הוא נוסע במכונית השרד שלו, יושב במושב האחורי וצופה בספיישל בחירות של "ארץ נהדרת". במסך הקטן של הסמארטפון אסי כהן מפציר בקהל לצאת להצביע, הוגה היטב את המבטא הרוסי. ליברמן רואה וצוחק בנינוחות. הסרטון הזה, באורך של עשר שניות בדיוק, הוא המסר. והכתובת למסר הזה היא רחוב בלפור, ירושלים. "אתה בעיצומו של הגעוואלד הגדול - ואני רגוע, אתה לחוץ - ואני בטוח בניצחוני". ליברמן, שמאחוריו אלפי שעות נתניהו, מכיר היטב את נקודות התורפה של יו"ר הליכוד.
המציאות, כרגיל, מורכבת הרבה יותר ממה שליברמן, משחקני השחמט הפוליטי המנוסים ביותר, מעוניין לשדר. 125 ימי הקמפיין (שבא, להזכירכם, מיד אחרי הקמפיין הקודם) עברו עליו לגמרי לא בשלווה. הוא התחיל את המסע כשהיה כבר עייף, מנקודת זינוק די לא סימפטית. ב־9 באפריל הוא נשאר עם הבסיס הקטן שלו. 5 מנדטים לעומת המספר הדו־ספרתי של המפלגות החרדיות. המשבר סביב חוק הגיוס היה אמיתי, כמובן, אך בעיקר שימש כטריגר מושלם לטריפת הקלפים.
את המבוי הסתום, הטמון בהרכב המסתמן של ממשלת נתניהו, זיהה יו"ר ישראל ביתנו די מהר. אפילו אם יקרה נס, ומשה גפני, יעקב ליצמן ואריה דרעי יגישו לו את חוק הגיוס במלואו על מגש של כסף, הוא לא יסתדר איתם במסגרת אותה ממשלה. די שמזכירים לו את איומו לחסל את אסמאעיל הנייה בתוך 48 שעות. אם ייכנס לקואליציה עם החרדים, יצטרפו לרשימת הבדיחות גם כל שאר הבטחותיו לבוחרים בנושא דת ומדינה, וזה יהיה הסוף הפוליטי שלו. ולא טוב למות פוליטית בעד שום תפקיד, כולל תיק הביטחון.
השאר ידוע. ליברמן קם והלך לדרכו החדשה - מסע בעקבות הבוחר הפוטנציאלי. לליברמן היה ברור היכן ימצא אותו. המנדטים החילוניים לא חיכו לו ברחוב הרוסי, שם הוא כבר הגיע למקסימום האפשרי, ומה שנשאר לו היה רק לשמור על כוחו. קהל היעד החדש הסתובב במקומות אחרים - בשכונות האמידות של גוש דן, במעוזים של "השבט הלבן", שעד כה ראה בליברמן לאומן קיצוני המתגורר בשטחים ומדבר במבטא רוסי כבד. בקיצור, "לא אחד משלנו". לציבור הזה קל הרבה יותר להתחבר לאסי כהן מאשר למקור.
ליברמן לא ויתר. הוא ביקש מכמה מקורבים שיארגנו לו חוגי בית במעוזיהם של העשירונים העליונים. הוא הסתובב מחוג בית בצהלה לפגישה עם עורכי דין מהשורה הראשונה, ולכולם אמר את אותו המשפט בדיוק: "אני זה שידאג לסטטוס קוו, ולא אשנה את עמדותיי יום אחרי הבחירות".
תוצאות הבחירות הוכיחו את שיטתו - הוא הצליח לכבוש את לבם, לפחות חלקית. ליברמן הצליח להגיע אל אמידי גוש דן ומתנשאי צפון תל אביב. וזה היה לו קשה עד בלתי אפשרי, כשמולו לוחם החופש החילוני יאיר לפיד. ללפיד זה היה בהישג היד, הכי טבעי שיש. הוא אחד מהם, מאותו השבט.
