השבוע ביקרתי בניו יורק, שהיא לגמרי מה שאומרים עליה - עיר ענקית ובעיקר מאוד יקרה. אחרי שבועיים אני עדיין משלם בתשלומים ליוניקלו ובשעות שינה לג'ט לג. נהניתי, אך בעיקר התאכזבתי לגלות שאי אפשר להשאיר את המדינה שלנו דקה לבד. אני עוזב לשבוע, והכל מתבלגן.

ככל שהתקדם הטיול, הדיווחים מהארץ הלכו וגברו. הפושים מהאתרים תקפו אותי בכל פינה. כשהייתי בטיימס סקוור, אביגדור ליברמן הקשיח עמדות. אני צועד בסנטרל פארק, ובנימין נתניהו נפגש עם אבי גבאי. ליד התאומים הפגישה התפוצצה. אחרי שעתיים במוזיאון המטרופוליטן הענקי, כשכבר רציתי להתפזר למלון, בארץ ספרו את השעות עד לפיזור הכנסת.

את שכונת הארלם עשינו עם מדריך, וזה כבר היה סמוך לשמונה בערב בישראל, ולכן התחברתי לחדשות וצפיתי במהדורה תוך כדי הסיור. כשהמדריך סיפר על הג'נטריפיקציה שעוברת השכונה, ושבשנים האחרונות למקומיים כבר אין סיכוי לשמור על המקום שלהם - צעקתי על הנייד, "אבל מה הם עושים לעזאזל?", והמדריך הסביר שהם עוברים לשכונות צפוניות.

עמית סגל דיווח שלנתניהו כבר אין סיכוי להרכיב קואליציה ואנחנו הולכים לבחירות מוקדמות, ואני השתוממתי. בחירות? עוד פעם? זה פשוט פשע. והמדריך אמר שאכן בעבר זה היה מעוז פשע, שנבע מתסכול, אבל כיום נשארו פה רק הסטיגמות על המקומיים. יש כאלה שפוחדים להסתובב בשכונה בלילה, אבל היא לא יותר מסוכנת משכונות אחרות. ואני חשבתי שכן, השכונה של מפלגת העבודה, הפה של מירי רגב וההחלטות של איילת שקד - אלה מקומות מסוכנים לא פחות.

זאת ארץ רודפת יושביה. האדם רוצה לטייל בעולם, להתנתק מהכל, והמדינה לא נותנת לו מנוח. ניסיתי לשכנע את כל מי שראיתי שאין סיכוי שיהיו בחירות, שזה לא רציונלי, שבסוף מישהו יתקפל, נתניהו, ליברמן, החרדים. בכל פינה, לכל אחד שראיתי אמרתי, "תאמין לי בחור, החרדים יתקפלו, ובסוף תקום ממשלה". והוא ענה לי: "וואט דה פאק אר יו טוקינג אבאוט, מן, גט דה פאק אאוט אוף היר! איט'ס בולשיט יו טוקינג!".

בטיסה הבלתי נגמרת חזרה, כדי להשלים את השכלתי על ניו יורק בכלל והארלם בפרט, צפיתי בסדרה החדשה "כשהם רואים אותנו" (נטפליקס), שמבוססת על סיפור אמיתי מ–1989. מדובר בחמישה נערים שחורים והיספנים שכונו "חמישיית סנטרל פארק", שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון - הם שוטטו בפארק בזמן שבחורה לבנה נאנסה. באופן כללי להיות שחור בהארלם בשנות ה–80 לא היה גליק גדול. המשטרה מיהרה לעצור אותם בגלל צבע עורם הלא לבן, ואחרי לחץ של החוקרים שהבטיחו להם את מה שכל ילד בן 14 הכי רוצה - אם תודו, עוד הלילה תלכו הביתה - כולם הודו הודאות שווא וישבו שנים במוסדות לעבריינים ובכלא, למרות חפותם.

זאת סדרה מז'אנר הסדרות "חשובה ולא כיפית", שזועקת מחוסר צדק ואפליה גזעית. והאמת היא שכמעט אין לי טענות אליה, פרט לאחת. לאחרונה יוצרים אמריקאים מרגישים שיצירתם אינה שלמה אם הם לא נכנסים קצת בנשיאם דונלד טראמפ ודוחפים לתוך האומנות אמירה פוליטית ("הטובות לקרב", למשל).

כשדבר המעצר נודע, טראמפ, שהיה אז איל הון עשיר ודעתן, פרסם מודעת ענק בעיתון שצריך להטיל על החמישה עונש מוות ולהוציאם להורג. ברור שבדיעבד הוא טעה, כי נודע שהם חפים מפשע והמודעה הייתה מיותרת (ממש כמו המגדל הדוחה שלו באמצע ניו יורק). אבל הוא טעה בדיוק כמו שכולם טעו. בגלל החקירה השערורייתית של המשטרה, החפיפניקיות של החוקרים, המחדל של בית המשפט, הגזענות והאכזריות של התובעת וחוסר הערנות של התקשורת, שגזרה את דינם עם המון מורא ועם טונות של משוא פנים.

טראמפ נסחף, וכהרגלו היה פזיז, נחרץ, דמגוג ובווליום גבוה. ככה אנחנו גם אוהבים וגם לא מסוגלים לסבול אותו. המודעה שלו לא שינתה דבר, ובעיקר ממש לא קשורה לסיפור האנושי של הנערים.

***

לא לכל מקום צריך להכניס פוליטיקה אקטואלית בכוח, לא לסדרות וגם לא לסיורים בחו"ל. צריך להתנתק. הבעיה היא שבניגוד לשאר העולם, בניו יורק יש Wi–Fi ברחובות, וכשאני צועד בתמימות בשדרה החמישית ומקבל הודעה מאוד מדליקה שאבי גבאי צילם את ביבי באמצע הלילה - כל מה שאני רוצה זה לשמוע על זה עוד.

לא לכל מקום צריך להכניס פוליטיקה אקטואלית בכוח

האדם רוצה לטייל בעולם ולהתנתק מהכל, והמדינה לא נותנת לו מנוח. אי אפשר להשאיר אותה דקה לבד