מהלכיו האחרונים של גדעון סער הם בסך הכל תרגיל בהישרדות פוליטית | דעה

כל חייל, אזרח, כל מי שנקלע לכאן וכל מי שטובת מדינת ישראל עומדת לנגד עיניו בעולם חייב לשאול את עצמו שאלה אחת: איך מפסיקים את מלחמת ממשלת ישראל בכל העולם, כולל נגד אזרחי ישראל, ובאותה אינרציית עוועים הקואליציה מתכתשת בינה לבינה. איך חוסמים את העורקים שמדממים חיי אדם, חברה מתפוררת, כלכלה מתרסקת, מוסר נטול מוסרות ועולם מתנכר (בצדו הנאור).

"מתחילת המלחמה", אומר סער, "אני מעלה את רעיון הכניעה וההגליה של מחבלי חמאס. זהו רעיון שיוביל לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים". באמת? זה רעיון שיש לו אפס היתכנות, וסער אמור להבין שמדובר בשטות. ואז נזכרתי שקהל היעד של סער ניזון מקונוטציות מנצחות של "כניעה", "הגליה" ו"ניצחון מוחלט", ואין כצדיק כמוהו להכיר את נפש הציבור שאליו הוא פונה.

זו אומנם גרסה אנושית משופרת של הומנואיד מצוי (להרוג כל מה שזז בדרכי), שהייתה נהמת קרביים קולקטיבית אותנטית ובלתי נשלטת מיד אחרי הטבח, ובצדק. בהמשך היינו אמורים ללמוד את לקחי תוצאותיה (למעלה מ־10,000 ילדים וילדות הרוגים והרוגות) ולשלוט באצבעות קופצניות על ההדקים - וזה לא קרה.

חמישה קבינטים, חמישה

לפני כשבועיים שידר ערוץ אל־ג'זירה (החוק למיגורו בדרך) וידיאו של ארבעה אנשים הולכים בחוצה עזה ממזרח למערב באזור ח'אן יונס. רוחב של כמעט 100 מטר וסביבו הריסות. הרעיון של הדרכים המאובטחות הוא סימון גבול חתכי הרצועה ונסיעה בטוחה של כוחותינו הלוגיסטיים. להבנתי, פקודת הקבע לכוחות היא לא לאפשר תנועה של פלסטינים על הציר כחלק ממעטפת ביטחון, והפקודה היא שהאזור יהיה סטרילי. לטענת צה"ל, שוגר טיל מן האזור - ולכן הארבעה יורטו.

העין החובבנית שלי ראתה ארבעה אנשים בלתי חמושים נעים בהליכה רגילה, באמצע הדרך ובאמצע היום. כך לא נוהגים מי שזה עתה שיגרו מטח. רקטה ראשונה שלנו הרגה שניים ופצעה שניים שניסו להימלט, רקטה שנייה חיסלה פצוע אחד ושלישית גמרה את הרביעי. חיכיתי, אהבל שכמותי, להבהרה של דו"צ (פרסום המודיעין הרלוונטי על האירוע) והבנתי פעם נוספת שכאשר יש ספק, אין ספק.

הבן אדם, סער, מעיד על עצמו שהיה בחמישה קבינטים. מה שהיה אמור להבהיר לו מה מצב הצבא. "בהיעדר מנופים", מפרשן סער, "חמאס לא מרגיש בלחץ". באמת? אחרי חמישה קבינטים סער אמור להבין שכלכלת חימושים, רענון כוחות וקריאה חוזרת למילואים - פירושם שצה"ל בלחץ.

לקרוא את המציאות

לפני כשבועיים קפץ איזה מג"ד שריון, גיבור שחווה הלם קרב תודעתי ימני־משיחי, וטען שכדי להשיג שקט ברצועה צריך ליישב אותה בגרעיני התיישבות. איך הוא עדיין לא ננזף? אה… הוא גיבור מלחמה וזה המקום להבהיר שלא מדובר ב"מלחמה", אלא בחיפוש אחר סיום סביר למבצע מקומי. צה"ל מעלה מול כל חמאסניק מזדמן או מזוהה מודיעינית מסוק וכטמ"ם ורחפנים וארטילריה ושריון ודי־ניינים ואמצעי חישה לגילוי מוקדם ויחידות מובחרות שמגיעות אחרי ריכוך. ועדיין מדובר ברולטה רוסית ובמרדפים מקומיים אחר גרילה מקומית שמזנבת בכוחותינו.

הפתרון הוא לקרוא את המציאות. כמו שנסוגונו מסיני בקדש 56', חזרנו לסיני ב־67' על מנת לסגת לטובת שלום עם מצרים ב־79', ונסיגה ממרכזי ערים והעברת שליטה במנגנוני ממשל בגדה בהסכמי אוסלו1 ב־1993, וחלוקה לשטחי A, B ו־C כחלק מההסכמה לבניית אוטונומיה פלסטינית ב־1995, כולל חברון באוסלו2. וכמו שנסוגונו מדרום לבנון ב־2000, וכמו שנסוגונו מהרצועה ומגוש קטיף ב־2005.

בכל מקום איבדנו, ואנחנו מאבדים גם כיום, את טובי הנוער לטובת הנסיגה הבאה. האמת: בשום מקום, למעט מצרים, לא ממש נסוגונו. בכל מקום השארנו גחל בוער שפה ושם מדליק אש שמדרדרת את האזור למבצע קטן או גדול. כך עד שהגענו למלחמת סיר נפוח ופניו צפונה ומשם תיפתח הרעה. כן, כן, למה לא להתאים סגנון תנ"כי למציאות תנ"כית ולחידוד השאלה איך הגענו למצב שבו מפציצים בדמשק תוך כדי מאמץ להרגיע את האזור ובידיעה שהתגמול יהיה כואב?

שורש הרע הוא חלומות הגדוּלה של מיעוט מתנחל ומשיחי. נשקם הוא אמונה יוקדת בציווי האלוקי שמקדש את אדמת ארץ ישראל ברמה של גן טריטוריאלי חייתי, ובדומה לזה של להקות גורילות, דובים או אריות. והם לא היו מגיעים לעמדת השפעה ללא רפיסותם של אתם יודעים מי. אנחנו.