הדיון הלילי הארוך של קבינט המלחמה שהתקיים בבור בקריה בתל אביב, במקביל למתקפה האיראנית על ישראל, כבר הפך לנחלת ההיסטוריה. הוויכוח על אופייה, ובעיקר על תזמונה של התגובה, בהחלט התקיים בין חברי הפורום המצומצם סביבות השעה 23:00 - בדיוק בזמן שבו נחיל הכטב"מים הראשון כבר היה בדרכו מאיראן לישראל.
"מאיימים עליי ברצח": עיתונאי כאן 11 בריאיון חשוף אצל קובן | צפו
"אסון נוראי": עמוס גלעד חשף את התרחיש שצריך להדאיג אותנו בח'אן יונס
רק שבשונה ממה שדווח בדיעבד (כלומר, מהתדרוך המסודר, הזהה והשקוף דיו שיצא שעות מספר לאחר מכן למהדורות החדשות), לא בני גנץ וגדי איזנקוט היו הניצים שדרשו לתקוף בזמן אמת במקביל למתקפה האיראנית, ולא נשיא ארה"ב ג'ו ביידן היה זה שבלם את המהלך בשיחת טלפון עם ראש הממשלה בנימין נתניהו.
המציאות, כרגיל, מורכבת קצת יותר מגרסתה הפוליטית. ובכן, בכירי מערכת הביטחון שהשתתפו בדיון הלילי הציעו לדרג המדיני את האופציה של מתקפה ישראלית מיידית, ללא דיחוי, בעוד הקואליציה מיירטת את הטילים והכטב"מים. השרים גנץ ואיזנקוט אומנם לא היו יוזמי הרעיון, אך בהחלט תמכו בו.
מה שגרם לקבינט לעשות "אחורה פנה" ולרדת מהתוכנית של הנחתת מכה מיידית על איראן, הוא לא הוויכוח בתוך הדרג המדיני ואפילו לא הנשיא ביידן - אלא שיקול מבצעי. המרחב האווירי מעל ישראל ובסביבתה היה עמוס באותן שעות באופן יוצא דופן. נחילי הכטב"מים, מטחי הטילים, מטוסי חיל האוויר הישראלי והפעילות ההגנתית של הקואליציה – כל אלה יצרו עומס שצמצם לישראל משמעותית את היכולת הטכנית להנחית על איראן מכה בממדים ובאיכות שהיינו רוצים להנחית.
"אם נעדכן עכשיו את הקואליציה כי הולכים לתקוף באיראן כאן ועכשיו – הדבר עלול להקשות על פעולות ההגנה האווירית. זה לא ילך בו־זמנית באותה רמה של איכות", הבהירו אנשי מערכת הביטחון לדרג המדיני. ההצעה הייתה לוותר על תוכנית התקיפה המיידית ולראות מה יהיו התוצאות של המתקפה האיראנית.
באשר לגרסה הפוליטית שהודלפה לתקשורת ושבמסגרתה נטען, בין היתר, כי בשונה מגנץ ואיזנקוט, שאר שרי קבינט המלחמה התנגדו למתקפה נגדית בזמן אמת, גורם בכיר שלקח חלק בדיונים אמר בשיחות סגורות כי "ההתנגדות לא הייתה למתקפה נגד איראן, אלא לדגדוג במקום מתקפה, וזה בדיוק מה שהיה יוצא אילו בכל זאת היינו מגיבים צבאית באותו הלילה".
ההיגיון שהוביל את חברי קבינט מלחמה להחלטה להמתין עם התגובה היה שממדיה ואופייה חייבים להיקבע בהתאם לתוצאה של המתקפה האיראנית. אילו, חלילה, איראן הייתה מצליחה במתקפתה, והאירוע היה מסתיים בנזק בנפש וברכוש, אז התגובה הישראלית הנחפזת לא הייתה מדגדגת את קצה הצורך של התגובה האמיתית.
מנגד, במקרה של כישלון המתקפה – מה שקרה בפועל – בסבירות גבוהה למחרת בבוקר היה נתניהו שומע מביידן: "אין לכם מה להגיב עוד, 99% יירוט זה מעל ומעבר, מיציתם את האשראי, אז Don't".
אין סיבה למסיבה
השיקול התקבל, תוכנית התגובה המיידית בוטלה. ביום ראשון בבוקר קמה מדינת ישראל (בהנחה שמישהו הצליח לישון) למציאות של הצלחה היסטורית של צה"ל ושותפיו, לצד אשראי פתוח לכאורה במסלולים הצבאיים והמדיניים. היה זה כאילו חזרנו אחורה ל־8 באוקטובר. שוב קיבלה ישראל את החיבוק ואת הלגיטימציה מהמערב, כרגיל אצלנו – במחיר של היותנו מותקפים ומוכים.
בהסתכלות ראשונית אפשר לחשוב שהתקיפה האיראנית העניקה לנו סיטואציית win־win. אולם אם נוותר על האופוריה הראשונית וננסה להסיק מסקנות לעומק, מתברר שאין לישראל ולו סיבה אחת למסיבה. לא איראן היא שצריכה להדאיג, אלא ארה"ב והתנהלותה במהלך כל אותם שבועיים שעברו בין חיסולו בדמשק של חסן מהדווי, מפקד בכוח קודס של משמרות המהפכה, לבין התגובה האיראנית בלילה שבין שבת לראשון.