"הכל אישי"
ליברמן מודל 2019 נחוש בדעתו ללכת עד הסוף, יהיה מה שיהיה. יש לו כ־5 מנדטים בכיסו ועוד כ־4 בידו, מאותם עשרות אלפי ישראלים שאילו היו מספרים להם לפני שנתיים שיבוא יום ויצביעו "ל", היו נתקפים חלחלה. אבל ליברמן המציא את עצמו מחדש, וכעת מטרתו היא לשמור על ההישג. הוא רואה לטווח ארוך. כבר בימי הקמפיין התחיל להכין את עצמו, את מפלגתו ואת בוחריו להליכה אפשרית לאופוזיציה. הוא לא נותן הרבה סיכויים לתסריט שעליו הוא חזר כל הזמן: "ממשלת הליכוד וכחול לבן עם ישראל ביתנו".
מפלגתו של ליברמן הפכה בעיני נתניהו למוקצית מחמת מיאוס. לפי ססמתו הקולעת של הפרשן המקורב לנתניהו, יעקב ברדוגו: "הכל אישי, הכל פוליטי". בקו העלילה נתניהו־ליברמן, עם הזמן גבר היסוד האישי על הפוליטי, והגיע לשיאו במערכת הבחירות האחרונה. נתניהו היה קרוב מאוד לעוד קואליציה נוחה לו, עם פסקת ההתגברות ואולי אף עם חסינות אישית, ורק "בגלל איווט" הפך ליו"ר המפלגה שלא הצליח להרכיב קואליציה, ובפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל שלח את המערכת לבחירות חוזרות. פגיעות כאלה לא ממהרים לשכוח. לליברמן, מצדו, נמאס לעזור לנתניהו להרכיב עוד ועוד קואליציות. התמורה הצטיירה לו כלא משתלמת. ברגעי האמת היה קשה לסמוך על נתניהו.
נכון לעכשיו, הרכב הממשלה הבאה אינו ברור, אך בעיני ליברמן, זה גם לא חשוב כל כך. הוא ממשיך בבנייה עצמית, פוליטית, מחודשת. הוא יודע שאותם "צפוניים" ששלשלו "ל" בקלפי, עוקבים אחריו מקרוב. אמונם בו תלוי בצעדיו הבאים. אם ידבוק בהבטחותיו מלפני 17 בספטמבר ויעדיף אופוזיציה על פני חברות בממשלה הלא חילונית, יש סיכוי טוב שמפלגת ישראל ביתנו תגביר עוד יותר את כוחה האלקטורלי. בשום מקום לא חל איסור על פוליטיקאים לקיים את מה שהבטיחו לבוחריהם.
בשבוע האחרון של הקמפיין החליטו האסטרטגים של כחול לבן, שהגיע הזמן להחזיר הביתה את שלושת המנדטים הליברליים־חילוניים שברחו מידיו של ליברמן. בא בני גנץ והכריז: "בכוונתי להקים ממשלה ליברלית", ורמז כי לא יהיה בה מקום למפלגות החרדיות. כעבור ימים ספורים בלבד, יממה אחת אחרי סגירת הקלפיות, כבר דיבר יו"ר כחול לבן על "קואליציה רחבה ככל האפשר", ללא אזכור המילה "חרדים".
בעיני ליברמן, בפניית הפרסה הזאת עשה גנץ עבור ישראל ביתנו עבודה מושלמת. "מה שאצלנו זו התחייבות, אצל גנץ זה רק שילוט חוצות", מיהרו להבהיר אנשי ליברמן. "התחלתי בהכנות לבחירות הבאות", הכריז ליברמן מיד אחרי שנסגרו הקלפיות. מבחינתו לא מדובר בהגזמה.
כבר ביום חמישי הוכיחה עקשנותו של ליברמן את עצמה כצעד חכם. בינתיים גיבש נתניהו "גוש ימין", שבו 56 חברי הקואליציה הקלאסית שלו (החרדים והסרוגים), ורק לאחר מכן קרא לגנץ לחבור אליו במתכונת של "ממשלת אחדות". בפועל קרא נתניהו לגנץ להצטרף לקואליציה המסורתית, הימנית והדתית של הליכוד ולהשלים מניין. המקום שממנו ברח ליברמן שמור עתה לכחול לבן.