תגידו שלום לשלום. עצוב ומקומם, אבל זה המסר שעולה מהחלטת הנשיא הנבחר דונלד טראמפ למנות את עו"ד דיוויד פרידמן כשגריר בישראל. אין צורך בפרשנויות על חוסר ניסיונו או אי התאמתו לתפקיד. מיותר להיכנס להערכות כיצד התנגדותו המוצהרת והנחרצת לפתרון שתי מדינות לשני עמים תתיישב עם ההצהרה שהשמיע בשבוע שעבר נתניהו על כוונתו לבקש "מהנשיא הנבחר עזרה בקידום רעיון שתי המדינות לשני עמים". גם אהדתו הגורפת להתנחלויות ואפילו תמיכתו בסיפוח חלקים מהשטחים אינן חשובות כרגע.

למינויהם של פרידמן לשגריר בישראל ומנכ"ל תאגיד הנפט אקסון־מובייל רקס טילרסון לשר החוץ יש משמעות אחת: תהליך השלום אוחסן להקפאה עמוקה. את המפתח לחדר הקירור השליכו. פתרון מדיני לסכסוך לא רק התרחק אלא התפוגג. הסיכויים לתזוזה כלשהי בעתיד הנראה לעין שואפים לאפס. בשביל טילרסון המזרח התיכון הוא בסך הכל מיליוני חביות נפט ואיראן אינה איום אלא אתגר של שדות נפט. בעיני השגריר המיועד פרידמן לסכסוך יש רק צד אחד והוא ישראל ומה שחשוב הוא מה היהודים רוצים, עושים ויעשו.

בנאום פרידה במועצת הביטחון שלשום סיכם מזכ"ל האו"ם היוצא באן קי מון את המצב: "אינני רואה שום סימן לאופטימיות בעתיד".

בקהילה היהודית, המקדשת את הפלורליזם, פרידמן גידף את ראשי ופעילי השדולה ג'יי סטריט וכינה אותם "קאפואים". וכיצד ידבר עם ראשי ופעילי המחנה הציוני? ואלוהים ישמור אם ייתקל פעם בח"כים של מרצ. מעניין איך יגיב כשיגלה שהרוב הגדול של הישראלים חיים דווקא בערים גדולות ולא בהתנחלויות.

מינוי שגריר אמריקאי בישראל לא זקוק להסכמה או להערכה של הקהילה היהודית, אבל בקהילה שבה הרוב המכריע הוא ליברלי ומתון וחולם על ישראל החיה בשלום עם שכנותיה, מינויו של בעל השקפות ימניות קיצוניות ועוינות לפלסטינים כשגריר בישראל משמעותו המעשית והמיידית היא העמקת הקרע בין ישראל לקהילה הגדולה והאצה בתהליך ההתרחקות של מיליוני יהודים באמריקה מישראל.