הפעם לא לקחתי חלק פעיל בגל ה#לאהתלוננתי, רק ישבתי על הספה וגוללתי כל סיפור ושיתוף שהיה בטוויטר. לא לקחתי בכך חלק לא כי התלוננתי, ממש לא. למען האמת לא התלוננתי כל כך הרבה פעמים, עד שאני מניחה שאם אחת מעורכות הדין המיליטנטיות שטוענות "למה נזכרתן רק עכשיו?" הייתה תופסת אותי, היא בוודאי הייתה עושה לי רצח אופי על שולחן העדים.

אני לא מצטערת לרגע על שלא התלוננתי באופן רשמי, אני רק מצטערת על כל אותן הפעמים שיכולתי להגיב בעוצמה חמורה ולא עשיתי זאת. במקום זאת שתקתי וחזרתי הביתה ובמשך אלפי לילות שחזרתי בדמיון איך אני תוקעת פה סכין ושם בעיטה.

"למה את נזכרת אחרי 30 שנה?", בטח אחת מאותן עורכות דין הייתה מתרה בי, לכי תסבירי לה שבגיל 12 את לא רוצה להתלונן, לא רוצה שידברו עלייך או יחשבו שאולי דמיינת, ו"זה בטח סתם". וכשתתעקשי, יענו לך ב"את בטוחה?" ו"לא יכול להיות, הוא תמיד נראה לי בנאדם ממש נחמד". "רגע", הם היו מוסיפים, "זה היה ממש עד הסוף? לא? אז בקטנה, כי את יודעת, זה קורה לכולן. שטויות".

ואז את גדלה, הופכת מילדה לנערה ומיד זרקור האשמה מופנה אלייך. "אולי עשית משהו שגרם לזה?". הם מחפשים תמיד טריגר. הורמונים משתוללים. "היה לך חזה גדול ממש, נכון?", או "למה נכנסת אליו הביתה?", "למה לא אמרת לא? את יודעת, הם לא יודעים לבד", והגרוע מכל: "למה אמרת כן".

ואת פשוט בולעת את זה והורגת את עצמך לאט. אבל לכי תסבירי לאותה עורכת דין ולאותו טוקבקיסט שמכנה אותך פמינאצית מה קורה למישהי שחווה הטרדה מינית בתור ילדה ואז כנערה וכאישה. אותה אחת מבינה שככה הם החיים ועם זה צריך להתמודד. היא לא מספרת לאף אחד, כי אין אינטרנט ואין האשטאג שכולם משתפים, ואין חברים ברשת שיעודדו אותך, אין שכנים או חברים שמדברים על זה. כולם שותקים. זה מפחיד מדי. זה הרי לא קורה בשכונה שלנו, את הדברים האלה רואים רק בסרטים עם כתוביות.

להטרדות מיניות שמתחילות בגיל צעיר יש נטייה להימשך. את הופכת להיות נערה ששותקת ואישה צעירה שלא מתלוננת. משלימה עם המצב, כי באיזשהו מקום חולני בתוך עצמך את מאמינה שאת אשמה, ושרק לך זה קורה. את לא שומעת על מקרה דומה מאף אחת ומניחה שכל העולם מושלם ורק החיים שלך דפוקים. אז את משלימה עם רוע הגזירה, וכשזה קורה שוב את הולכת להקיא בצד, ואומרת שאת לא מרגישה טוב וזה בטח וירוס. אבל בתוך תוכך את יודעת בדיוק מה עובר עלייך.

כל מה שנותר לך הוא ללמד את עצמך להתמודד בפעם הבאה לבד. ללמוד לענות, לצרוח, להחזיר, להרביץ. את לא צריכה משטרה, מי צריכה עכשיו שיחקרו אותה, שיזלזלו בה, שיבקשו ממנה פרטים גרפיים אינטימיים, שיעצרו את האנס אבל אז יספרו שהעדויות לא מספיקות כדי להעמיד אותו לדין ועלייך יש כבר כתם. התיק בין כה וכה נסגר. גם שלך ייסגר. יום אחד.

אלה שנזכרות כיום, 30 שנה אחרי, היו ילדות ונערות ואולי גם נשים צעירות מאוד בודדות. הן חשבו שהן לבד, שזה לא קורה לאף אחת אחרת בעולם. טרום עידן ה–#MeToo לכי תאזרי אומץ ותספרי. מי יאמין לך. הם יטיחו בך שאת ילדה, שאת מדמיינת, שאולי את לא זוכרת נכון. הם יסבירו לך שבגיל הזה יש נטייה לפנטזיות. ואם היה לך מזל והיו לצדך אנשים שהאמינו לך, מה היה אפשר לעשות עם זה? זו הייתה מילה שלך נגד מילה שלו. זה כאב ראש, זו מלחמה. יש מספיק מלחמות בעולם.

אני מנסה לצאת לרגע מהפן האישי ולהסתכל מהצד על הביקורת. אני מבינה שבשיח הזה יש המון מקומות אפורים, יש מקרים של חוסר הבנה בין גברים לנשים. מקבלת. לגיטימי. אלא שעדיין אין להם דבר וחצי דבר עם הגל שכותרתו #לאהתלוננתי. אתן המתנגדות ואתם המתנגדים לא מבינים שהמלחמה שלכם שמבוססת על הרעיון שאחרי 30 שנה זה כבר לא רלוונטי ושזו לא הטרדה, היא לא במקום. אתם לא מבינים איזה עוול אתם עושים למי שאולי בפעם הראשונה בחייה מספרת סוד קבור. לא תמיד זוכרים מיד, לפעמים לוקח 20 שנה לספר לעצמך קודם כל שזה קרה ושזה בסדר. עד כמה שאני סולדת ממחאות ברשת החברתית, אי אפשר לתאר את תחושת ההקלה שאת חשה כשאת מבינה שאת לא לבד, שבעצם מעולם לא היית לבד. ושהיית בסדר. ושאת עדיין בסדר גמור. וזו לא את - זה העולם הזה שדפוק.

אני יודעת. הייתי שם.

נכתב בלשון נקבה אך מיועד לשני המינים.