חסימות כבישים במוצ"שים, שיבוש חיי האזרחים שגם ככה משובשים בעת המטורפת הזו והצתת בהלה שממילא קיימת בתוך רוחות המלחמה, כמובן. כמה אפשר לשנוא? מי שדוקרים שוב ושוב את הפצע במטרה להעמיק אותו הם בדיוק אלה שיבטיחו לרפא אותו. לריפוי יש תנאי כמובן – להיות השלטון.
ההתארגנות החדשה למסגרת שמאל רחבה זועקת לבחירות משום שהן גם ככה מתקרבות. כך תוכל לגזור לעצמה את הקרדיט שהיא, רק היא כמובן, הובילה לבחירות. לא העובדה שהממשלה הנוכחית, שכשלה כישלון צורם בזמן מחדל 7 באוקטובר, לא תחזיק מעמד גם ככה לאורך זמן מכורח המציאות ומכורח הימין הקיצוני שאוחז בה. אז מבעירים מדורות באיילון בגיבוי חברת כנסת ממפלגת העבודה שעתידה להיכנס תחת כנפי התארגנות השמאל המעודכנת, עוברים על החוק שוב ושוב, ואז קוראים להתארגנות הפוליטית הזו "הדמוקרטים".
מפלגת השמאל מרצ מתחדשת בימים אלה בשם מכובס, ומשקיעה חזק בקמפיין. העומד בראש ההתארגנות, יאיר גולן, מי שהפסיד בפריימריז מול זהבה גלאון במפלגה שלא עברה את אחוז החסימה, יודע מטעם עצמו לזהות תהליכים וגם את ההזדמנות הפוליטית שלו להנהגת מחנה השמאל. הדרך לשם סוחפת בין היתר צעירים נאיביים שמגויסים בשנה האחרונה בשיחות ממטות המחאה.
מבחינת גולן, כמה שיותר רעש, כמה שיותר סיקור תקשורתי של כאב וזעם – יותר טוב לו כדי להתאמץ לייצר אלטרנטיבה לנתניהו. הוא הרי יבטיח לתקן ולרפא, בתוך החלום שלו להנהיג את המדינה.
ואז מכוונים את המצלמות למשפחות חטופים שזועקות את כאבן הנוראי מכל, ומסבירים לכולנו שאלה בכלל המשפחות שמארגנות את האירועים הללו, וההתארגנות העכשווית של מרצ המעודכנת רק תומכת בהם כדי לאפשר את זעקתם. מדובר בניצול מחריד של בני אדם שנמצאים במשבר הגדול ביותר בחייהם, בתוך תקופה לא נורמלית, כשמשתמשים בהם כבכלי בקמפיין בחירות למפלגת "רק לא ביבי" העתידית מהצד הכי שמאלי של המפה. אחר כך דווקא הם אלה שצועקים "בושה".
צדק דו־צדדי
בית המשפט דחה השבוע את הגרסאות של עדי הראייה בפרשת הירי בסלומון טקה ז"ל בטענה שהן שקריות, וזיכה את השוטר היורה מכל אשמה. במילים משפטיות הסביר השופט ד"ר זאיד פלאח כי השוטר היה בסכנת חיים ממשית בזמן האירוע וירה לצורך הגנה עצמית, כאשר טקה היה תחת השפעת סמים ואלכוהול. "החלטתי אולי תהיה לכם קשה, אבל הצדק לא פועל רק לצד אחד", הבהיר למשפחתו של המנוח.
ביולי 2019, לאחר אותו אירוע, הפגינו אלפים מהעדה האתיופית נגד אלימות משטרתית ושיטור יתר. חלק מהמפגינים נקטו פעולות אלימות, הכו ופצעו שוטרים ואזרחים בעימותים, הבעירו צמיגים וכלי רכב וחסמו כבישים וצמתים. אלה היו תמונות שהמדינה לא הכירה באותם הימים, גם מההפגנות הכי קשוחות.
בדיוק כפי שקבע השופט שהצדק לא פועל רק לצד אחד, צריך להפנים שאת התמונות של השוטר היורה, שהגן על עצמו ועל משפחתו לאחר שהלך מיוזמתו, על אזרחי, לברר אירוע שנראה לו חשוד בין נערים שנגמר איך שנגמר – לא ראינו מהצד שלו.
גם אם בית המשפט עשה צדק בסופו של דבר עם אותו השוטר, את השנים האחרונות שבהן נלחם על משפט צדק אי אפשר להשיב לו. ההשלכות על הקריירה, על המשפחה, המחירים האישיים ששילם בשל כך במשך שנים ארוכות – כל אלה קרו רק כי היה נאמן לתפקידו כאיש משטרה.
אמא סוגרת
בבית שלי יש קטע כזה, תמצמצו פעמיים אם הוא קורה גם אצלכם, שהדיירים הקטנים מתקשים לסגור אירועים. לכבות אורות, לסגור ארונות, לסגור פקקי משחות שיניים ולכבות את הטלוויזיה כשנוכחותם אינה באזור. ואני לא מתלוננת, פשוט נכנס לי לעין ה־OCD שלי.
באמת שאני אדם מכיל בסך הכל, אך אירועי הסגירות האלה מפעילים אצלי את שרירי הפה, שמוציא משם משפטים זהים לאלה של אמא שלי. משפטים על משרתת ואדונים, על שפחה ושליטים, שלא הבנתי בילדותי וכיום אני מבינה יותר מדי.
השבוע החלטתי לשחרר. שמשחות השיניים יתקשו, שיהיה חושך בחשבון החשמל ומי שחוטף פינה של ארון היישר לתוך הזרת, שילמד שיעור וישתפר. מאז אני בולעת את משפטי האמא ובכך מפנה לעצמי זמן יקר, להיות מושקעת בהרמת גרביים מהרצפה.