בשבועיים הללו איראן לא רק הצהירה כי תתקוף את ישראל ישירות ומשטחה, אלא גם תיאמה את מתקפתה עם וושינגטון. הרי העברת מסר בערוצים דיפלומטיים כי "התגובה תהיה כזאת שלא תגרור את המזה"ת למלחמה כוללת" היא למעשה תיאום.
והעובדה שוושינגטון קיבלה את המסר ולא עשתה איתו דבר, פרט ל"Don’t" הלא מאוד משכנע של הנשיא ביידן ערב המתקפה, מצביעה על תקדים דרמטי ומסוכן שארה"ב יצרה באזורנו. האמריקאים הכירו בפועל במציאות החדשה שבה יש לאיראן לגיטימציה לתקוף ישירות מדינה שהיא בעלת ברית, כולל הפעלת רשת הפרוקסי שלה בגלוי, ובתגובה המערב מקסימום ישתתף בפעולות הגנה.
עד היום נזהרה איראן מאוד והשתדלה לטשטש את שליטתה בכוחות הפרוקסי במזה"ת. שלא לדבר על כך שעד היום לא העזה איראן לבצע תקיפות ישירות מסוג המתקפה המסיבית שלה על ישראל. השבוע השתנתה המציאות, כשהתנהלות ממשל ביידן יצרה בהירות כי איראן היא מעצמה אזורית במלוא מובן המונח. היא יכולה לתקוף בגלוי ללא תגובה אמריקאית צבאית - האמריקאים לא ישברו על זה את הכלים.
ההשלכות של המשוואה החדשה הזאת שנוצרה אחרי המתקפה האיראנית על ישראל הן לא פחות מדרמטיות. מדינות האזור המתונות, שעד כה בנו על הברית שלהן עם וושינגטון, מסתכלות על המתרחש ומסיקות מסקנות לעתיד. איראן כאן כדי להישאר, והשבוע כאמור היא קיבלה בפועל טייטל של מעצמה אזורית.
וארה"ב? כיצד תשפיע העמדה הפסיבית שלה על המזה"ת כולו? מה יקרה אם מחר תחליט טהרן לתקוף מטרות בריאד או באבו דאבי? מה תהיה המסקנה של כל המדינות שמתלבטות אם להמשיך את העימות עם איראן ולסמוך על ארה"ב, או שעדיף להן ליישר קו עם טהרן?
שלוש אפשרויות גרועות
אבל נחזור לענייננו, כי מה שעבור מדינות האזור עדיין נראה כמו שיקולי עתיד, עבור ישראל זאת סוגיה מיידית. אחרי שלא הגבנו צבאית באופן מיידי, נותרו בידינו שלוש אפשרויות תגובה, שאף אחת מהן אינה טובה לנו במיוחד.
האופציה הראשונה היא להתעלם מהפצרותיה של וושינגטון לא להגיב כלל או להגיב תגובה סמלית בלבד. אם השיקול האמריקאי אינו תואם את האינטרס הישראלי הקיומי, עלינו לדאוג לעצמנו. במקרה זה ישראל צריכה להנחית על טהרן מכה עוצמתית. תגובה כזאת, חזקה ומסיבית, עשויה מחד להחזיר לישראל, לפחות חלקית, את ההרתעה מול איראן, מול חיזבאללה ומול שאר הפרוקסי.
אך מאידך – ברור כי המחיר של התגובה העוצמתית יהיה עימות ישיר עם איראן ועם חיזבאללה, שבסבירות לא נמוכה יוביל להסלמה כוללת. בדיוק תסריט האימה של וושינגטון, שהנשיא הזהיר מפניו את נתניהו. לא מן הנמנע כי אם ישראל בכל זאת תבחר בתסריט הזה, הגב האמריקאי יהיה מוגבל.
האופציה השנייה היא הפוכה. ישראל יכולה לא להגיב כלל ולאמץ את מה שהאמריקאים ניסו למכור לנו. כלומר, להציג את המתקפה הכושלת של איראן כניצחון של ישראל ושל המערב, ולהמשיך הלאה. האפשרות הזאת אומנם תעניק שקט מופלא (גם אם זמני מאוד) לנשיא ביידן במערכת הבחירות שלו, אך תפגע אנושות בהרתעה הישראלית ותעודד את אויבינו להחמיר במתקפות נגד ישראל בכל החזיתות.
האופציה השלישית היא לבחור בדרך האמצע. לא לשתוק וגם לא לתקוף בכל הכוח. מין תגובת דרדל'ה, תגובה למראית עין. האפשרות הזאת רעה לנו לא פחות מהקודמת. מצד אחד היא תפגע בהרתעה הישראלית כי אי אפשר למכור כ"ניצחון ישראלי" את ה"דגדוג" במקום מהלומה אמיתית.
מצד שני, יש בתגובת האמצע אותה סכנה של הידרדרות למלחמה אזורית כוללת, כמו בתסריט של התגובה העוצמתית, רק ללא רווח ישראלי כלשהו. קשה לקנא בחברי קבינט המלחמה. עליהם לבחור אופציה רעה מבין שלוש חלופות גרועות, ועוד לקבל החלטות בהקדם האפשרי.