בתקופתו הקצרה בתפקיד, כשנה וחצי בסך הכל, היה אהוד ברק ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות ישראל. לפיכך, הובס שוק על ירך בהפרש של כ־25% בבחירות לראשות הממשלה בשנת תשס"א (2001). 

כדי להגיע לכס ראשות הממשלה בשנת תשנ"ט (1999) ניהל ברק את מערכת הבחירות המושחתת ביותר בתולדות המדינה. לא בכדי קבע מבקר המדינה דאז, השופט אליעזר גולדברג, כי "ברק קנה שלטון בכסף", לאור החקירות שביצע ב"פרשת העמותות" הזכורה לשמצה. באמצעות שליחיו לדבר, יצחק הרצוג ואלדד יניב, הועברו למסע הבחירות מיליוני דולרים מעמותות שהוקמו למען מטרות שבינן לבין מימון בחירות אין ולא כלום. יניב התבטא לא אחת כי בשליחותו של ברק ביצע במערכת הבחירות הנ"ל עבירות פליליות.
 

אולם השחיתות הכספית הייתה כאין וכאפס לעומת החבירה לערבים בבריתות פוליטיות, כדי להבטיח שיצביעו עבורו. 97% מערביי ישראל אכן עשו זאת. ברק כרת ברית פוליטית עם המרגל, הבוגד והעבריין עזמי בשארה, שפרש מהמרוץ לראשות הממשלה וקרא לתומכיו להצביע עבורו; ברית שהייתה כאין וכאפס לעומת זו שכרת ברק עם ראאד סלאח מהפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שעיקר פעילותו ב־30 השנים האחרונות מתמקדת בהסתה ובקידום חיסולה של מדינת ישראל. ברית זו הוכרזה במסיבת עיתונאים, שבמהלכה קרא סלאח לערביי ישראל לצאת בהמוניהם אל הקלפיות ולהצביע בעד ברק לראשות הממשלה. באותה אירוע מחפיר, לימינו של סלאח ישב ברק ולשמאלו יוסף ביילין. 
 

זאת ועוד, כשבקופתו כמות בלתי מוגבלת של מזומנים, שלח ברק, באמצעות עושי דברו, כנופיות של בריונים בשכר שתפקידם היה להשחית את כל כרזות הליכוד ונתניהו שהוצבו כחוק ברחובות. ברק הגדיל לעשות ודרש שלאורך כל הדרך מביתו בכוכב יאיר ועד לבית מפלגת העבודה בתל אביב עיניו לא יראו ולו כרזה אחת של הליכוד. המשטרה והפרקליטות סירבו לנקוף אצבע.
 

מסע הבחירות עצמו התאפיין בתעמולת כזב בוטה. ברק חיבק למראית עין את החלוצים שמעבר לגבולות אושוויץ 67', אף כי זמם למסור 96% משטחי יו"ש ועזה לרוצח ערפאת, תוך גירוש מחציתם מאדמותיהם ומבתיהם. הוא גם נשבע אמונים לשלמות ירושלים ותקף בהקשר זה בחריפות את נתניהו, שהזהיר את הציבור כי בכוונתו לחלק את העיר. ברק אף דחה ברמייה גמורה את הטענות כי בכוונתו למסור את רמת הגולן לאסד.
 

חרף כל זאת, ועל אף התייצבות התקשורת הממוסדת נגדו והסכינים שנתקעו בגבו על ידי דן מרידור, רוני מילוא, אהוד אולמרט, דוד לוי, איציק מרדכי ודומיהם, נתניהו עדיין זכה לרוב בקרב הציבור היהודי באותן בחירות. ההפרש במניין הקולות, 12% לטובתו של ברק, בא כל כולו מקולות הערבים שנענו לקריאתם של בשארה וסלאח. להם, ורק להם, חב ברק את היבחרו. על כך אין מנוס מלומר, אמור לי מי בעלי הברית הפוליטיים שלך, ואומר לך מי אתה.

אהוד ברק עם רה"מ בנימין נתניהו. צילום: הדס פרוש , פלאש 90

 

כישלון בכל החזיתות

אפסותו הפוליטית הגמורה של ברק התגלתה בתוך זמן קצר. הקואליציה בת 74 הח"כים שהקים התפוררה בתוך תשעה חודשים, ורק 30 ח"כים נשארו בה. כל זה לא מנע ממנו לנקוט שורת צעדים תבוסתניים, תוך כניעה מוחלטת לרצונות האויב הערבי בכל החזיתות.
 

בתוך שלושה חודשים מהקמת הממשלה מסר לידי ערפאת כ־12% משטחי יו"ש על פי הסכם וואי, הסכם שממנו התנער נתניהו בגין הפרתו המיידית על ידי יאסר ערפאת. לאחר שסיים מהלך נפשע זה, הורה ברק על מנוסה מבישה של צה"ל מלבנון, תוך הפקרת ציוד צבאי בהיקף עצום בידי חיזבאללה ונטישת צד"ל, בעלי בריתנו במשך כ־25 שנה. בעקבות הנסיגה, לא בכדי נשא רב־המחבלים חסן נסראללה את נאום "קורי העכביש" הידוע. 
 

מיד לאחר מכן אץ רץ ברק להציע את רמת הגולן כולה, עד המילימטר האחרון, למרצח הסורי אסד. כאשר קמה התנגדות ציבורית רחבה, החל ברק לאיים כי באם לא יימסר הגולן לסוריה, תפרוץ מיידית מלחמה. רק אסד, שלא הסתפק במה שהוצע לו ודרש גם חלקים מהכנרת, הוא זה שהציל אותנו מציפורניו הדורסניות של ברק.
 

