לפני החישובים הפוליטיים, התככים הקואליציוניים והוויכוח האינסופי על לפרוש או לא לפרוש מממשלת נתניהו ואם כן, אז מתי, עובדה מדהימה אחת מתנוססת אתמול מעל נאומו של בני גנץ: שר בכיר בקבינט המלחמה, רמטכ״ל ושר ביטחון לשעבר, אומר במשתמע שראש ממשלת ישראל שוקל שיקולים פוליטיים בזמן מלחמה, במקום שיקולים לאומיים, ממלכתיים וביטחוניים.
דובר צה"ל: גופתו של החטוף רון בנימין הושבה לישראל במבצע מיוחד
גנץ מציב יעדים למלחמה ותאריך יעד לנתניהו: "אם לא, נפרוש מהממשלה"
גנץ מצטרף לאמירתו של יואב גלנט, בשר מבשרו של הליכוד, מינוי של נתניהו, שר בטחון בממשלתו, שאמר את זה בשבוע שעבר. גדי איזנקוט, מיותר לציין, חושב כמותם, רק יותר גרוע.
אני קובע כאן, מידיעה, שיש בשני הקבינטים וגם במליאת הממשלה שרים נוספים שיודעים שזו המציאות: ישראל נמצאת במלחמה ארוכה וקשה המאיימת, בכל רגע, להתפרץ ולהפוך למלחמת קיום איזורית, כשהיא מונהגת ע״י פוליטיקאי שמעדיף שיקולים פוליטיים הקשורים להישרדותו האישית, על שיקולים לאומיים, ביטחוניים וממלכתיים הנדרשים להישרדותה של המדינה.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
בין החודשים יולי ואוקטובר 2023, קיבל נתניהו מספר אזהרות אסטרטגיות דרמטיות מראשי זרועות הביטחון שלו. אני לא מתכוון לאזהרות הפומביות או למסמכים שפורסמו, אלא על אזהרות בע״פ ששמע נתניהו מהרמטכ״ל, ראש שב״כ, ראש מוסד, ראש אמ״ן וכו׳. הם דיברו על המצב ביניהם, אבל גם הלכו לדבר עם ראש הממשלה. להערכתי, אף ראש ממשלה, בשום שלב של תקומת ישראל בעידן המודרני, לא קיבל צבר כזה של אזהרות חמורות, על סף ההיסטריות, מהאנשים המופקדים על בטחון ישראל.
נתניהו, וזה ידוע, התעלם. הוא היה זחוח, הוא היה נפוח, הוא לא לקח את הדברים ברצינות. כל מה שעניין אותו זה להמשיך לרצות את בן-גביר וסמוטריץ׳ ולפלס דרכים עקלקלות כדי לקדם את ההפיכה המשטרית שהנהיגו מופרעי ממשלתו, הפיכה שנבלמה (תודה לאל) ע״י מחאה ציבורית המונית נחושה.
ובכן, בימים אלה האזהרות שאפשר לשמוע מראשי זרועות הביטחון, אותם האנשים שהזהירו לפני ה-7 באוקטובר, עלו מדרגה. ישראל, הם אומרים, נמצאת בסכנה הגדולה ביותר והמיידית ביותר שעמדה בפניה מאז הקמתה. המצב הנוכחי, קשה בפני עצמו, יכול להפוך בכל רגע לקטסטרופה אמיתית, אם החזית הצפונית תתלקח במלוא עוצמתה. זה נמצא בקלפים, זה אפשרי, זה קרוב מאי פעם.
זה יכול לקרות הרבה יותר מוקדם מכפי שנדמה לנו. האיראנים איבדו את הפחד, חגורת האש שאיתה הקיפו את ישראל מוכנה וערוכה מסביב, ארה״ב נכנסת לזמן בחירות וישראל משוסעת מבפנים, נקרעת לגזרים בתוכה, בין חסידיו העיקשים של מי שמינה את עצמו למשיח, לבין כל השאר. ישראל משולה ללווייתן שהחל לדמם לתוך המים, מה שמושך עדת כרישים מכל עבר.
