משהו: הפוליטיקה הישראלית מלאה באנשים שכל כוונתם היא רק לשבת יום אחד בשקט ולכתוב ספר על הצניעות שלהם.

החדשות הלא מעניינות
סמוטריץ', גרמן, שפיר, את מי זה מעניין? חיים כץ, ישראל כץ, אורלי לוי־אבקסיס, יאיר לפיד, את מי זה מעניין? מקום שלישי ברשימה, מקום שביעי, את מי זה מעניין? הוא צייץ, ההוא ענה, את מי זה מעניין?

אנחנו שטופים באלפי פרטים לא מעניינים על פעילות לא מעניינת של אנשים לא מעניינים, שמבטיחים בלהט דברים שלא מעניין אותנו באמת לשמוע, כי אנחנו ממילא לא מאמינים להם. כל כך לא מאמינים וכל כך לא מעוניינים לשמוע שברור להם ולנו שלא נבוא בעוד שנה ונאמר להם “הבטחתם", כי הם וגם אנחנו יודעים כבר עכשיו שאין קשר בין הדברים הלא מעניינים שהם אומרים עכשיו לבין מה שהם לא יעשו מחר, וכי התירוצים וההסברים שלהם על כך שאחרים אשמים בזה שהם לא הצליחו לעמוד בהבטחות שלהם כבר מוכנים מהיום.

צריך שינוי
הטענה שצריך לשנות וצריך להחליף היא טענה שמקורה בצורת מחשבה רגשית. הטענה שצריך לשנות מצב טוב ולהחליף אותו רק כי עבר זמן היא צורת מחשבה רגשית, לא הגיונית. הרצון לשנות מצב טוב, הדחף להמר ולהחליף מנהיג שהוכיח תוצאות טובות במנהיגים שרוב הסיכויים שיגיעו לתוצאות טובות פחות, ובכן, כאן כבר לא מדובר בצורת חשיבה כלל. אלה בחירות בישראל.

בוא לפרוק זעם
בממלכת ירדן פתחו חדרי פריקת זעם, שבהם מכים בחפצים ושוברים אותם כדי להוציא את העצבים. יש הרבה זעם לפרוק אם אתה חי במזרח התיכון, שהוא כידוע מקום שלא ראוי לבני אדם לחיות בו.

צריך יוזמה פורקת זעם כזו גם אצלנו. חדרים שייכנסו אליהם ויכו בבובה בדמות ביבי, יחתכו אותה במצ'טות חדות לחתיכות קטנות, יירגעו, ינטרלו את השנאות והאובססיות ואז, נקיים משיקולים אמוציונליים, ישקלו בקור רוח ויצביעו מתוך שיקול דעת. אולי יצביעו נגד ביבי, זה בסדר, אבל לפחות לא יצביעו מתוך רגשות זעם שלא נפרקו אלא ישקלו על פי טובת המדינה.

גם מצביעי ליכוד יוכלו להיכנס לחדר פריקת זעם כזה, לשבור טלוויזיות המשדרות חדשות בפטיש גדול. להתנפל על חבילות עיתונים בגרזן חד ולחטוב אותן לשבבים קטנים תוך צהלות גיל. כך הם יפרקו את זעמם על התקשורת.

אפשר גם לבנות מודל של בית המשפט העליון, ובעזרת צעצוע של טרקטור D9 הנשלט ברמוט קונטרול לעלות עליו בצווחות שמחה ולהביט בו קורס בענן אבק מבעד לדמעות אושר. לאנשים ממחנה השלום אותו טרקטור ישמש להרס מודלים של התנחלויות. הם יניעו את הטרקטור קדימה ואחורה ויהרסו בתים בצחוק פרוע ומשחרר.

חילונים יוכלו לפרוק את זעמם על חרדים, חרדים יוכלו לפרוק את זעמם על החילונים או על חרדים מבית כנסת אחר. צמחונים על אוכלי בשר, אוכלי בשר על נודניקים. נשים על גברים, גברים על נשים. אתיופים על הגזענות. ערבים על העולם. יהודים על העולם. לכל אחד יש זעם לפרוק. ירדן מראה את הדרך. לא רק אנחנו אומת סטארט־אפ.

