את סוף השבוע האחרון בחרתי להעביר בברלין. חשבתי לעצמי ששלושה ימים בשפיות אירופית תעשה לי טוב לעור הפנים. והנה, בעודי ממתינה לקפה שלי בדוכן מקסים באמצעו של יום, הצטלב מבטי עם זה של מקומי, כבן 50. יורגן, שמו. אולי שיחת הטלפון הקצרה שניהלתי בעברית סקרנה אותו, כי אחרי התלבטות קצרה הוא פנה אליי באנגלית רצוצה ושאל מאיפה אני. "ישראל", עניתי מיד. אני לעולם לא משקרת על דברים שאני גאה בהם.
מבטו של יורגן התקשח. מצחו התמלא חריצים. הוא שתק לרגע, ואז אמר: "אני חייב לשאול משהו, מקווה שזו לא חוצפה". "שוּט", יריתי. "למה אתם הורגים פלסטינים? אתם, שעברתם כל כך הרבה גם כאן, בגללנו, אין לכם רגישות לחיי אדם?". "יורגן", שאלתי, "איך ישנת הלילה?". "לא רע", ענה.
"הרווחת, אני התקשיתי להירדם", השבתי בכנות. "חלמתי שאני חטופה בעזה כבר שמונה חודשים. שאני ישנה על מזרן קטן בחדר חשוך. חלמתי שמעירים אותי מדי כמה שעות לנקות או לבשל למשפחה עזתית. שאני בעצם שפחה שלהם. חלמתי שילדיי איתי כי הצלחתי בכוח לשמור עליהם, אבל את בעלי לא ראיתי מאז 7 באוקטובר וגורלו לא ידוע. התנחמתי בחלום שמזלי עוד שפר עליי. שמשפחות אחרות בקיבוץ נטבחו לגמרי, ושחלק מחברותיי חטופות בתנאים רעים בהרבה משלי".
"ואתה יודע מה?", המשכתי, חודרת במבטי לתוך עיניו, "זה לא באמת חלום. זו המציאות של 120 אנשים מהעם היקר שלי. כלומר, אלו שעדיין הצליחו לשרוד. אתה, שישן במיטה הנוחה שלך מדי לילה לעולם לא תבין זאת. כלומר, אני מאחלת לך שלא תבין. אתה נראה לי בן אדם נחמד". "זה באמת נורא", הוא אמר בצער, "אבל את צריכה להבין שהם נלחמים על העצמאות שלהם, על מדינה. תארי לך שהיית תחת כיבוש, לא היית עושה הכל כדי להשתחרר?".
"העם שלי היה תחת כיבוש, יורגן", עניתי. "אבל מעולם לא נהגנו כחיות אדם. לא קידשנו את הרצח, האונס, השריפה וההתעללות. ואתה בטח זוכר שאפשרנו להם לשלוט בעצמם. על הסכמי אוסלו שמעת? בתמורה קיבלנו רובים שהורגים בנו. מעזה יצאנו לפני כמעט 20 שנה. מאז אנחנו חוטפים טילים על הראש. הבית שלך פעם חטף טיל? יצא לך להימלט, אחוז בהלה, ילדים צורחים בזרועותיך, על מנת למצוא מחסה כדי שלא תתפוצצו יחד? לא מאחלת לך, אבל אם תחווה, אולי תבין".
יורגן שתק. הגיע תורנו לקפה. נפרדנו בידידות. הרגשתי שמשהו זז אצלו. וידוי חשוב: הפגישה עם יורגן מעולם לא קרתה. לא הייתי בברלין. את התקופה הזו אני מעדיפה להעביר בביתי שבגבעתיים, בגבולות מדינת ישראל היקרה שלנו. אבל התיירים הפוטנציאליים לקיץ הקרוב לאירופה ולשאר העולם מוזמנים לקחת את הקטע הזה כמדריך חינמי. אתם ודאי תידרשו לשאלות האלו בקרוב. תהיו מעולים, אתם כרגע המסבירים היעילים ביותר שיש למדינת ישראל להציע.
על השאלה הזו בנוגע לזמן היציאה המדויק ליציאה מממשלת החירום היו דעות רבות וניתוחים שונים בסביבתו של גנץ. אבל גנץ, כמו גנץ, מאז שנכנס לפוליטיקה, שומע את הדעות בקשב ובנימוס רב ומושך עוד זמן. "עד שבני מקבל החלטה", הוא משפט תסכול שחוזר על עצמו בתוך מפלגת המחנה הממלכתי.
פעם סברתי שאולי מדובר בגאונות שקטה, לאפשר לאופציות נוספות להיפתח עם המציאות המשתנה. כיום אני סבורה שבעניינו של בני גנץ שמו של אדם בהחלט הולך לפניו. "בני־חותא" היה הכינוי שדבק בו בצה"ל, וכך סבורים גם לא מעט פוליטיקאים.
לא ברור מה הרוויח גנץ מיציאה מהממשלה בטיימינג מוזר שכזה, מעבר ללשחרר את עצמו מנתניהו, שגם ככה הוא כלל לא מזוהה עמו. בטח ובטח כששחקנים פוליטיים שהוא מכיר מקרוב – אביגדור ליברמן, גדעון סער ונפתלי בנט – התארגנו לדבוקה אחת בלעדיו וכל שנותר לו בשלב זה הוא לעשות כמו במרוץ אופניים. להיות הרוכב הזה שמסייע לקבוצה לחסום את הרוחות.
ויש אחד, ראש המוסד לשעבר יוסי כהן, שעוד יהיה שחקן מרכזי בזירה הפוליטית לאחר הבחירות הבאות. לא בטוח שגנץ – שמבושם מהסקרים של לפני כמה חודשים וממש רואה את עצמו בכיסא ראש הממשלה הבא – מוכן להפנים את קיומו המאיים. לכהן יש אומנם קווי דמיון לגנץ, אך גם יתרון מרכזי אחד על פניו. הוא החדש שטרם אכזב. יש כוח פוליטי אדיר להילת ההתחלה, שסוחפת את ההמונים הצמאים לחידוש.
כעת, אחרי שגנץ ייזכר לפחות בטווח הקרוב כמי שנטש את ממשלת החירום, מעניין לגלות מה החידוש שהוא יביא. כי עם הסקרים המחמיאים שמנבאים לו 40 מנדטים כבר מזמן עטפו דגים.
התרעות פיקוד העורף