1. ליברמן


אחרי ישיבת הקבינט המדיני־ביטחוני ביום שלישי בלילה, נסע אביגדור ליברמן הביתה. הוא ידע שזה נגמר. נמאס לו. כשנכנס למשרד הביטחון, היה בטוח שייהנה. במקום זה, הוא בעיקר סובל. ליברמן לא אוהב לסבול. יש גבול למספר הפעמים שהוא מסוגל לצפות באותו סרטון, שבו הוא מצהיר ש"הכל מוקלט" ומבטיח להוריד את אסמעיל הנייה תוך 48 שעות. במקום שיתקרב לתדמית "מר ביטחון", הוא מתקרב לאחוז החסימה. 
 

מאז הסתבכות הפעולה החשאית ביום ראשון בערב, הוא לא עצם עין. כשיצא מישיבת הקבינט, שבה הציע פעולה צבאית נרחבת (נפתלי בנט, לראשונה אי־פעם, הצטרף להצעתו), נתקל אצל כתבים מקורבים בתדרוך של לשכת נתניהו שלפיו כל השרים, ללא יוצא מן הכלל, התיישרו עם המלצת הצבא לא לעשות כלום. חאלס, הוא נשבר. ישב עם אלה, רעייתו, הרים טלפון לשניים־שלושה חברים, והחליט. זה נגמר. הוא עוד החזיק מעמד עד הבוקר, צפה בתוצאות הבחירות המקומיות, חגג את ניצחון משה ליאון בירושלים, וחזר לעיר לישיבת הסיעה, ממנה למסיבת העיתונאים הדרמטית שבה הודיע על התפטרותו ובחזרה הביתה. ביום רביעי לפנות ערב הוא סגר מדפים והלך לישון, לראשונה אחרי 72 שעות, עד הבוקר שלמחרת. הוקל לו. הוא חמק מהגיליוטינה בעור שיניו.

אביגדור ליברמן מודיע על התפטרותו. צילום: מרק ישראל סלם

 

בניגוד לתדמיתו, אביגדור ליברמן הוא יהודי פגיע. כשעושים ממנו צחוק, זה לא מצחיק אותו. זו לא הפעם הראשונה שהוא טורק לבנימין נתניהו את הדלת על האצבעות. הפעם הראשונה הייתה אי־שם ב־1998, כשליברמן ונתניהו החליטו ביחד להחזיר את הכוח למרכז הליכוד המרקיב והשנוא, מידיהם של המתפקדים. נתניהו לא עמד בלחץ. ליברמן ראה בטלוויזיה איך ביבי מתקפל בשידור חי, הטיח צרור מפתחות בקיר לשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה והתפטר.

ב־2014, אחרי צוק איתן, הוא פירק שוב את השותפות עם הליכוד. השבוע עזב את הנחלה שעליה חלם כל חייו. הוא הבין שזו אינה מקפצה לראשות הממשלה, אלא לגיהינום. הבריכה המשתרעת מתחת למקפצה הזו, ריקה. למדו את זה קודם, לפניו, החברים עמיר פרץ, שאול מופז, בנימין (פואד) בן אליעזר, משה (בוגי) יעלון. עכשיו תורו.
 

ההתפטרות פוליטית, אבל גם אותנטית. ליברמן הוא אדם רב שכבות. טיפוס מורכב. מצד אחד, הוא באמת מתעב את שכנינו הערבים. בקדנציה הראשונה של נתניהו, כשהמלך חוסיין הגיע לביקור בלשכת ראש הממשלה בירושלים, ליברמן הלך להסתפר. הוא לא רצה להיות בבניין כשמלך ירדן נמצא שם. חוסיין היה אז אחד האנשים הפופולריים בישראל. לא אצל ליברמן.

מצד שני, הוא מפוכח. על קשריו עם העולם הערבי דווח רבות. הוא מחובר למוחמד דחלאן, ודווח כי ראה לא מעט פעמים את מוחמד ראשיד, ונפגש בעבר עם בכיר קטארי. כשראה את מזוודות הדולרים נכנסות לעזה, התפוצץ. הוא ידע שזוהי רק ההתחלה. על פי ההסכם עם חמאס, הם יקבלו עכשיו, דרכנו, 15 מיליון דולר כל חודש, במשך חצי שנה לפחות. כל מזוודה כזו עולה לליברמן בריאות.
 

