בשום שלב הקבינט לא החליט או הורה על מדיניות שצה"ל לא ביצע. אם אפשר לבוא בטענות לצבא, זה אולי על קיבעון טקטי בדרכי ההתמודדות עם האלימות על הגדר. צה"ל קיבל וביצע כלשונה את ההנחיה לא לאפשר חדירה של פלסטינים לישראל. מתחילת האירועים הוא שומר באדיקות על קו ההגנה וממצה את העליונות שלו אל מול האויב העזתי הנחות. אבל כמו שמלמדים בצה"ל: קו המגע לעולם ייפרץ, בוודאי אם במשך שבעה חודשים אתה מקיים את אותה שגרה לאורכו.

בתקופה הזאת ישראל אפשרה לפלסטינים לשחוק את הפרימטר: הרצועה שממערב לגדר שבעבר הכניסה אליה הייתה אסורה. צה"ל נמנע מכל פעילות של הגנה קדמית, שתיכנס לתוך הפרימטר ותרחיק ממנו את המפגינים, אם בכוח ואם דרך שינוי תוואי הקרקע. ברור שפעולה כזאת תביא ליותר נפגעים פלסטינים, אבל היא גם תפתיע ותשבש את שגרת העימותים שחמאס כופה על צה"ל.

האלימות שמפעיל חמאס על הגדר מחושבת ומדודה. שתי הרקטות ששוגרו השבוע לעבר באר שבע והמרכז לא היו חלק ממנה. כשקמה הנהגת חמאס בבוקר והבינה מה קרה - גם הם הודו על התושייה של מירי תמנו שהצילה את ילדיה ומנעה הסלמה מיידית. ירי הרקטות הכניס את חמאס לפינה שלא רצה להיות בה ועל הדרך גם העליב את המצרים, שגם ככה לא שופעים סימפטיה לחמאס. לכן הארגון נצר לחלוטין את האש אל מול תקיפות חיל האוויר, מחשש להגיע לעימות.

חמאס לא מסתיר את חוסר רצונו להגיע למלחמה. יחיא סינואר חרג ממנהגו ואמר את זה בצורה ברורה ל"ידיעות אחרונות". האלימות של החודשים האחרונים נועדה להביא הקלה במחנק שהרצועה שרויה בו.

לנוכח 250 ההרוגים בצד הפלסטיני מאז מרץ ו־5,500 הפצועים - האמירות של סינואר רק נותנות תוקף להרתעה הישראלית. לא, אנחנו לא מרתיעים מפני שיגור בלונים או הפגנות על הגדר, אבל בניגוד לחלק מאיתנו, חמאס דווקא מבין את חוסר התוחלת של עימות נוסף בעזה. עוד לא שמעתי נימוק משכנע אחד למה עדיף לישראל להקריב כמה עשרות מבניה במערכה במקום לספק לעזה צורכי קיום בסיסיים.

שר הביטחון סבור שלא ניתן יהיה להגיע להסדרה לפני שנכה "קשות" את חמאס. אבל בתי הקברות בעזה מלאים בתוצאות המכות הקשות שהנחתנו עליה ועל הנהגתה לאורך השנים, ועדיין תושבי עזה לא מסתגלים לחיים בלי מים, בלי חשמל ובלי משכורת. לצה"ל יש תוכניות אופרטיביות מצוינות מול עזה, שיכאיבו מאוד לחמאס, אבל גם אחרי שהן ימומשו, נצטרך לחזור ולספק לעזה את צורכי הקיום הבסיסיים. אף אחת מהתוכניות האלה לא יכולה להבטיח שיום אחרי המלחמה לא יעוף שום בלון ולא יודלק שום צמיג.

כבוגרי שלושה עימותים בעשור האחרון אנחנו כבר מכירים את הדינמיקה: ביציאה למלחמה הלב מתרחב מגאווה ועם ישראל מציף את צה"ל באהבה. גם עשרת ההרוגים הראשונים לא שוחקים את הנחישות הלאומית. כשהימים נוקפים, הקרבנות הולכים ומצטברים והכרעה לא מסתמנת - מתחילה להתפשט מרירות (ולא דווקא בצד ה"חמוץ" של המפה). המערכה מסתיימת ללא הכרעה ברורה, בהסדרה שבה ישראל חוזרת להזרים אספקה לעזה, הציבור נשאר בתחושה של עוד החמצה, ועשרות משפחות נשארות עם עולם שחרב עליהן.

למרבה הצער, ממשלת ישראל לא מסוגלת לנסח אסטרטגיה מול עזה

למרות ההתלהמות הכללית, עדיין לא שמענו נימוק משכנע אחד מדוע עדיף לישראל להקריב כמה עשרות מבניה במערכה, במקום לספק לעזה צורכי קיום בסיסיים