פחות מחודש לפני הבחירות לכנסת ה־22, האוויר כאן חומצי ורעיל. כולם יורים בכולם, ולאו דווקא קליעים מגומי. הציבור נכנס לאט־לאט לטרפת, ועוד לא התחלנו. כולם מחכים לגל ההגירה העצום שיחזור בשבוע הבא ממדינות הים התיכון, כי נגמר הסיוט של החופש הגדול.
ההורים ישובו ארצה מעורערים בנפשם מכל החופשות של הכל כלול. בכל בוקר בשעה שבע אני מתחיל לגלוש בזהירות, מחשש למצוא ידיעה שגבר השתגע באיזה מלון בחלקידי למשל, גנב נשק והתחיל לרסס. הוא רצה לחסל את המשפחה, אבל ויתר ברגע האחרון וריסס את שאר האנושות.
למאכער הממוצע של המפלגות, הגבר הזה זמין כמו לקוח שדפוק על קראק וחייב ת'מנה כי הוא בדודא מפרקת. אז המאכער כאן בשבילו עם סרטון, מסר בוואטסאפ, שאלון במסרים: למי תצביע?! הגבר, בטירוף, מחפש את המשבצת של הרשימה המשותפת, אפילו שעכשיו הוא בכלל תומך בכהנא חי - אבל המאכער חכם יותר. אין משבצת למפלגות ערביות. הפסיכי שלנו מפולח, כמו כולנו. כי הרי יהודים ערבים זה לזה, והבני דודים מוקצים מחמת המיאוס והמאכער כמובן.
הערבים רוצים לזרוק אותנו לים, כך אני שומע שישה עשורים, גם בבית אמא ואבא.
"רוני, אל תגיד לי מה זה ערבים", מסבירה לי אמא המון שנים, "אני גדלתי איתם. אני זוכרת אותם יורים על כפר סבא מקלקיליה".
"טוב, בסדר, אמא. ירו עלייך, ממש עלייך, אבל איך גדלת איתם אם את לא יודעת מילה בערבית?".
"לא צריך לדעת רוני, מספיק לראות. האמן לי שאני מכירה אותם".
עם הטיעון הזה, האמוני, וה"האמן לי", קשה להתווכח. אבל זה מזכיר לי סיפור שסיפרה לי אמא: היא וחברתה נסעו במונית לברידג'. הנהג שנשלח לאסוף אותן היה טיפל'ה שחום. נכנסו שתי הסבתות של הציונות למונית: "ואז - לא תאמין, רוני", אמא מספרת, "שואלת אותי החברה שלי: ווס־סיז דוס, עראבר, או אונזרע (מזרחי, שמשפחתו עלתה מארצות ערב) עראבר? אז צחקתי, ולפני שהספקתי להשיב לה, הנהג הסיר את הכובע, מתחתיו הייתה לו כיפה. הוא הביט אלינו במראה וענה לנו ביידיש שהוא אונזרע־עראבר. מתברר שהוא למד בישיבה ליטאית, דובר יידיש רהוטה. הופתענו מאוד אבל המשכנו לצחוק איתו ביידיש".
"אמא, את הורסת", אמרתי לה. "אני הייתי מת מבושה וזורק אתכן מהמונית".
"אוי, רוני, תפסיק. בחייך. אצלך הכל בתגובות קיצוניות, אין לך אמצע. צחקנו, מה כבר קרה?".
"מה שקורה, אמא, שחמשת נכדייך הם חצי אונזרע־עראבר: מסוריה, עיראק ומרוקו. זו המציאות, תפנימי ותכילי, זה לא ישתנה".
"אתה רואה שאתה פסיכי, רוני? בחיי ששחררו אותך מוקדם מדי מגהה, היית צריך להיות סגור שם עוד חודש לפחות. אני מכירה אותך, ילד שלי, אתה לא בריא. אמא תמיד יודעת. בסך הכל צחקתי, ואתה יודע שאני אוהבת לצחוק".
