מי אמר שאיתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ׳ לא מתואמים? למרות היריבות, השטנה והעוינות בין השניים, מתברר שבנושאים החשובים באמת, כמו גרימת כמה שיותר נזק בכמה שפחות זמן למדינת ישראל, שמשלמת את משכורתם, השניים מתואמים לגמרי. ממש תאומים זהים.
אחרי חיסולו של הגנרל האיראני חסן מהדווי בדמשק, היחיד שהעז להתבטא ולקחת אחריות מרומזת על האירוע היה שר האוצר בממשלת ישראל, בצלאל סמוטריץ׳, שצייץ ציוץ ובו אימוג׳י אחד בלבד: סימן ״וי״ ירוק. לאחר התקיפה הלילית המסתורית באיזור איספהן, שמיוחסת לישראל, ה(כמעט) יחיד שהעז להתבטא ולרמוז על אחריות חלקית כלשהי לאירוע, היה השר לבטחון לאומי איתמר בן-גביר, שצייץ ציוץ בן מילה אחת בלבד: ״דרדל׳ה״.
"דרדל'ה!": בן גביר יצא נגד היקף התקיפה, גוטליב פיזרה רמז ענק
"המסר לאיראן היה ברור": כך בוצעה התקיפה באיראן | פרטים חדשים על פי דיווחים זרים
בידיהם של שני אלה הפקיד בנימין נתניהו את הנכסים החשובים ביותר שיש למדינה להציע: האוצר והבטחון הלאומי. רק על זה, צריך להגלות אותו לאי המצורעים, לו היה אי כזה בנמצא. העובדה ששני שרים בכירים, מתוך הממשלה, מבצעים נגדה סבוטאז׳ מיניסטריאלי נפשע בתוך מלחמה, היא אירוע בלתי נתפס. האחד מפר את מדיניות העמימות, שאמורה לאפשר לאיראנים לעבור לסדר היום ולא להגיב, השני מגחיך ומזלזל בפעולת התגמול המיוחסת לישראל בדרך שמאלצת גם את האיראנים עצמם לצטט אותו ברשתות שלהם בטהרן. אם זו לא היתה המדינה שלנו, גם אנחנו היינו צוחקים. אם היה כאן ראש ממשלה שפוי, אחראי ומתפקד, הוא היה מפטר את שניהם מזמן. כך היה עושה שרון. כך היה עושה רבין. כך היה עושה אולמרט. כך היו עושים כולם. יכול להיות ששמיר היה עושה דברים חמורים יותר. לאיש יש רקורד מרשים בהעלמת יריבים. מה גם שלא מדובר ביריבים פוליטיים, אלא ביריבים שגורמים נזק לבטחון ישראל.
הטור הזה נכתב עוד בטרם ידוע בבירור מה בדיוק הותקף באיזור איספהן בשעה 3 וחצי בלילה, ובאיזה אופן. מה שכן ידוע זה שישראל מתעטפת בשתיקה, כלומר רוצה מאוד להמשיך הלאה, וגם איראן מתנהגת בנימוס, כמעט לא מתייחסת לאירוע ובעיקר מגחיכה אותו. כלומר, מעוניינת גם היא להמשיך הלאה.
הרבע המלא של הכוס הוא שאנחנו והם רוצים לגמור את זה יפה. אם נתייחס לרגע רק לזווית שלנו, הרי שנעים להיווכח שגם ממשלות משיחיות, לאומניות, קיצוניות וחסרות אחריות, מתנהלות לפעמים בפרגמטיות זהירה. למרות שכל מי שאינו חייזר שנחת כאן הרגע יודע שאם ממשלת בנט-לפיד, או כל ממשלה שאינה בראשותו של בנימין נתניהו, היתה מגיבה תגובה רפה מהסוג הזה לתקיפת טילים וכטב״מים הסטורית בשטחה, היתה סופגת עכשיו את מכונת הרעל הביביסטית במלוא עוצמתה הכעורה. כפי שנכתב כאן כבר פעמים רבות, המזל הכי גדול של נתניהו הוא שלא נתניהו הוא יו״ר האופוזיציה.
מאז התקיפה האיראנית בשבת, עמדה ישראל לפחות פעמיים בפני הנחתת מתקפת נגד בשטח איראן. כנראה משמעותית יותר מזו שהונחתה בסופו של דבר. הפעם הראשונה היתה בליל שבת, במהלך התקיפה האיראנית, בעוד אנו ממתינים להגעתם של הכטב״מים. הכוונה היתה לנצל את המהומה כדי לפגוע במטרה איראנית אסטרטגית פגיעה קשה. יתרונה של התקפה כזו הוא שהסיכוי שתגרור את הצדדים למלחמה, קטן. אם אכן היתה מתבצעת במקביל לתקיפה האיראנית, זה היה יכול להיות בינגו כפול. אבל זה לא הסתייע. בעיקר מסיבות לוגיסטיות ומבצעיות.
הפעם השניה היתה בלילה השני אחרי המתקפה האיראנית. דומה היה שאין מנוס מתקיפה ישראלית. כמה אפשר להשפיל את יעקב ברדוגו, שהודיע כל לילה שהנה זה קורה ממש עכשיו? אז גם זה לא הסתייע. ישראל התמודדה אז עם מטר של הפצרות, הבטחות, הצעות, רעיונות והמלצות של כל בעלות בריתה, במזרח התיכון ומחוצה לו, למנף את התקיפה האיראנית להשגת יעדים אסטרטגיים חשובים יותר ממאזן המכות השוטף בין המדינות.