לכל זה צריך להוסיף את המצב הדליק והמסוכן ביו״ש, שם מנסים בן-גביר וסמוטריץ׳ להגביר את ההימור והחיכוך כל הזמן, וגם את ערביי ישראל, שגילו עד כה איפוק מפתיע אבל אכזבתם מהיעדרותה של המדינה וההתעלמות מהם ומבעיותיהם הולכת ומבעבעת.
מעל כל זה, יש ראש ממשלה שהדבר היחיד שמעניין אותו זה להמשיך לרצות את שותפיו: מצד ימין, הקיצונים, הפירומנים, מאמיני ״תכנית ההכרעה״ או הכאוס המושלם. מצד שמאל, החרדים, שלא מוכנים לשמוע על שוויון בנטל, שלא מוכנים לדבר על פשרה, שמשוכנעים שבכל פעם שאנחנו מצליחים להינצל איכשהו זה בזכות תפילותיהם ובכל פעם שקורה כאן אסון, זה בגלל חטאינו.
בני גנץ הפך אתמול את שעון החול. הדדליין הוא 8 ביוני. התאריך מתכתב עם הדדליין של בג״ץ בעניין חוק הגיוס (2 ביוני). גנץ דורש תשובות והחלטות ברורות בנושא הגיוס, עסקת החטופים וה״יום שאחרי״ ברצועה. משלושת הנושאים הללו, נושא הגיוס הוא המחולל הגדול של הסכנה לתוחלת חייה של ממשלת האסון של נתניהו.
נושא ״היום שאחרי״ הוא המכשול הגדול שניצב כעת בין ישראל לבין הישג אסטרטגי הסטורי-דרמטי שימעיט ויעמעם את תוצאותיו המחרידות של ה-7 באוקטובר. הישג שישראל צמאה לו, אך נמנע ממנה לשתות ממנו: החיבור האסוני של נתניהו לבן-גביר וסמוטריץ׳ מונע ממנו למלמל שום דבר שקשור לתהליך מדיני או למעורבות כלשהי של הרש״פ בפתרון בעזה.
זה המעט שנדרש ממנו כדי לקבל מהאמריקאים את חבילת חייו, את הנורמליזציה עם סעודיה והקמתה הרשמית של הברית האסטרטגית האמריקאית-ישראלית-סונית נגד הציר השיעי ואיראן. נתניהו, נכון לעכשיו, בועט בדלי הזה ברגל גסה. גנץ ניסה אתמול להעיר אותו דקה לפני הרגע האחרון. זה לא אירוע פוליטי. זה אירוע היסטורי. אם ישראל תחמיץ אותו, זה יהיה לדראון עולם.
חסידיו של נתניהו החלו לקונן אתמול על הנטישה של גנץ. מה יהיה? ההחלטות הצבאיות לא יהיו בקונצנזוס, השסע יגבר, מדובר בחוסר אחריות בזמן מלחמה. בעולם מצקצקים, מכונת הרעל כבר טיגנה את הכבד של גנץ ואיזנקוט על המנגל של ערוץ 14, אבל לא רק. ח״כים ושרים הסתערו על גנץ כעדר צבועים על זברה פצועה. העובדה שהאיש הזה הצטרף פעמיים לנתניהו, כדי להציל את המדינה, נשכחה מהם זה מכבר.
קטונתי מלדעת מי צודק: יאיר לפיד, שלא הצטרף לממשלות נתניהו והעדיף לעשות אופוזיציה מבחוץ (אתמול נשא את אחד מנאומיו החזקים ביותר בקפלן), בני גנץ שכן הצטרף, אביגדור ליברמן שהסכים להצטרף אבל בתנאיו וגדעון סער שהצטרף ופרש קודם. דבר אחד אני כן מוכן לקבוע: כל אלה מאמינים שעשו את מה שנכון לטובת המדינה. אפשר לתקוף את גנץ ואיזנקוט על החלטתם, אבל גם המבקרים יודעים שהם עשו את זה מתוך פטריוטיות, מתוך אחריות, מתוך אמונה שלמה שזה הצעד הנכון שצריך לעשות כדי להציל את המדינה.