# # #
אבא שלי נולד ביפו. הוא דיבר ערבית כל חייו, שלט גם בניב הפלסטיני וגם בעזתי. עבדו אצלו ואיתו ערבים מישראל לפני מלחמת ששת הימים, ופלסטינים אחריה. הוא באמת הכיר את הערבים, את אורח חייהם ומנהגיהם, ותמיד נתן כבוד, וכמובן זכה לכבוד.
"רוני, אני מכיר את הערבים, אני מכיר גם יהודים ואני דובר יידיש, אי אפשר למכור אותי בשום שפה. תקשיב לי טוב, עם הערבים אני מסתדר. הרי אתה יודע, מהחניוקים אני חושש. הם לא ציוניים, הם אף פעם לא היו. הם סוס טרויאני כאן, איתם אני מאוד נזהר".
והאיש הזה הצביע למנחם בגין, אם כי קצת כעס עליו, כי אף פעם בגין לא עבד עבודת כפיים. אצל אבא שלי האויב התחלק כך: עובדים; וכל השאר הם פקידים - לדעתו העבודה שלהם לא הייתה עבודה בכלל.
מעניין אותי לדעת מה אבא, שנפטר לפני יותר מ־24 שנים, היה אומר על דייר אגם הדרעק סמוצ'קנע, שמטריל את הציבור באמירות פוגעניות ובז לנשים ובנות שמשרתות בצה"ל מאז קום המדינה, וגם לפניה כמובן. הורי היו במחתרות. כן, גם אמא, מגיל 16. אם לא הייתה נישאת לאבי בגיל 18, בטח הייתה מתגייסת. ואמא גדלה בציונות הדתית, בהפועל המזרחי. שלוש נכדותיה שירתו בצה"ל, גם בתה וכלתה. כשהיא שומעת את רבני ה"מדמנה" בעלי משפילים נשים, וכמובן גם רבנים גזעניים אחרים, היא מתחלחלת מעצבים. זו לא הציונות הדתית בשנות ה־40 של המאה הקודמת, גם לא בימיו של ד"ר יוסף בורג ז"ל כמנהיג המפד"ל. גם אם דעתו של ד"ר בורג הייתה זהה לאלו שהרסו את התנועה אחריו, הוא לא ביטא אותה בשנאה יוקדת שכזו.
סמוצ'קנע מתעב את החברה החילונית, שבמציאות של 2019 אין לה שום ייצוג הולם באגם הדרעק, מימין ומשמאל. אין לחילונים ייצוג בשום מקום בציבוריות. יש ייצוג לציונות הדתית, לחרדים, לימנים לפי התפלגות של ימין פאשיסטי וימין אנרכיסטי של תורת הגזע של כהנא, ללהט"ב, ליוצאי בריה"מ, ליוצאי אתיופיה, למזרחים, לחרדים, לפריפריה, ועוד. השמאל הרי לא קיים.
לחילונים כמוני שחיים בק"ק תל אביב, אין שום ייצוג. אין לי שום דרישה מאגם הדרעק, זולת זו: הניחו לי לחיות בשקט את הסיבוב שלי כאן על הכדור. לא רוצה חוקי מרכולים, כשרות, כפייה דתית, היעדר תחב"צ בשבת וכל השאר. איש הישר בעיניו יעשה. אני לא רוצה להתערב בחייו של חניוק בבני ברק או בביתר עילית, ואיני מוכן שמישהו מהם יפגע באורח חיי. מעולם לא מנעתי מאדם שומר מסורת לכבד את אמונתו, כך חינכו אותי בבית. לא רוצה שיפגעו בי - אבל אין מי שייצג אותי.
