חטוף יקר, חטופה יקרה.

צמד מילים מצמרר. בלתי נתפס. לא מצמרר בטח כמו מה שעובר עליך כבר למעלה מ־200 ימים שם במנהרה. הייתי רוצה לעטוף אותך בשריון בלתי חדיר, להסיר בבת אחת את התקרה החשוכה והטחובה מעל מנהרות הרוע האלה, ולגלות אותך שם. חי, נושם, סופג אל העור החיוור שלך קרניים ראשונות של שמש מלטפת. איזה מחיר נורא אתה משלם על עולם אכזרי ומוטרף במדינה מוקפת שונאים. איך זה שהמזל ואלוהים נטשו דווקא אותך באותה שבת ארורה שבה הופקרת לגורלך על ידי צבא ומדינה שקפאו במחדל בלתי נשכח ובלתי נסלח.

אין רגע שאתה לא במחשבותיי. אני מרגישה את הכאב שלך בעצמותיי. חד, חודר, מפלח לב. על מה אתה ישן? על הרצפה? על מזרן ישן, מלוכלך? אתה בכלל ישן? האכילו אותך היום, המנוולים? אתה מצליח לנשום? שמעת רדיו ישראלי? אולי שמעת את אמא שמתגעגעת אליך, בוכה, רוצה אותך? מה אתה מצליח לראות בתוך החושך? מה אתה מרגיש בלב? על מי אתה חושב שנייה לפני שנעצמות עיניך לפני עוד לילה של שינה טרופה? עד כמה אתה מפחד? קולות הנפץ של המלחמה, ירי חיל האוויר והתותחנים שלנו מחזקים אותך? נותר בך עוד שביב תקווה? אתה יודע שחגגנו את ליל הסדר השבוע, בלעדיך?

השבויים ששרדו ושוחררו בחיים מהגיהינום שבו אתה נמצא אמיצים וחזקים כמוך. הם מספרים עליך, מתארים את הסבל שאתה עובר שם. את אכזריות המחבלים, תת־התנאים, השבר הנפשי. אני לא יודעת מניין הם שואבים את תעצומות הנפש לתאר לעולם את הזוועות האישיות שחוו הם על בשרם בשבי. את אדי הדלק האחרונים שנותרו בנפשם הם מקריבים כדי לגייס דעת קהל עולמית שתשפיע לטובת עסקה נוספת וכה מורכבת מול ארגון טרור שחטף אותך ומחזיק באכזריות בלתי נתפסת בך, ויחד איתך בנפש הלאומית של כולנו, אזרחי ישראל.

אין מקום במדינה שממנו לא ניבטת אליי התמונה שלך. הפנים שלך – שמח, קורן מאושר בעולם אחר – מחייכות אליי מהשלטים ברחובות. אני מתרחקת, והן ממשיכות להביט בי. וכך גם הסרטים הצהובים שמביעים תפילה לשובך בריא ושלם, הדסקיות על הצוואר שמדייקות עם "הלב שלנו שבוי בעזה", אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות שמספרים את סיפורך, ואנחנו לא יודעים שובע.

אני קוראת את מילות ההגדה בחג הפסח הנוכחי, איך יצאנו מעבדות לחירות וזו לא אותה ההרגשה. דע לך, ששום דבר לא יהיה שלם עד שתחזור. "שנדע בשורות טובות" היא הברכה המקובלת בימים האלה. היא מייחלת לחירות שלך, היא מתפללת לתמונה שבה תיראה מחובק עם אבא ואמא, אולי עם  הילדים.

וגם אני כאן, תדע, מחכה לך ומנסה להרגיש את מה שאתה חש שם בחושך. ולא באמת מצליחה. ומחבקת ומנשקת אותך בלב מדי לילה רגע לפני השינה.

שוב הביתה בשלום.

רגישים לעצמם

מעולם לא התפעלתי מהפגנות מול בתים של חברי כנסת ואישי ציבור. יש להם מקום עבודה מסודר, לשכה – התכבדו נא, מפגינים יקרים, והתייצבו שם למחות ולהרעיש באינטנסיביות כדי לשנות. זו זכותכם המלאה ויש לשמור עליה. אבל למה להטריף שכונה שלמה ולהתעמר במשפחה, בילדים? ובכן, במדינת ישראל ההפגנות, כך נראה, הפכו כבר מזמן מחופש הביטוי, שיש כאמור לקדשו, לבילוי חברתי של ממש למוצ"ש.

כך נדדו לאחרונה ההפגנות גם אל מול ביתו של השר גדי איזנקוט. המפגינים והמפגינות קוראים לו, איך לא, להגיד ביי־ביי לממשלת בנימין נתניהו. איזנקוט הוא אכן איש ציבור ולא צריכות לעמוד לזכותו "הקלות", ובכל זאת, מדובר באדם שאיבד רק לפני מספר חודשים את בנו אהובו במלחמה, ולמרות זאת בחר להישאר בחיים הציבוריים ולעבוד בשביל כולנו.

לאחר המהלומה הכבדה מכל שניחתה עליו, איזנקוט לא אמר שאינו יכול עוד, ובמקום זאת המשיך מיד אחרי השבעה, ואפילו בתוכה, לשבת בחוד החנית של מקבלי ההחלטות במדינה. כמה תעצומות נפש, איזו אישיות מרהיבה. כאלה בדיוק דרושים לנו בפוליטיקה, ואין צורך לגרום להם לעוגמת נפש נוספת דרך התעמרות במשפחה וכניסה למרחב האישי.

אני יודעת שאיזנקוט, לו יקרא את השורות האלו, יגיד שהוא לא זקוק לעזרה. שהוא יודע להתמודד לבד. כך עשה כל חייו, בשדה הקרב ומחוצה לו. אבל, מפגינים, בחיאת, דווקא מול ביתו של הפוליטיקאי הזה, שספג את המכה שאיש לא יידע לתאר עד שיספוג על בשרו שלו, אתם מתייצבים כעדר לזעוק שהתנהלותו היא בושה? כי נתניהו לא מתאים לכם ולכן אתם חייבים בחירות עכשיו ומיד, גם בזמן מלחמה, וכל מי שמנסה חלילה לשפר את המצב מתוך הממשלה חייב לחטוף?

מילה אחת עולה לי בראש כשאני חושבת עליכם: בושה.

אגדת המימונה

אפתח בווידוי. אני אשכנזייה. חצי יוגוסלבית, חצי רומנייה (ורומנים ידועים כמרוקאים של אירופה). מימיי לא הייתי במימונה אמיתית (מממ... רמז!), וההיכרות שלי עם ערב שכזה מסתכמת בבחירת תמונות ססגוניות של מנהיגים ואזרחים חבושי תרבוש אדום וחמושים במופלטות על עמודי העיתון. סוד קטן: הם הולכים מכות כדי לזכות בתמונה הזו.

בזמנים רגועים יותר זה חלום שלי ללכת למימונה, להכיר את החוויה מקרוב ולפוצץ את עצמי ביד אחת בסוכר, וביד שנייה בכדורים נגד צרבת. אני מתה שילבישו אותי בבגדים מוזהבים שמעולם לא לבשתי. כן! אני זורמת. אבל בעיקר אני חולמת מחדש לשמוח, ובאמת מכל הלב, בתוך המולת עם ישראל היקר והאהוב שלנו, שעם כל המורכבות שלו יודע תמיד להעניק המון חום ואהבה.

בכל זאת, חג שמח!

[email protected]