"זה הולך נטו לטרור", אמר לי למחרת התפטרותו, "כל מי שאומר שאפשר לפקח על הכסף ועל היעדים שלו, מקשקש. זה מחולק בין משפחות המחבלים שניסו לפגוע בחיילי צה"ל על הגדר. במילים אחרות, אנחנו מממנים את הטרור נגדנו. אנחנו מכניסים להם דלק וכסף. ביו"ש אנחנו מעבירים חוק לקיזוז הכספים שאבו מאזן מעביר למשפחות המחבלים, וכאן אנחנו פשוט מעבירים את הכסף בעצמנו. זה טירוף הדעת. התנגדתי לדלק הקטארי, התנגדתי לכסף, עכשיו חטפנו 500 רקטות והתנגדתי להפסקת אש. במצב הדברים, החלטתי שאי אפשר להמשיך ככה יותר".
 

אני חושד שההחלטה הבשילה בו כמה שבועות. ביום חמישי שעבר, יום של הערכות מצב וישיבות מו"ג (מבצעים וגיחות) אצל שר הביטחון, הוא ביטל את כל הלו"ז שלו ולקח חופש. לא בא לעבודה. הוא ידע שביום ראשון מצפה פעולה צבאית חשאית, רגישה במיוחד, בעומק עזה. הוא ידע שנתניהו חייב לטוס לפריז כדי לנסות לגנוב שיחה עם פוטין. אז הוא החליט לעכב את ההתפטרות, כדי לשמור יד על ההגה. אחר כך הפעולה הסתבכה והגיעו חילופי המהלומות עם חמאס. הוא הרגיש שיצאנו פראיירים גם מזה. הוא הבין שנקלע למטחנת בשר, בתפקיד הקציצה. הוא מדמם מנדטים ושם טוב. הוא עוד עלול לגמור כילד הכאפות של השכונה. 
 

הוא מתואם מלא־מלא עם משה כחלון ועם אריה דרעי. שני אלה כבר טפטפו אתמול שהם רוצים בחירות. לליברמן טוב בחירות עכשיו, בניצול מקסימלי של אפקט ההתפטרות. יש לו סיכוי לצאת מהן בכבוד. אם כי, איך שלא נסתכל על זה, האופק שלו מעורפל. האיש היה שר התחבורה, שר התשתיות, שר האיומים האסטרטגיים, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שר החוץ, שר הביטחון, מנכ"ל הליכוד. מה עוד הוא יכול להיות, שלא היה? נו, טוב. דיה לצרה בשעתה. בינתיים, לפחות נפטר מהרצועה שאיימה לחנוק אותו.


2. איזנקוט


עד לא מזמן הוא ספר את הימים. עכשיו הוא סופר את הדקות. גם כאן, מדובר בגולנצ'יק קשוח, שבע עלילות וצלקות, אבל די רגיש מבפנים. הפיכתו ליוסי ביילין החדש, למי שמונע מצה"ל לנצח ועובד אצל יחיא סנואר, די עלתה לו על העצבים. גדי איזנקוט הוא אדם יבשושי וענייני. הבייס שלו הם לוחמי וקציני צה"ל. אין לו פריימריז. אין לו שיקולים פוליטיים. הדבר היחיד שהוא מודד זה ביטחון.

במדד הזה, הוא מרוצה. המלחמה החשובה באמת היא זו שהוא הגה, תכנן, יזם והוביל בחזית הצפונית. המאבק הזה, נגד ההתבססות האיראנית בסוריה ומאמץ ההתעצמות של חיזבאללה, הניב פירות משמעותיים. ההתבססות האיראנית בסוריה הואטה, יש מקומות שבהם היא נבלמה. גם "פרויקט הדיוק" של הטילים והרקטות נבלם, עד עכשיו. כל זה קורה בזכות היצירתיות, האומץ והחתירה למגע של צה"ל, בהנהגתו.