# # #
אולי הפעם אהמר בקלפי על איווט ליברמן. אני דור שני בארץ, איני עולה חדש, מעולם לא קיבלתי מהמדינה הטבה סקטוריאלית כלשהי של לירה סורית דפוקה. התרגלתי בכעס גדול ובצער רב לשלם כחצי מיליון שקל בשנה רק למס הכנסה בניכוי חודשי, לא כולל ביטוח לאומי ומס בריאות, ולחיות רק מ־29 אגורות מכל לירה שאני משתכר. כמובן, לפני מס יסף (הפער בין 47% ל־50.4%, המס המרבי) שצריך לתרום למדינה בכל סוף שנה, כדי שיבנו עוד כויילל לחניוקים. אני משער שבמסים שלי (ניכוי במקור של 47% רק כמס הכנסה) - רק שלי - אני גאה להיות שותף למימון של אוכלוסייה קטנה בבניין במאה שערים של נטורי קרתא או תולדות אהרן, כדי שחלק מהחולירות האנטי־ציוניות האלה יתקפו באלימות חיילים לובשי מדים שנקלעו לסביבה. ואין מעצרים, כתבי אישום, העמדה לדין, ענישה. פשוט כלום. ככה זה כאן, יהודים זה תת־גזע קדוש. אם חייל היה מותקף בבאקה אל־גרבייה, זה היה נגמר בגופות של הישמעלים יימח שמם. כמה גופות, ברור, כן?
אז איווט מפריח אשליות בחודשים האחרונים שעשויה לקום כאן ממשלה ללא חרדים וללא משיחיים. האיש רב־אומן באומנות האתנן, שכן קוראים לה בשם העדינולי "פוליטיקה", אבל לפעמים הוא מזכיר לי את אבא יוסק'ה: "תיזהר מהחניוקים, רוני. תיזהר מהם, הם הרבה יותר חכמים ממך. הם תמיד ימצאו את הקופה הציבורית שעה לפניך".
הקופה הציבורית בגירעון פעוט של 47 מיליארד שקל. בקופה מחלקים בין השאר 1.2 מיליארד שקל (מתקציב מדינה בסך של כ־400 מיליארד) רק לישיבות חרדיות. נראה לי שטיפל'ה יותר, אבל איני יודע לקרוא מאזן. הקופה הציבורית מממנת 21 אלף רבנים, שחלקם לא הוסמכו כלל - לא כולל 20 אלף משגיחי כשרות - ועוד כל מיני הסכמים שאיני יודע מהם. גם אתם הקוראים לא יודעים.
איווט טוען שאפשר לצמצם את הגזל, להוציא את החניוקים מהגועליציה, ובא לציון גואל. אולי גם לי יהיה בסוף חלק מהחוואה, שיתבטא בשישה גרושים עם חור בצד. אבל אז אהיה שמייח בחלקי, אני מתחייב. לא להם, גם לא לי. זה שוויון.
לא נותר יותר מדי זמן כדי לדעת אם ליברמן עשה עוד סיבוב אחרון על הבוחרים. זה יהיה הצ'אנס האחרון - שלו ושל החילונים. אין לי שום מדד מציאותי כדי לוודא את רמת התמיכה של ליברמן בתל אביב. אני שומע את שמו בבתי קפה בעיר, מניח שאנשים שוקלים לתמוך בו ברצינות כדי לבדוק פעם אחת אפשרות של ממשלה נטולת דתיים וחרדים. אולי זו נוסחה מנצחת?
# # #
באמת אין לי כל כוונה לפגוע בחניוקים ובמתנחלים. מה שמגיע להם בזכות, שיקבלו. אבל מתאים לי שיהיו קצת באופוזיציה. בלי ועדת כספים, משרד בריאות משלהם, בלי משרד לשירותי דת, בקיצור בלי כל חבילת ההטבות שכרוכה גם - ואולי בעיקר - בקבלת המרות של האדמו"רים השונים. באמת נמאס לי לשרת בכפייה כל גחמה של איזה ישיש ששווה 600 מיליון שקל לבד ומגמגם לחסידיו ערימה של דרישות.