יכול להיות שהם טעו. אני בספק אם גם ההיסטוריה תוכל לשפוט כאן. הבעיה היא שמול כל אלה, יש ראש ממשלה שעושה באופן קבוע את מה שטוב לו, אבל רע למדינה. הרי נתניהו יודע יותר טוב מכולנו כמה נזק גורמת לישראל הברית הרקובה והרעילה שלו עם הקיצונים והפירומנים.
הוא גם יודע עד כמה משוועת ישראל לחוק גיוס אמיתי, במציאות שנוצרה כאן. הוא יודע שאין מי שיכול להכנס לעזה ביום שאחרי זולת פלסטינים שאינם אנשי חמאס והוא יודע שהברית עם אמריקה חשובה פי מיליון מהברית עם גפני וגולדקנופף. יודע, וממשיך להדהיר אותנו לתהום.
עזיבתו הצפויה של גנץ היא הסיוט של נתניהו. הוא משגר את חסידיו המשוטים לגדף את גנץ, באותו רפלקס מותנה שכבר הרעיל את האווירה בפעמים הקודמות, אבל הוא מבועת לנוכח האפשרות שבקרוב יישארו רק הוא, בן-גביר וסמוטריץ׳. לא יהיה את מי להאשים. לא יהיו תירוצים.
ממשלת הימין על מלא-מלא תצטרך, שוב, להוכיח את עצמה. אחרי שנכשלה בפעם הראשונה והובילה אותנו לשני אסונות מצטברים (ההפיכה והמלחמה), היא תקבל עכשיו את המושכות באופן בלעדי. כשנתניהו חושב על זה, הוא בוודאי רוצה לפרוץ בבכי.
המשותף ליואב גלנט, בני גנץ וגדי איזנקוט הוא הממלכתיות. אנשים ששירתו עשרות שנים במדים חולקים את האחריות הזו, העליונה, לשלומה של המדינה. בין שלושתם רובץ אוקיינוס של דם רע. גנץ היה מי שמונה לרמטכ״ל במקום גלנט. איזנקוט ירש את גנץ. עד לא מזמן, גלנט תיעב אותם. אבל כשישראל נקלעת לסכנה קיומית, כשהתותחים רועמים וההרוגים נערמים, גנץ, גלנט ואיזנקוט יעשו מה שצריך לעשות: יזהו את האינטרס העליון של המדינה ויפעלו על פיו. רק על פיו.
זו הסיבה שאפילו יריבים מובהקים כמו יצחק רבין ואריאל שרון ידעו תמיד, ברגעי מבחן, לתת כבוד זה לזה. מול כל זה, יש את נתניהו. אקזמפלאר יחיד במינו, חיה פוליטית כמותה לא נראתה כאן מעולם, שמאמינה שרווחתה, הישרדותה ושלומה קודמים למדינה. למה? כי בלעדיה, המדינה אבודה.
גלנט וגנץ מתואמים. זה ברור כשמש. שניהם מבינים את המצב. שניהם מכירים את הסכנות ההולכות ונערמות מולנו. שניהם יודעים שכתם הכישלון והאסון עלול להתפשט גם עליהם, ואי אפשר יהיה למחות אותו. גנץ חושב על הנאום שלו כבר כמה שבועות, אבל העדיף לתת לגלנט להיות ראשון.
השאלה היא מה יקרה מעכשיו והלאה. האם התיאום ביניהם יימשך? האם יימצאו כמה שרידי מצפון ועמוד שידרה בליכוד שיאפשרו לייצר תאריך בחירות או אי אמון שיציל את המדינה? נתניהו יעשה כל מה שהוא יודע לעשות, והוא יודע, כדי לסכל את זה. צריך להתפלל שייכשל.