אקשן, מצלמים
בכל פעם שבה אני נמצא לבד במעלית עם אשת נעורי האהובה, בעיקר במגדלי משרדים מפוארים ומצוידים, אני נושק לה. היא מתנגדת בטענה שזה לא המקום ותכף המעלית תיפתח, אבל אני לא מוותר. מצלמים, אני מזכיר לה, ואני רוצה תיעוד מעורר השראה של יחסינו.

לעתים כשאני לבדי במעלית, אני זוקף את קומתי השחוחה, מיטיב את צווארוני ושרשרתי ומצהיר הצהרה כלשהי. למשל: “חיים רק פעם אחת. מדוע?". אני יודע שמצלמים ומקליטים, וכאשר יפתרו את הבעיה הזו, ונוכל לחיות יותר מפעם אחת, יוכלו להוציא מהארכיון את ההצהרה המצולמת שלי ואזכה לתהילה כמי שהציע ראשון לשנות זאת.

כאשר אני עם אדם אחר במרחב ציבורי, שברור שמצלמים ומקליטים אותו, אני מסכם לעתים לידידי המופתע את פרטי ועיקרי פגישתנו ומציין: נא לשמור את פרוטוקול השיחה הזו לשימוש כשנזדקק לכך.

את כל הדברים האלה אני עושה מספיק שנים. עכשיו אני חושב שיש לי כבר די שעות צילום כדי לערוך סרט דוקומנטרי על חיי בשנים האחרונות. זו המטרה שלי. אני רוצה לנצל את העובדה שמצלמים אותי בכל פינה, משתי זוויות, כדי להרכיב את עלילות חיי בסרט שיזכה בפסטיבל דוקאביב בשנה הבאה בסינמטק בישראל ואחר כך בכל הפסטיבלים בעולם.

פינת השלולית

הנסיכה כתבה לנו מכתב, שאלתי אם מותר לפרסם בשמה, היא ביקשה שלא, רק בראשי תיבות ב.ב. הנה: שלום! קראתי את המדור שלך בעיתון במשך שנים, עוד לפני שהתחתנתי עם בעלי. תמיד נהניתי לקרוא עד הסוף הטוב. כשהתחתנתי זה קרה כל כך בקלות שלא הבנתי את הקושי של הכותבים, אבל עכשיו לצערי אני מבינה...

מצרפת משהו שכתבתי לפינת השלולית. אשמח שתפרסם אם מתאים לך:

היה היו נסיך ונסיכה שגרו עם שני ילדיהם בארמון מפואר ליד שלולית מלוכלכת. הנסיך והנסיכה מעולם לא הסתכלו על השלולית, ומעולם לא התעניינו בצפרדעים ובקרפדות שהיו בה.

הם חיו חיים מלאי אהבה ושלווה אחד עם השנייה. עד שיום אחד הנסיך נתקף בעצב. עצב כה עמוק שיש לו שם קשה: דיכאון. הנסיכה דאגה מאוד, אבל זה לא עזר, הנסיך צלל לתהומות העצב ונפטר. מאז עברה יותר משנה, והנסיכה חיה עכשיו בשלולית המלוכלכת שסביבה, עם המון סוגי צפרדעים שדופקים לה בדלת.

היא מחפשת נסיך. כדי למצוא אותו היא חייבת לנשק הרבה צפרדעים, אבל היא לא מתייאשת. היא זכתה לנסיך אחד, לא כל אחת זוכה, והיא תמצא יום אחד נסיך נוסף בין הצפרדעים בשלולית.

שיפודים: בירדן פתחו חדרי פריקת זעם, יוזמה כזו דרושה גם אצלנו

אפשר לבנות מודל של בית המשפט העליון ובעזרת צעצוע של טרטור להביט בו קורס בענן אבק. וגם: מה עומד מאחורי הטענה שצריך להחליף ולשנות, ופינת השלולית