זו ממשלה שמקריבה חיילים ואזרחים על מזבח טירוף אידיאולוגי וחוסר אונים צבאי, כשבו־זמנית כובשים את רפיח ונסוגים מהגליל. מה זה הטירוף הזה? עיי ההריסות בעזה הם תשתית בריאה לעומת החורבן השיטתי שמבצעת הממשלה במדינת ישראל. ואם לא ייצאו לרחובות מיליון זועמים לא מנומסים, אין לנו מה לעשות כאן.
ובינתיים, עזה והגדה וחיזבאללה הם לא מטרות הלחימה של הממשלה. אלה ביומי אויב בדרך למטרת המלחמה האמיתית, שהיא להפוך את ישראל למדינת הלכה מהנהר עד הים. הקואליציה ניסתה לדחוף את הקייס הזה בעורמה (מהפכה משפטית) בחלקת לשון ("יחד") ובכוח (מהפכה משטרית). זה לא עבד לה. חלק גדול מאזרחי ישראל אינם מאמינים במטרות המלחמה הללו. וזו בהחלט סיבה להפסיק את הלחימה בכל הגזרות ולחשוף את אותן מטרות זדון שאינן מוסכמות ובגינן מפעילים את צה"ל.
ובינתיים רפיח. למחרת הכניסה לרפיח רואיינתי בגלי ישראל. נשאלתי מה דעתי על הנחישות של נתניהו להורות על כניסה לרפיח חרף ההתנגדויות. אמרתי שמדובר במבצע בחירות פוליטי ונימקתי. כצפוי, מכאן ואילך הראיון הידרדר.
ובינתיים, נתניהו והקואליציה מתנגדים להפסקת לחימה ובתוך כך הולכים ומתבהרים ממדי האסון שהפילו עלינו: המשך לחימה חסרת היתכנות, תוחלת ותועלת בכל הגזרות ופגיעה משמעותית ביכולת הלחימה עקב אמברגו אמריקאי.
בינתיים, בנימין (בציפורניים) נתניהו פוקד להיכנס לרפיח לצורכי תמונת "ניצחון מוחלט", תוך ניצול המוסכמות הדמוקרטיות שקובעות כי הממשלה היא מפקדת הצבא. חללים, עקורים וחטופים? כזכור, לקואליציה יש סדר עדיפויות משלה. בינתיים, נתניהו מסביר למראיינו האמריקאי שלחימה היא לא הזמן להסיק מסקנות. המראיין, פסיכולוג קליני במקצועו, מנענע בראשו בהבנה, אלא שהבנתו בעסקים הפתלתלים במזה"ת מוטלת בספק. תוכנית הטלוויזיה שלו עוסקת בתעתועי המשפחתיות, וחבל שלא ניצל את כישוריו לאבחון הנכון של משפחת המרואיין.
העולם לא מחכה
בינתיים, מדובר באסון מתגלגל שמחייב הקמת טריבונל תוך כדי לחימה כדי לעצור את שטף הדם וההרס. לכאורה אין בישראל דרך להקים גוף מעין זה שיש לו סמכות להורות על נקיטת אמצעים מול ממשלה פוגענית. למעשה, הגוף הזה פועל 24/7 באמצעות גל מחאות שאמורות לגאות ולהתעצם יותר ויותר. חרף הברוטאליות המתחייבת ממאבקה של ישראל הדמוקרטית להיות או לחדול, עדיין לא נראתה כאן מכונית משטרה הפוכה ובוערת.
האיפוק המנומס והמהוגנות של הציבור המוחה ברחובות גוברים על הזעם ואפילו על אימת המחר. רק הנחשול הזועם והתסכול ברשתות מעיד על העוצמה החבויה, שחלקה ניכר בסקרים, ועל ההמתנה לטריגר שינקז את גלי הזעם והתסכול למשהו אפקטיבי יותר. ובתקווה שזה לא יהיה אירוע רב־נפגעים.
ובינתיים, תקשורת המיינסטרים בישראל מגששת במסך העשן שעולה מרפיח ולא יודעת את נפשה. פה ושם עולה בדל הרהור וערעור על מהלכי הממשלה ועדיין לא יודעים שם לארוז את החבילה כולה. בצד תיאור האירועים כמתחייב מן הדיווח, חייבת להתברר האמת: מדובר בקשר חשאי של הממשלה נגד הציבור, אנחנו לא נגלה לכם את המניעים האמיתיים שלנו, ואתם תסתמו ותמשיכו לחפור קברים.
גם קסמו של בית המשפט הישראלי קרס יחד עם הבתים והילדים בעזה. בית הדין בהאג אמור לדון השבוע במעללי ישראל, ואני מניח שמראות השמדת העזרה ההומניטרית השבוע במחנה צה"לי בתרקומיא יהיו חלק מהדיון. בינתיים, שודדים תקציבים לטובת אנ"ש. ועדת החוץ והביטחון אמורה להחליט על הוספת שני יישובים שאינם צמודי גדר כדי להכניס אותם למתווה הפיצויים, לעומת שבעה יישובים אחרים במעמד דומה. למה? נכון. מדובר ביישובים של חובשי כיפות.
התרעות פיקוד העורף