ערב יום הכיפורים, והזמן מחייב בקשת סליחה ומחילה מכל מי שפגעתי בו. ודאי שאין לי להוסיף חטא על פשע ולהמשיך לפגוע, ולכן לא אדבר לגופו של המדבר והשר, אלא לגופם של דברים - ואנסה לדבוק במנהגם של צדיקים בישראל: ללמד זכות גם על הטועים והתועים.
מראש אומר: לא צפיתי בשני הטקסים לציון שנה לטבח. לא "הלאומי" וגם לא זה "הממלכתי". לא רציתי. כל השנה האחרונה אנחנו שקועים באסון. מראיינים נפגעים ומשפחות, צופים ושומעים אין־ספור סיפורים, סיפורי זוועה וגבורה ושכול ואובדן והקרבה. וככל ששמענו יותר פרטים, אבדה לנו התמונה הכללית. וככל ששמענו יותר אזרחים פרטיים – כמעט שאיבדנו את היכולת להבין את המדינה. את הכלל.
יש סיבות רבות לתופעה הזאת, של הטביעה במיקרו ואובדן המקרו. והן נעות במנעד שבין הרצון, ממניעים אנושיים וטהורים, להזדהות, להשתתף בצער ובאבל, לחבק; ובקצה השני של קשת הסיבות – מהלך פוליטי המשתמש בטבח ובקורבנותיו ככלי לניגוח הממשלה והעומד בראשה, שאחריותם ברורה מעצם תפקידם.
ומאידך - חלק מחיצי הביקורת שכוונו נגד מפקדי הצבא וראשי זרועות הביטחון שכשלו - האשמים הישירים והמובהקים במחדל – לא נולדו רק כדי לפרוק את התסכול והזעם של הציבור, וגם לא רק בכוונה להחליף את אלו שנכשלו כדי לתקן את המערכות הללו שבלעדיהן אין לנו קיום כאן. הם נולדו גם כדי להפחית, לכאורה לפחות, מאחריותו ומאשמתו של הדרג המדיני.
ובין קצוות הקשת הזו, שבין הרצון להזדהות עם הקורבנות ולשאוב עוצמה מהגיבורים, ובין השימוש הפוליטי הציני בטבח ובקורבנותיו כדי להחליף את השלטון או דווקא לתמוך אותו – ישנה כנראה גם ההבנה, האינטואיטיבית כמעט, שהתמונה הכללית "גדולה עלינו". למה? כי מסקנותיה יחייבו אולי שינוי מוחלט בתפיסת העולם הקודמת של רבים, או ויתור על מנהיג שאין חסידיו מזהים לו מחליף ראוי, ואל האסון גם תתווסף אצלם תחושת עדר בלא רועה.
מאחורי הקלעים של תוכנית הרדיו היומית שעמיתי בן כספית ואני משדרים ברדיו 103FM מדי יום, אוכל לגלות שהתקשינו למצוא מרואיין שיגן על "גנבו לנו את המדינה". פנינו לרבים, לא אמנה אותם בשמותיהם. מבחינתי זה לשבחם, אבל אפשר שבסביבתם – זה יהיה לגנותם. אבל גם אחרי שנמצא מי שיגן עליו (ונאמן להתחייבותי בפתיח – לא אעסוק באדם לגופו), לא הצלחתי לקבל תשובה ראויה מי גנב, מי זה "לנו", ולמה מישהו חושב שהמדינה שייכת לו.
התשובות שבכל זאת הצלחתי להפיק בוויכוח הסוער שהתעורר היו שגפן "ביטא רגשות של משפחות שכולות", שהשיר הוא "שיר מחאה נגד השלטון, לא נגד העם", ושביקורת כזו לגיטימית במדינה דמוקרטית. אבל לא על הביקורת תמהתי, אלא על "גנבו לנו את המדינה". כשניסיתי להזכיר שעם ישראל, הריבון, בחר בבחירות דמוקרטיות את נציגיו, והם שולטים באמצעות הסמכות שהוענקה להם, ושהשלטון לא נגנב אלא נמסר כדין לנציגי הרוב שבחר בהם - ענו לי "זה היה לפני 7 באוקטובר".
חיים בפחד נורא, כיוון שאנו יודעים שלא נהיה הרוב פה... החברים שלי, שלימדו אותם שהם הכי טובים. הם אדוני הארץ. לא כי האחרים 'לא טובים', אלא כי אנחנו – הכי טובים. אנחנו מעולים. ובגלל זה מגיע לנו. (אבל) המצב הזה נגמר... בהמון נקודות - הקבוצה האחוס"לית (עדיין) שולחת את אצבעותיה ומחזיקה בהמון מקומות מאוד חזקים במדינה. אבל זה נגמר... בניגוד להרבה אנשים בקבוצה שאני שייכת אליה - אני הבנתי שהרכבת יצאה מהתחנה".
מורן מספרת איך כשהגיעה לצה"ל שובצה כעיתונאית בביטאון חיל האוויר, "כי מישהו דיבר עם מישהו ושמו אותי שם, כי זה מה שרציתי להיות. וזה גם משהו שמזין את עצמו, כי הנה, אני עיתונאית בביטאון חיל האוויר, אז בטח מגיע לי יותר מאיזו חפ"שית... זה הזין את עצמו, גם באקדמיה. חבר מביא חבר". מירב מורן הצליחה לא רק להסביר לי מי אלה ה"לנו" האלה שגנבו להם את המדינה, לתחושתו של אביב גפן, היא גם הסבירה מדוע הוא מרגיש כך, ולמה זה אנושי וצריך להיות מובן, ולסלוח.
התרעות פיקוד העורף