בחזית הדרומית, הטבלה אינה משקרת. בעיצומו של תהליך הרגיעה וההסדרה, שאותו מוביל הדרג המדיני, יזם הרמטכ"ל את הפעולה החשאית בעומק הרצועה ביום ראשון בערב. פעולה בעלת חשיבות גבוהה לביטחון הלאומי. איזנקוט החליט שלמרות המצב הרגוע יחסית, לפעולה הזו יש תרומה חשובה לביטחון הלאומי ואין סיבה לרדת ממנה או לדחות אותה. כן, כך בדיוק נוהג תבוסתן המחלטר בשירות הקרן החדשה. הבעיה היא שהפעולה הסתבכה. למזלנו, זה קורה מעט מאוד, אבל כשזה קורה, זה מסוכן.

אביב כוכבי עם גדי איזנקוט. קרדיט: פלאש 90

 

הכוח המובחר של צה"ל נחשף ומצא את עצמו בסכנת חיים מיידית. סא"ל מ' קיבל את ההחלטה הנכונה ופתח באש. שבעה אנשי חמאס חוסלו ועוד שבעה נפצעו. לחימת הכוח הזה הייתה הירואית. הרמטכ"ל אמר באותו לילה, בפורום סגור, שגם עכשיו אחרי 40 שנה על מדים הוא גאה ביכולת הזו ובאומץ הזה שהופגנו על ידי מיטב בנינו באותו אירוע. כדי לחלץ את הכוח הפעיל צה"ל את מלוא עוצמתו ויכולותיו. עשרות פצצות הוטלו באותו לילה על המרחב. חיל האוויר היה במיטבו. טייס המסוק עשה את הלא ייאמן, בשטח אויב רווי אש. המחיר היה כבד, קצין הרוג וקצין פצוע, אבל היה יכול להיות כבד הרבה יותר והצד השני שילם פי כמה.
 

במילים אחרות, המהומה השבוע החלה בגלל חדירה ישראלית לתוך עזה. בשפת השכונה, אנחנו התחלנו. איזנקוט יודע שלהסתבך במלחמה שאתה יזמת, לכאורה ללא סיבה, זה לא עניין חכם. מה גם שכשהאבק התפזר ביום רביעי בבוקר, לצה"ל יש חייל אחד פצוע (מהאוטובוס), ומתוך 140 אלף תושבי אשקלון הרקטה שנפלה שם הרגה קבלן פלסטיני מחלחול. לחמאס יש בין 20 ל־25 הרוגים, 160 מטרות תשתית אמיתיות (לא דיונות) שהותקפו ונהרסו, כולל ארבעה בניינים גבוהים ששימשו מפקדות. כל זה קרה אחרי שיחיא סנואר גילה יחידה מובחרת של צה"ל באמצע הלילה. 
 

במצב הדברים הזה, איזנקוט ממליץ לא לחתור קדימה. הנהגת חמאס מתחת לאדמה מהרגע שהכל התחיל. המשך הפצצות יגרור את חמאס להגדלת טווחים בואכה אשדוד, באר שבע, תל אביב ונתב"ג. את המכה על חמאס צה"ל יכול להנחית, אבל עדיף לעשות את זה בהפתעה, בצורה מתוכננת, כפי שנפתח בזמנו מבצע עופרת יצוקה.

בניגוד למה ששרי קבינט טוענים, לצה"ל יש תוכניות רבות. הן הוצגו לקבינט בהזדמנויות אחרות. הוצגה תוכנית לכיבוש עזה והטלת שלטון צבאי על הרצועה והוצגו גם לא מעט תוכניות ביניים. השאלה היא, האם נכון לבצע אותן עכשיו, תחת לחץ, ללא עקרון ההפתעה וכש"אנחנו התחלנו". התשובה ההגיונית היא "לא", וזו הייתה דעתם של הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש השב"כ, ראש המל"ל וראש המוסד, שבזמנם הפנוי יושבים בדירקטוריון של הקרן החדשה, כמובן.
 