בסופו של דבר מה שיצא לפועל, על פי פרסומים זרים, זו הכלאה שמאפשרת לישראל לסמן ״וי״ (ירוק, כמו סמוטריץ׳) על רובריקת ה״תגובה״, אבל גם מסייעת לה למנף את התקיפה האיראנית למהלכים משמעותיים יותר בתחום הסנקציות על איראן וברית ההגנה האווירית האיזורית שקרמה עור וגידים מול העולם כולו במוצאי שבת.
רמז למה שצפוי אפשר היה לקבל כבר אתמול, כשכל מיני בכירים מהעולם החרדי, בראשותו של אריה דרעי למשל, יצאו בהצהרות שישראל צריכה להבליג ולא חייבת לתקוף. פיקוח נפש וכו׳. ובכן, למי שלא מבין בשיטת נתניהו, זו היתה התקפת הריכוך. הנה, החרדים חושבים שצריך להתאפק ואז, תוך פחות מ-24 שעות, בום, בכל זאת הגבנו, למרות הכל. אין ספק, ביבי הזה גבר.
במאזן בין ישראל ואיראן נרשם כרגע תיקו: ישראל הוכיחה שהיא מוגנת מתקיפה בליסטית איראנית, איראן התגלתה כמי שחשופה לגמרי לתקיפה אווירית ישראלית. מצד שני, איראן הוכיחה שהיא כבר לא מורתעת מישראל בכך שהעזה לתקוף משטחה תקיפה בעוצמה מכסימלית את ישראל, בעוד ישראל המחישה שהיא כן מורתעת מאיראן, בכך שהלכה על הגירסה המינורית ביותר של תגובה. לזה צריך להוסיף שתי הערכות מודיעין ישראליות לא מדוייקות נוספות: ההערכה הראשונית שאיראן לא תגיב על חיסולו של הגנרל מהדווי בדמשק, וההערכה השניה, אחרי שכבר היה ברור שאיראן תגיב, לגבי עוצמת התגובה האיראנית, שהיתה חזקה בהרבה.
האירוע בלילה האחרון, הזהיר לי את האירוע בלילה שבין ה-6 בספטמבר 2007, ל-7 בו. גם אז, זה היה בין חמישי לשישי. מטוסי חיל האוויר תקפו מטרה מסתורית בסוריה, השמידו אותה ונעלמו. ישראל התעטפה בשתיקה מוחלטת. אף אחד לא צייץ, אף אחד לא הגיב, שרים קיבלו הנחיה לא לצאת מהבית כדי להתקל במצלמת עיתונות במקרה. המאמץ היה לאפשר לבשאר אל-אסד הנשיא הסורי את ״מרחב ההכחשה״. שיכחיש שקרה משהו, ינגב את הרוק ונמשיך הלאה. החשש היה ממלחמה כוללת מיידית, באמצעות שיגורם של אלפי טילי סקאד סוריים לעבר מטרות אסטרטגיות בישראל. זה היה אסד טרום המלחמה בסוריה, כזכור.
כעבור ימים ספורים, מישהו הפר את דממת התקשורת. זה היה יו״ר האופוזיציה בנימין נתניהו, בראיון בערוץ הראשון לחיים יבין. נתניהו נשאל ע״י יבין על התקיפה המסתורית והודיע, למרבה הפלצות, שכיו״ר האופוזיציה הוא היה מעודכן ונותן גיבוי לממשלה (שמרטה את שיערותיה למשמע דבריו). יכול להיות שזו הסיבה שנתניהו לא עדכן את יו״ר האופוזיציה לפיד בחודשיים האחרונים?
כך או אחרת, החדשה המדאיגה באמת היום אינה באיראן, אלא כאן. החלטתה של סוכנות הדירוג הבי״ל S&P להוריד את דירוג האשראי של ישראל, כפי שעשתה לפניה סוכנות מודי׳ס. עכשיו זה כבר טרנד מבוסס. ישראל בגלישה מהירה במדרון. העולם איבד אמון בכלכלתה ובמנהיגותה.
מדובר באירוע מדאיג במיוחד לא רק בגלל שהוא יעלה לנו עוד מיליארדים בריביות והחזרי חוב. ההפיכה המשטרית המטורללת העניקה את הדחיפה הראשונה לכדור השלג הזה, שעלול לקבור את כולנו: עלות הביטוח ומקדם הסיכון של החוב הישראלי האמיר בבת אחת ל-76. מספר שלא הכרנו במשך שנים. אלא שזו היתה רק ההתחלה. אחרי ה-7 באוקטובר וההתנהלות המופקרת של הממשלה (הכספים הקואליציוניים, התקציב וכו׳), זה כבר קפץ ל-176. אנחנו משלמים היום ריביות בסדר הגודל של מדינות עולם שלישי. זה יעלה לילדים ולנכדים שלנו עשרות מיליארדי דולרים. אלא שהורדת הדירוג האחרונה עלולה לקחת את מקדם הסיכון הזה הלאה, לכיוון 200. זה יסמן כבר שריפה אמיתית. זה יכול לסמן קריסה כלכלית מואצת. ולכן, כשמדברים על ״שורפי האסמים״, תחשבו על בן-גביר, על סמוטריץ׳, על גולדקנופף (״למי רע כאן״?) ועל זה שנתן להם את הרשיון להרוס.