המלחמה בעזה דחקה בבת אחת הצדה את מה שקרה כאן עד 7 באוקטובר. את הקרבות הפנימיים, המכוערים, בתוכנו, ואת השיח המפלג, הנורא, שקרע אותנו מבפנים ומאיים בימים אלה להסריח אותנו מחדש. קוראי הטור הנאמנים יודעים ודאי שיש לי הרבה מה לומר על המחאה נגד הרפורמה המשפטית, על המנהיגים שלה, על העדר שנהה אחריהם, ובכלל על השנה שלפני המלחמה והנזקים שהיא חוללה פה במה שנראה היום וגם כבר אז, בזמן אמת, כקמיקזה מטורפת למדינה. חלק כבר נכתב, ויש דברים שעוד יסופרו בהרחבה. לא אשתוק, לא משנה אילו כוחות יפעילו נגדי, ובהזדמנות זו, ד"ש למר אהוד ברק.
בתוך המולת המחאה הצעקנית הזו בלטה לי דמות אחת, ממנהיגי המחאה, בולטת ופורצת דרך, שמעולם לא פגשתי באופן אישי. הדמות הזו ריתקה אותי במיוחד, משום שעל אף ההבדלים התהומיים בעמדותינו ובסגנון שלנו, היא שיחקה אותה עם הישג תודעתי גדול ומשפיע, במהלך ייחודי שבאופן אישי לא סבלתי את מסריו, אבל תפס את עיניי המשתאות. כספורטאית עבר (וספורטאית הווה בנשמה), אני יודעת להעריך הישגים. התרשמתי והסתקרנתי.
הרגשתי שיש בדמות הזו משהו עמוק, שהוא הרבה מעבר לחלקה במחאה. משהו במקוריות פעולתה אותת לי שהיא בעלת מחשבה עצמאית, ומובילה אחריה את ההמון מתוך אמונה אמיתית בדרכה ולא למען קידום פוליטי אישי. זיהיתי אצלה הרבה גוונים ומורכבות שהם מעל ומעבר לכל "מחנה". בעקבות האמת הפנימית שהעזה לבטא, היא חטפה מסביבתה הקרובה ביותר, שהיא החשובה באמת בג'ונגל הישראלי. מוכר לי מקרוב, מהצד השני.
לאחרונה הדמות הזו עלתה מולי בוואטסאפ, שלחה לי מידע על פעילותה המתרחבת. לא דיברנו קודם. אני מניחה שהיא חיפשה במה לרעיונותיה. שוב, התרשמתי מהגוונים שבה. שפה אחרת, של עם אחד ולא של מחנות אויבים. הצעתי מיד להיפגש לקפה. היא נענתה בחיוב, אפילו הוסיפה סמיילי. קרוב לשבועיים קרץ אליי המפגש הזה מהיומן.
הלב שלי תהה לגביו. תחושת הבטן אמרה לי שהיא שונה מהקולגות שלה. שהיא חכמה ורגישה מספיק לא לנצל את המפגש בינינו רק כדי להטיף כמה שהיא צודקת. שהיא, כמוני, בעיקר מביטה קדימה. קיוויתי שהמפגש הזה בינינו, שתי המכוניות המתנגשות חזיתית, לכאורה, יוביל למקום אחר, מפתיע.
יום הפגישה הגיע. אנחנו צועדות זו אל זו, והנה השנייה שהעיניים מצטלבות מרחוק. כשהתקרבנו, האינסטינקט הראשון של שתינו היה חיבוק. קשה לי להסביר לכם בכמה טבעיות יצא החיבוק הזה ממני. בעיניי, אנשים הם כל כך הרבה מעבר לכל עמדה פוליטית. כואב לי שרבים במדינה שלנו שכחו זאת. לשמחתי, שתינו לא שכחנו.
במשך שעה וחצי בעיקר הקשבתי. הרגשתי שאני פוגשת עולם רחב ועמוק בהרבה מזה שאותו היא מייצגת. ראיתי מולי דמות מרשימה, כנה, עם הפנים קדימה. דמות שנושאת איתה זיהוי מאוד ספציפי, אבל כשמסירים את העטיפה הזאת מהתדמית מגלים כל כך הרבה מעבר לטיקט שהודבק לה במשחק התקשורתי השטוח והמרדד.
בסופה של הפגישה היא שיתפה בכנות שהיא מבינה, עכשיו, שהפערים בינינו לא באמת כאלה גדולים. הסכמתי. מולי ישבה דמות שמעל הכל, אבל הכל, שואפת ומתפללת לדבר אחד: שיהיה הכי טוב במדינה שלנו, של שתינו. זה היה כמו להסתכל במראה.
אני מאחלת למדינה היקרה והאהובה שלנו שתוכל תמיד להרים ראש בעזרת ובזכות האזרחים הנפלאים שיש בה. שעצמאותה תוביל את דרכה בדרך לביטחון אמיתי, לחברה איכותית ולשגשוג בכל תחום שהוא. אני מייחלת לכולנו שיום העצמאות הבא שלנו ייראה אחרת. שנרים ראש לתקומה מהתקופה המזעזעת והכואבת הזו שעוברת על כולנו. שנצמח מכל קושי, שנשפר את דרכינו, נחסל את אויבינו ונחווה גם רגעי נחת. כי במדינה שלנו, מיום הקמתה המרגש, שאותו נחגוג, בכל זאת נחגוג, בשבוע הבא, פשוט אין רגע דל.
התרעות פיקוד העורף