במצב הדברים, השרים אישרו את הצעת הצבא. ללא הצבעה. היה דיון רציני. אף שר לא התנגד. הוויכוח ניטש סביב ההצעות להמשך, כשתיווצר הזדמנות וצורך מבצעי לפעול בנסיבות נוחות יותר. אבל אז הודיע ראש הממשלה לשרים שהם רשאים להתראיין. למה שלא יתראיינו? שיספגו הם את הביקורת הציבורית על אוזלת ידה של הממשלה. בשביל זה יש קבינט, לא? לשרים, בניגוד לרמטכ"ל ולצבא, יש בייס. יש להם מתפקדים ומצביעים ואינטרסים פוליטיים. 
 

אז החלה התלהמות. הרמטכ"ל מתמצא בהתלהמויות האלה הרבה פחות מאשר בהסתבכות המבצעית של יום ראשון. פתאום הוא האחראי למצב הביטחוני. מצד שני, המצב הביטחוני טוב. ישראל כבר מזמן לא נהנתה מיתרון אסטרטגי מכריע כל כך על כל סביבתה ומשקט ביטחוני יחסי לאורך זמן. גם הרצועה שקטה היום בהרבה מכפי שהייתה בעשור הקודם. אז רב אלוף איזנקוט מייחל כבר ליום שאחרי. שהפרשנים יודעי־כל, הטוקבקיסטים המתלהמים והפוליטיקאים הציניים יטפסו להם על עץ אחר.
 

3. בנט


נפתלי בנט הוא הבן הדחוי של המשפחה. זה שתמיד מופלה לרעה. שלא מוזמן לשום מקום. הוא זה שלא יקבל שום דבר מנתניהו אף פעם, אלא אם כן כוח עליון כלשהו יאלץ את ראש הממשלה לפעול בניגוד לצו מצפונו, כפי שקרה בממשלת 2013. בנט הוא נוכח־נפקד. אם הייתי מרושע, הייתי משווה אותו לבתו הבכורה של נתניהו, נועה, שהודרה מחייו. הוא יהיה תמיד האופציה האחרונה, שצריך לעשות הכל כדי להימנע ממנה.


בנט המאיס על אביגדור ליברמן את חייו בכישרון רב. הבעיה היא שהוא לא הסיק מסקנות ושם מפתחות כשקרו כל המחדלים שעליהם דיבר. לא כשהתקפלנו פה ולא כשנכנענו שם, לא כשקיפלנו את המגנומטרים מהר הבית ואפילו לא כשהכנסנו דולרים לחמאס. הוא מתח ביקורת ודיבר. הוא יודע שמשרד הביטחון הפך למלכודת מוות פוליטית. כל יועציו אמרו לו לא לדרוש את תיק הביטחון, להתרחק ממנו כמו מצרעת. ביבי, אמרו לו, ילכוד אותך שם כמו שלכד את איווט וימרוט לך את הנוצות אחת אחת.

נפתלי בנט בישיבת ממשלה. קרדיט: רויטרס


אבל בנט לא התרגש. הוא בא לפוליטיקה בגלל ביטחון. הוא מצא את עצמו בעמדה שבה היה יאיר לפיד אחרי הצלחתו בבחירות 2013. נתניהו הציע לו פתאום את האוצר. איפה הכסף, שאל לפיד בקמפיין. הנה הוא, אמר ביבי. לפיד נכנס למלכודת בעיניים פקוחות. עכשיו תורו של בנט. אבל נפתלי מאמין שיצליח. יש לו תוכנית. הוא יזם. הוא יצירתי. הוא לא איש המערכת ולא מחויב לה כפי שהיה בוגי, אין לו כוונה להתאהב בה, כמו שקרה לליברמן. הוא יעשה למערכת הביטחון מה שעשה למפד"ל. משהו חדש מתחיל. הוא יחשוב מחוץ לקופסה, הוא ירענן, הוא מומחה למהפכים כאלה. להפיח חיים בצה"ל כפי שהפיח חיים במשרד החינוך. להסתער על הסוגיה כפי שהסתער על לימודי המתמטיקה.
 

