כדי לברר את הסוגיה פניתי למספר רופאים. כולם ניסו להרגיעני. חמושים בשלל תיאורים מדעיים ופסיכולוגיים הסבירו לי שאין מה לדאוג. אבל ברגע שנפרדתי מהם, שוב זה קינן בי: ברור שאין הם דואגים, מדובר בילדה שלי ולא שלהם. הצרה התעצמה כשנתתי דרור למחשבות הללו ושחררתי הערות רוויות היסטריה ברחבי הבית. אחרי כמה ימים אשתי איבדה את הסבלנות ואיימה לשלוח אותי לישון ברחוב אם לא אירגע. ברור שהכל לא רציונלי ואני מתנהג בפסיכיות קלה, אבל זה בלתי נשלט. החשש גדול וחזק מרצונותי. התנצלתי בפניה ועטיתי על פני חיוך של אדם קליל ובטוח, אף על פי שהמחשבות הטריפו אותי.
למחרת התעוררתי לקול צהלה רמה שבקעה מהסלון. "הילדה עשתה קקי!", קראה אשתי בגאווה. "קקי יפה וגדול", הוסיפה בפירוט. הלב גאה. הקטנה בסדר. היא תגדל, יהיה לה חילוף חומרים תקין, וחייה יתפתלו היטב. מזל גדול. כמה אושר טמון ביציאה אחת קטנה.
התרעות פיקוד העורף