בו־זמנית החל ברק במסע ויתורים חד־צדדי למסירת שטחים נוספים לשליטת הרשות הפלסטינית המושחתת, והחל להתפלש בעפרו של ביל קלינטון כדי שיכנס ועידה שמטרתה להגיע למה שכינה "הסכם שלום היסטורי" וסיום סופי של הסכסוך. במסגרת זאת נכנע ברק לאולטימטום של קלינטון, שדרש לבטל הסכם בשווי 2 מיליארד דולר לאספקת מטוסי ביון ישראליים לסין. יומיים אחרי תחילת ההתכנסות הודיע ברק כי הוא מוכן לחלוקת ירושלים. בתוך יום נוסף הסכים למסור לאויב הערבי לא רק את כל השכונות הערביות שמחוץ לחומה, אלא גם 90% מהעיר העתיקה, ולגרום לכך שגישת יהודים לכותל ולהר הבית תהיה למעשה בלתי אפשרית. 
 

את כל הפשעים הפוליטיים הללו עשה ברק על דעת עצמו, בלי לקיים דיון כלשהו בממשלה או בקבינט. כשהבחין ערפאת כי ברק נחוש להגיע להסכם כניעה חד־צדדי, דחה את הצעותיו, והוועידה התפוצצה. שבועות ספורים אחר כך, בראש השנה תשס"א (ספטמבר 2000), פתח ערפאת במלחמת אוסלו, הידועה בפי האויב הערבי והשמאל הישראלי כ"האינתיפאדה השנייה".
 

למרות האלימות והטרור, עד תבוסתו המחפירה בבחירות לא עשה ברק כל ניסיון למגר את האויב והמשיך לנסות להשיג הסכם בכל מחיר עם כנופיית ערפאת. שני שליחים היו למעשי התועבה המדיניים: ביילין ושלמה בן עמי. באמצעות האחרון, הודיע לערפאת כי ישראל מסכימה למסור לו את הר הבית בנוסף ל־96% משטחי יו"ש, וכן סילוק כל המתיישבים היהודים מחבל עזה. אולם באמצעות ביילין, הרחיק ברק לכת עוד יותר. הוא הורה לשלוח מכתב לרש"פ שלפיו ישראל מקבלת את החלטה 194 של מועצת הביטחון משנת תש"י (1950) כבסיס לפתרון בעיית הפליטים. כידוע, על פי החלטה זו, כל ערבי, לרבות צאצאיו, שהיה בתחומי א"י בכ"ט בנובמבר תש"ח (נובמבר 1947), זכאי לשוב למקום שבו היה.
 

במילים אחרות, הצמד ברק־ביילין התחייב למעשה לחיסול ישראל כמדינה יהודית, על ידי הסכמה עקרונית לקלוט מיליוני ערבים לשטחה. למרבה הלעג, השניים הצדיקו את הנסיגה מכמעט כל שטחי יו"ש ורוב שטח ירושלים שסופח לישראל לאחר מלחמת ששת הימים, בכך שהיא דרושה לשם שמירה על צביונה היהודי של המדינה.
 

רק תבוסתו בבחירות לראשות הממשלה בטבת תשס"א (ינואר 2001) הצילה את העם היושב בציון ממזימותיו האפלות, הפוסט־ציוניות והפוסט־יהודיות של ברק.

רץ אל ברק בזרועות פתוחות. אלדד יניב. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
 
 

קנאה פורצת גבולות


אין אפוא תמה כי העסקן המושחת־על־פי־דבריו־הוא אלדד יניב אץ אל זרועותיו הפתוחות של ברק כדי להצטרף אליו, במעין חזרת העבריין אל מקום הפשע. אין גם להתפלא כי סגן הרמטכ"ל, האלוף במיל' יאיר גולן, שטען כי הוא מזהה בישראל תהליכים שהתרחשו בגרמניה הנאצית, הזדרז להצטרף לגוף הפוליטי שברק עומד להקים. גם החיבוק החם שלו זוכה ברק בתקשורת הממוסדת אין בו כדי להפתיע, שהרי כל אויביו של נתניהו הם חביבי הנתניהופוביומטים בתקשורת ובפוליטיקה. 
 

יחד עם זאת, אחרי שהובהר כל הנ"ל באשר לדמותו האפלה של הפוליטיקאי הכושל והמכשיל ברק, לנו אנשי המחנה הלאומי אין אלא לעלוז על גיחתו האחרונה מאפלה אל הפוליטיקה. אחרי ככלות הכל, לסופה של מפלגת ה"אבודה" תרם ברק יותר מכל אחד אחר. הוא זה שבבחירות תשס"ט (2009), דרדר את העבודה ל־13 מושבים בכנסת, ובמהלך אותה כנסת ערק ממנה עם ארבעה ח"כים נוספים והותיר אותה כמפלגה חד־ספרתית, הכל כדי לכהן עוד מספר חודשים כשר ביטחון בממשלת נתניהו. המשך מלאכת ההרס הכה חיונית של השמאל הישראלי עדיין לפניו.
 

אחרון אחרון, ולאו דווקא בחשיבותו: מסע הציוצים והראיונות הפרוע והכוזב שמנהל ברק זה כשלוש שנים נגד נתניהו, כל כולו יסודו בקנאה פורצת גבולות בפקודו לשעבר בסיירת מטכ"ל. בעוד שהפקוד עתיר ההישגים יעבור בחודש הבא את בן־גוריון במשך זמן כהונתו כראש ממשלה, מפקדו הינו הכושל שבראשי הממשלה. "הישגיו" היחידים הם מרחץ הדמים שהותירה מלחמת אוסלו על 2,000 נרצחיה, וקודם לכן, המנוסה המבוהלת והנפסדת מלבנון. וכל המוסיף גורע.

tguvot@maariv.co.il