הוא יודע שזה לא יקרה. הוא מעריך שנתניהו מעריך שהוא עוד עלול להצליח במשרד הביטחון. זה האסון הגרוע ביותר שנתניהו יכול לאחל לעצמו, ועוד לא דיברנו על הגברת. אין דבר שביבי שונא יותר משרים מצליחים. "תהיו כחלונים" הוא אמר פעם, ומיד התפנה לחסל את כחלון, שהבין את הפרינציפ מהר (גדעון סער הבין אחריו) ומשך את ידית כיסא המפלט.
 

כשהדברים האלה נכתבים, נראה שהולכים לבחירות. בנט איחר להתפטר ונתן לליברמן להקדים אותו. מהבחינה הזו, הוא מתחיל את המרוץ בפיגור. מצד שני, יש לו הפעם טיעון מנצח. הוא יאמר למצביעיו שאם ינטשו אותו ברגע האחרון כפי שעשו ב־2015, יקבלו את לפיד במשרד החוץ ואיזה סמולן חנון במשרד הביטחון. מצביעי הבית היהודי יידרשו להצביע הפעם הבית היהודי. להפסיק להיות חמורו של המשיח מבלפור, שמזעיק אותם בכל פעם אל מתחת לאלונקה ברגע האחרון, ומשליך אותם לצדי הדרך אחר כך. 
 

רק לעניין אחד לא תהיה לבנט תשובה. מה יקרה אם נתניהו ינטרל את כל זה ויכריז במהלך הקמפיין, כשהוא במצור, שימנה את בנט לתפקיד שר הביטחון גם אם יקבל 6 מנדטים, או אפילו 4 מנדטים, או אפילו לא יעבור את אחוז החסימה. העיקר שתצביעו ביבי, יגיד ביבי. בנט ייאלץ להזכיר לקהל שלו מה קרה לאחרון שקיבל את ההבטחה הזו מנתניהו, בכתב. קראו לו רפי איתן. ראש מפלגת הגימלאים, מנוחתה עדן. נתניהו שכנע את איתן לא להיכנס לממשלה שציפי לבני אמורה הייתה להקים אחרי התפטרות אולמרט. בתמורה, הבטיח לו שיהיה שר בממשלתו הבאה גם אם המפלגה לא תצליח להיכנס לכנסת. אז לבני לא הקימה ממשלה, נתניהו הקים ממשלה, רפי איתן נותר עם הנייר.


4. נתניהו


בשבוע האחרון נתניהו הוא המבוגר האחראי. אין מנוס מההבנה הזו. ההססנות הביטחונית המובנית שלו משחקת כאן לטובתנו. כל זה, בהנחה שהאיש לא מעוניין להפיל את שלטון חמאס בעזה, בניגוד מוחלט להצהרותיו והבטחותיו האינסופיות באין ספור הזדמנויות. הבעיה איתו היא שהוא לא מסוגל לעשות את הדברים בדרך הישר. זה חמק לו פעם אחת, מול עיתונאים בפריז, כשאמר שמנהיגות פירושה לשלם מחיר ציבורי. אבל אז הגיע החשבון והוא, כרגיל, לא מצא את הארנק. אז בנוהל הרגיל, הוא השתמש בקבינט כשכפ"ץ אנושי, צופף את שורותיהם של השרים האומללים שנגררים למטחנה בשערותיהם כדי להגן על המדיניות של נתניהו, כמי שכפאם שד.
 

עכשיו הוא לקראת בחירות. הוא חושש מהבחירות בעיתוי הנוכחי. הוא מתחיל אותן לא טוב. הוא מכיר את המספרים. גם הוא יודע שאם תקום במרכז־שמאל התארגנות רצינית שתאחד כוחות רבים, נניח חבורה כמו גנץ, יעלון, ברק, אשכנזי, דן מרידור, ציפי לבני, שאול מופז וכאלה, היא יכולה לנצח.

סקר עומק פרטי שעשה בנובמבר הפרופ' קמיל פוקס עם השאלה הזו, ניבא למפלגה כזו 34 מנדטים, לליכוד רק 28. על פי אותו סקר, למפלגה כזו יש גם יכולת להקים ממשלה. נתניהו מבין שאם לא ישנה את מהלך העניינים, הוא עלול לחזור מהבחירות המתקרבות חלש יותר מכפי שנכנס אליהן. בדיוק הפוך ממה שתכנן, לקראת המלצות היועמ"ש בתיקיו הפליליים. בעיה.


