השירים המטופשים של פנינה רוזנבלום הם תחליף תוכן עגמומי, שמגיע על רקע שתיקתם של זמרים, משפיענים שחקנים ואומנים מובילים אחרים.
דונט שוט: הלהיט החדש של פנינה רוזנבלום על המתקפה האיראנית | צפו
פנינה רוזנבלום היא אתנחתה קומית מושלמת לימים הכאוטיים שנקלענו אליהם: מוזרה, קליטה, קאלטית, קרינג'ית ופוסט־מודרניסטית. מרוב שהיא לא מודעת לעצמה, היא כבר הפכה להיות מודעת לחוסר המודעות שלה. יש כאן הפוך על הפוך על הפוך. מרוב שהשירים שלה גרועים, הם נהיים פתאום טובים. כמה שאי אפשר לשמוע אותם, לא ניתן להפסיק להאזין להם.
השיר האחרון שהיא הוציאה נקרא “איראן Don’t shoot". לפניו היא כמובן הוציאה את “איפה הייתם בשביעי לעשירי" העילג והמדויק, ולפני זה את “קורונה קורונה". היא מעידה על עצמה שהיא כותבת אותם במהירות, במשך יום אחד. ההפתעה היא שהם בכלל כתובים ולא מאולתרים. היא לא מתיימרת. זו רשימה של מילים רגילות שהולחנו למוזיקה דרמטית וגרנדיוזית.
קורה כאן הלא צפוי. הגרוע נהיה טוב, ויראלי ומדבק. אחרי המתקפה של איראן, פנו לפנינה שתוציא שיר נוסף. המצב מחייב. האירועים הביטחוניים נערמים. העם מחכה. רוזנבלום הפכה למעין זמרת עם, עם שירים אמיתיים, וכאילו עם אמירה על המצב, על המדינה: “האשמים ילכו הביתה במהרה, עכשיו הזמן להתאחד ולומר תודה". היא הרגילה אותנו שבעתות משבר היא תיטול את המשימה, ותאגד לכדי מספר שורות את כל הזוועות, בחוסר כישרון מוזיקלי מחריד, והיא מקפידה לעשות כן.
הצלחת השירים הביזאריים לא נולדה בחלל ריק, אלא בעולם סוריאליסטי שבו אייל ברקוביץ' נהיה פרשן חדשות אקטואלי ולא סתם ברברן; איתמר בן גביר שר לביטחון לאומי ולא רק קשקשן; וטלי גוטליב נואמת בכנסת לפי הלחן של "השפן הקטן". הציפייה מרוזנבלום שתקליט שיר על המצב מבטאת את ההשלמה עם כך שאין כמעט אומנים אמיתיים שיגידו אמירה משמעותית ונחרצת. רוב ידועני ישראל ומשפיעניה, שאמורים להיות יצירתיים, מוארים ומתבוננים - שותקים או מוציאים שירי מלחמה קיטשיים ומיליטנטיים. ולכן נשארנו עם פנינה והאיומים “איראן Don’t shoot". ביידן אחריכם Will shoot".
אומנים אמיתיים אמורים לזנוח את עיסוקיהם התפלים ואת הנאות החיים, לאזור אומץ ולהגיד משהו. מדובר כמובן באותם מנחי טלוויזיה מיליונרים, זמרי השופוני, שחקנים ופרזנטורים שחיבור עסקי למותג לא מאפשר להם להגיד דבר על המצב.
ישראל מעולם לא הייתה בסיטואציה כזאת. ערכי המדינה משתנים לנגד עינינו. מה שהיה ברור מאליו לכל ישראלי, הפך קונטרוברסלי. אנחנו על עברי פי פחת. מלחמת שבע הזירות גרמה לכל אדם בעל בינה לערוך חשבון נפש, לחשב מסלול להבנה מחודשת של השכונה. אבל יש שכבה, מצומצמת ומפורסמת, שממשיכה כהרגלה.
מטעמים אינטרסנטיים הם מסרבים להפוך דף. הם יושבים בבתי קפה וכותבים עוד סדרה, סוגרים חוזה, דואגים לשמם הטוב. הטאלנטים המובילים בארץ הם התזמורת של הטיטאניק. ממשיכים לפרסם, להצטלם, להתאפר ולהתגנדר, כשכבר שבעה חודשים כולנו מתמודדים עם הגרוע ביותר.
לפני שבועיים השחקן יוסי מרשק זעם ב"הארץ" על שתיקתם של הקולגות שלו: “הם שומרים על שתיקה כי הם מפחדים מאובדן הפרנסה", כתב. נדמה שהבעיה עמוקה יותר. הם פשוט לא קולטים איפה הם חיים. רבים מהם בתוך חללית שאיבדה קשר עם כדור הארץ. יוצרים ומשפיענים הדוניסטים מנותקים שסוגרים עוד קמפיין ליוגורטים, בנקים ומזגנים.
אסופת השירים החדשה של סטטיק מוכיחה שהוא גאון השירים של 6 באוקטובר, אך מנותק אומנותית מכאן ועכשיו. התודעה שלו ושל אחרים לא זזה במילימטר. גם הזמרים שמקדישים שיר לחטופים בהופעות הענק שלהם, עושים את המובן מאליו, לא יותר מזה. אחרי שנים שהרוויחו הון מאהבת ההמון, מצופה שיגידו גם משהו על השלטון. ישראל זקוקה לאומנים שיש להם אומץ וביצים - לא רק עוקבים.
ומה מצופה מהם? לא הרבה. רק להביע עמדה, להתאגד, להתנגד. בוודאי גם להם יש מה להגיד על הממשלה, על השרים, שרובם לא מסוגלים להרים טלפון למשפחות החטופים, על טקסי יום עצמאות מיותרים לתפארת המדינה ועל בעלי שררה שהגאווה, היהירות וההיאחזות בתפקיד לא נותנות להם לקחת אחריות, שלא משחררים את עצמם ולא אותנו מאחיזתם.
אם המובילים בקרב האומנים היו קמים, דורשים ונלחמים כמו שהם משפיעים עלינו לקנות הנחות בקופונים - זה היה יכול להרעיד את אמות הספים. אבל הם פשוט שותקים, ואנחנו נשארים רק עם הצלילים הצורמים כמו מחרשה: “להחזיר ת'חטופים, במהרה".