ואם ליברמן באמת יספק ת'סחורה עם ממשלת אחדות (לא מעניין אותי מי יהיה ראש הממשלה. התשואה שאני אקבל מכל ראש ממשלה שקולה לתשואה שאניב אם שרי הכלבה שלי תשב בלשכה) מתאים לי גם שהחבר סמוצ'קנע יישב באופוזיציה ויפזר את הרעל משם. לא ברור לי איך חברותיו לרשימת ימינה, קצינות וחיילות בעבר, חיות עם הגזען הזה שמתייחס לנשים כאל חיית מחמד במקרה הטוב.
קראתי כמו כולם על המצוקה הכספית של צה"ל בגלל עלויות הגרידות של נשים בשירות צבאי: 5 מיליון שקל. טרחתי לברר את העלות של פעולה כזו אצל גינקולוגים. אחד אמר 7,000 שקל בממוצע, לא כולל מע"מ. "על המע"מ נסתדר. אתה מבין אותי, כן? תלוי איך אתה משלם", אמר לי אחד; השני אמר: "אני מזהה את הקול שלך, אל תעשה לי פנטומימה. הסתבכת? תבוא אלי ונתקדם. מה כמה? בחמישייה תשכח שהסתבכת. יש לך ביטוח רפואי, כן? יופי. אז בשבילי רק כמה לירות"; והשלישי אמר: "לא מדברים על כסף בטלפון, תבוא עם הפציינטית. אם זו קטינה, אני מבקש שלא לבוא".
חילקתי 5 מיליון ב־10,000 שקל, כי לך תדע, אולי המחיר התייקר עד שחיילת תחליט אם לגרד או לא. הגענו ל־500 נשים. בצה"ל משרתות כ־40 אלף נשים, בסדיר ובקבע. אז הכמות הזו, של 500 חיילות לפחות, נשמעת ונראית קצת לא נורמלית. בהנחה שלא כל אישה רווקה בשירות צבאי מעוניינת לבצע את הגרידה דווקא בחסות צה"ל, עם חובת הדיווח והרישום וכל הג'אז הזה - ומעדיפה קצת חיסיון בחסות הרפואה הפרטית - יש כאן יותר מסימן שאלה אחד בסוגיית הכמות.
תארו לכם מצב שבו 500 נשים, רבע מהסד"כ של חטיבת חי"ר לוחמת, נכנסות להריון לא רצוי מדי שנה. הלו, זה צבא; יש קצת עיסוקים ומטלות, זו לא השפנייה של יו הפנר ב"פנטהאוז". אז תבואו עם סיפור אחר, אבל שלא נתקשה להאמין בו. או לחלופין תחליפו את המאכערים של צבאנו המהולל והמקודש.
אבל סמוטריץ' הוא גם אסטרטג, וכמובן חבר בקיבינימט הביטחוני־מדיני. הוא התגייס לצה"ל בגיל 28 ושירת רק שנה וחצי כפקיד בקריה. שם הוא למד את כל תורת הלחימה של יחידות לוחמות מעורבות. בראיון לגל גבאי הוא טען בתוקף: "תפקידן של יחידות צה"ל הוא להגן על המדינה. עצם נוכחותן של חיילות בהן פוגעת בתפקוד היחידות".
איזה יופי של מצביא, ממש יואב בן צרויה. הוא חייב להיות שר ביטחון מתישהו. אני כאן רק כדי להזכיר שלוחמת ביחידה מעורבת פינתה תקן לאדון סמוצ'קנע כדי שיבלה עד גיל 28 ואחר כך יתחפש לפקיד בקריה. כי רחמנא לצלן, הוא עוד היה עלול להגיע ליחידה מעורבת ולהחזיק נשק ביד וממששש לירות באויב.