5. קרא


אלמלא אירועי השבוע, הסיפור הזה היה צריך להיות כותרת ראשית. מדובר בשר התקשורת איוב קרא. איש שבע מבוכות, פליטות פה ותקריות, אבל הפעם, עושה רושם, הוא שבר אפילו את השיאים של עצמו. 


השר קרא יצא לפני שבועיים לכנס תקשורת בינלאומי חשוב (ITU) בדובאי. הוא לא הוזמן רשמית על ידי הנסיכות, שטרם הבליגה על פרשת חיסולו של מחמוד מבחוח (מיוחסת למוסד). הוא הוזמן על ידי הנהלת הכנס הבינלאומי, הנחשב לחשוב מסוגו, שבו נחתמים כל העסקאות וההסכמים בין ארגוני התקשורת השונים והמדינות ברחבי העולם. לדובאי לא הייתה ברירה. הדרת ישראל מכנס כזה הייתה מאלצת את המארגנים לעבור למדינה אחרת.


עוד קודם לכן שיגרו הדובאיניקים אזהרה מפורשת דרך משרד החוץ: כבוד השר מתבקש לא לדבר, להעלות פוסטים, לצייץ או להתראיין על הכנס משיקולי ביטחון ורגישות, בטרם יחזור ארצה. כמו כן, הוא מתבקש לא להתרברב שהוזמן על ידי דובאי, כי לא זה המצב. הוא הוזמן על ידי ה־ITU, ולכן הוא מתבקש לא לנסות לגרוף הון פוליטי. האזהרה הצהיבה במשרד החוץ. השר כמובן צייץ, מקורביו צייצו, והוא עטה על עצמו את הפוזה של המדינאי הדגול שמשנה את פני המזרח התיכון. כשהגיע עם אנשיו לדובאי, נתקל בזעם מקומי. אנשי ביטחון דובאיניקים דרשו למחוק את הציוצים ואת ההתרברבויות, ניסו להחרים טלפונים ניידים. האווירה הייתה מתוחה. "הוא פשוט מתח את החבל", אמר ל"מעריב" גורם מדיני משירות החוץ, "הוא עשה את זה מהמקפצה, תקע להם אצבע בעין". מאותו רגע פקחו אנשי ביטחון של דובאי את עינם על השר ופמלייתו מסביב לשעון, כשהם מפגינים עצבנות רבה.

איוב קרא. צילום: אלוני מור


אבל הסיפור רק מתחיל כאן. מתברר שהשר קרא הזמין את אחד מחבריו לכנס. האיש, ישראלי בעל אזרחות אירופית כלשהי, יצר קשר עם משרד התקשורת עוד בארץ וביקש לתאם את הצטרפותו לשר, אבל הדבר נמנע. מדובר בפרוצדורה בלתי אפשרית. אם אתה רוצה להגיע, נאמר לו, תגיע בכוחות עצמך. האסון היה שהוא הגיע. כשקרא ופמלייתו נחתו בדובאי, הוא צץ ומיד דרש להזמין את השר למפגש במסעדה מקומית. גם כאן, הוסבר לו בעדינות שזה בלתי אפשרי. השר מאובטח, מדובר במדינה ערבית, אירוע רגיש, פרופיל נמוך. האיש לא ויתר. הוא ניגש לשר ופמלייתו במהלך האירוע וביקש שוב לארח את הכבודה כולה במסעדה. התשובה שלילית. אז אני אביא את האנשים שאני רוצה שתפגוש למלון, הוא מציע. המאבטחים ואנשי השירות החשאי של דובאי מרימים גבה. מי האיש הזה, הם מתעניינים. חבר אישי של השר, עונים להם. הם מנסים לברר פרטים על אודותיו, אבל האמת היא שאף אחד לא יודע.