אגב, אדון סמוצ'קנע ואנשיו מטילים דופי בנאמנותם של ערבים מוסלמים בשירות צבאי של לוחמים. כן, בדואים הם מוסלמים, ובצבא הם רק לוחמים. אז בשנת 2017 התגייסו 189 בדואים מיישובים בדרום, 295 בצפון - סך הכל 484 לוחמים. בשנת 2018 שירתו 163 מהדרום, 287 מהצפון, ובסך הכל 450. לסיכום, נכון לעכשיו יש 934 לוחמים בדואים, רק בשנתיים האחרונות. לפי הנתונים של דובר צה"ל, בשנתיים האלה התגייסו גם 12 נשים מהחברה הבדואית. לא בדקתי, כי אני קצת פרימיטיב, אבל אני מניח שהן לא פנו למרפאות חר"פ כדי לבצע גרידה.
עוד נתון שאדון סמוצ'קנע לא יאהב: לפי נתוני משרד הביטחון, מאז קום המדינה נפלו 194 לוחמים בדואים בשירות צבאי. אבל להשקפתו הם לא לוחמים, וכך חושבים רבים מהיאהוד. בדואים מוגדרים אצלו ואצל ג'מאעתו מהימין הקיצוני כשונאי ישראל.
# # #
אי אפשר לסיים בלי כמה מילות אהבה לידיד שלנו, דונלד - הבן של פרד הגרמני (שהתחזה בארה"ב לשוודי, כדי להסתיר את מוצאו) ונכדו של פרידריך, שברח משירות צבאי בגרמניה בראשית המאה ה־20 - שהפך להיות המצפון של היהודים בארה"ב, רק של הרפובליקנים כמובן. הנשיא, שלא חולף יום שבו אינו מסית נגד מישהו ו/או מישהי, קובע שהיהודים תומכי הדמוקרטים בארה"ב הם בוגדים.
מאז ומתמיד תמכו היהודים במועמד דמוקרטי ואף מימנו קמפיינים שלהם. החרדים האורתודוקסים, שהם רוב בתומכי הרפובליקנים, מהווים כ־9% מיהדות ארה"ב, המונה כ־7 מיליון אנשים.
אז טראמפ החליט שדמם של הדמוקרטים הוא הפקר, ומן הסתם יהיו לזה השלכות שיתבטאו בדם. אז מה? הוא בקמפיין בחירות, החבר שלו ביבי נלחם על חייו, אז הכל מותר. יישפך קצת דם, מה כבר קרה? זה לא הדם שלו ולא הדם של חבר שלו ביבי. קצת יידעלך מדממים באמריקע, זה מחיר התהילה.
וכאן כל השלטון בדום שתיקה. ברוררר שביבי לא יכול לגנות את דבריו של החבר שלו דונלד, רגע אחרי שהסכים לדרישה שלא להתיר לאיזו חברת קונגרס ערב'קה שולית מדטרויט להיכנס לארצנו הקדושה. אז ביבי שותק. תמיד אפשר להתפרע על השלטון באיראן; הציבור שלנו מספיק מטומטם כדי לאכול את השטויות שלו. אז מתאים.
# # #
רציתי להתייחס גם להשוואה המתקדמת של יו"ר הכנסת שלנו, יולי אדלשטיין, שהוא גם מ"מ נשיא המדינה, בסוגיית נישואין חד־מיניים. כך התבטא בוועדת החוקה, חוק ומשפט ב־2005: "אני רואה אותם בחומרה רבה וחושש שהצעד הבא יהיה נישואים עם חתולות. אני מבין שתמיד צריך להיות פוליטיקלי קורקט. אבל מותר לי להחזיק בדעות אחרות".
בטח שמותר לך, רק לא בתפקיד ממלכתי.
יש לי באמת הרבה מה לומר ליולי והחתולות, אבל תש כוחי, באמת. כפי שאמר מנהיגנו, מנחם בגין זצוק"ל: "איני יכול עוד".
בחיי שאני מתחבר לאמירה הזו.