למחרת המצב מחמיר. השב"כ של דובאי פושט על פמליית השר ומתחיל לתחקר בעלי תפקידים באשר לזהותו של אותו חבר מסתורי. הדובאיניקים מציגים מידע, סרטונים ועדויות על פעילות חשודה של האיש בדובאי, על העובדה שנכנס עם דרכון אירופי "נקי" ללא חותמות ועוד לא מעט סימנים מחשידים. מתחילה מהומה. אנשי פמליה ישראלית נעלמים, מתברר שנלקחו לתחקורים מאולתרים. אנשי הביטחון של דובאי מתנהגים כאילו תכף עומדים לחסל להם עוד איזה מבחוח מתחת לאף. הם עצבניים אש.


בינתיים חתן השמחה עצמו מופיע במלון של המשלחת הישראלית. אותו חבר של איוב קרא. הישראלים, שכבר מבינים את גודל הצרה, מבקשים ממנו להסתלק מיד. הוא גורם צרות ואין לאף אחד עניין בקשר איתו. הפעם הוא מציית. אלא שלמחרת בבוקר העניינים לא משתפרים. הם מחמירים שוב. התברר שהחבר של השר יצא מדובאי במהלך הלילה. הוא כנראה הבין שעלה על הכוונת המקומית. לך תדע, אולי היו לו עוד דרכונים. כשהשב"כ של דובאי הבין שהילד איננו, הגיעה ההתפוצצות. הם חיפשו אותו, לא מצאו אותו ודרשו מהמשלחת הישראלית הסברים, שלא היו.


זה היה יום העזיבה של השר קרא את דובאי. אבל בדובאי לא לגמרי מסכימים שיעזוב. הם רוצים לדעת מי היה האיש המסתורי ההוא, מה הוא עשה בדובאי, מה הקשר שלו לשר. הפמליה הישראלית מגיעה לשדה התעופה. הדרכונים נלקחים, אבל הכרטיסים לא מגיעים. חולפות שעות. האנשים בטירוף. הלחץ גובר. כל הזמן הזה יושב השר קרא בחדר נפרד ומשחק עם הסלולרי שלו. אנשיו מתקשרים לכל העולם ורל"שו. למשרד החוץ, לשב"כ, למנכ"ל שנותר בארץ. מתחילה התרוצצות. בינתים התברר שהמטוס המריא. הלחץ המריא בעקבותיו.


בשלב הזה, ואחרי עיכוב של שעות ארוכות מאוד, הציעו הדובאיניקים שהשר יעזוב עם מלווה אחד בלבד. כל השאר נשארים. כאן מגיע הפאנץ'. במקום שיסרב בתקיפות ויודיע שהוא עוזב רק עם כל אנשיו ומאבטחיו עד האחרון שבהם, הסכים השר איוב קרא לעזוב ולהשאיר את כולם מאחוריו. פרצה מהומה. "רק הביטחוני שלי חשוב", הוא נשמע צועק, "אני הכי חשוב". אחד מאנשיו, נדמה לי שזו הייתה הרל"שית שלו שירלי שיף, נשמע שואג עליו. הצעקות התפשטו בכל המתחם. "היא נלחמה בשבילנו כמו לביאה", אמר אחד המאבטחים, "היא פשוט לא הסכימה שנישאר מאחור". זה לא היה מאבק פשוט. קרא התעקש לטוס. שיף חסמה אותו בגופה. "אני שר בממשלה", הוא צעק, וניסה לפלס דרך למטוס וירטואלי. "אתה שר במדינת ישראל", היא אמרה לו, על פי עדויות הסובבים, "אתה לא טס לשום מקום לבד, אנחנו לא משאירים כאן אף אחד מאחור".


זה לא היה קל, אבל זה נגמר טוב. בסופו של דבר, ורק בזכות ההתעקשות של כמה מאנשיו של איוב קרא שלא הסכימו להפקיר אף אחד מאחור, המריאה המשלחת משם בשלום. אם זה היה תלוי בשר קרא, הוא היה נמלט משם הרבה קודם, לבדו. אף על פי שהשערוריה כולה פרצה, בעצם, בגללו. 

תגובת לשכת קרא: "אין תגובה".
 

bencaspit5@gmail.com