הימים הנוראים מעלים בי כמה זיכרונות. הראשון שבהם התרחש ביום הכיפורים, ואני ילד קטן שזה עתה הוריו עזבו את הקיבוץ ועברו לגור זמנית ביישוב כפר אתא. לקראת תום הצום, ניגשו אליי שני בחורים לבושי שחורים. "תראה את הלשון שלך", הם נבחו עליי. מפוחד הוצאתי את הלשון שלי. היא הייתה ורודה. "אתה אכלת, אתה לא צמת", הם החלו לצעוק והפליאו בי מכות. "אתה לא יהודי, אתה גוי", הם צרחו, עד שהצלחתי להתחמק ולברוח. אני ממשיך לא לצום.

הזיכרון השני התרחש שנים לאחר מכן, בגדוד 12 של גולני. הייתי קצין המבצעים של הגדוד, בפיקוד סא"ל שמוליק אלבק ז"ל. הרב הראשי של צה"ל, האלוף שלמה גורן, בא לתת הרצאה לגדוד לרגל השנה החדשה. באותם ימים הרב גורן היה במעמד הנמוך אך במעט מזה של אלוהי ישראל. חיילי וקציני הגדוד נאספו בחדר האוכל, והמג"ד הזמין את הרב לשיחה במשרדו לפני ההרצאה. אני, כקמב"ץ, התבקשתי להיות נוכח בזמן השיחה עם הרב. משום מה החל הרב לחקור אותי: מי הוריך? היכן הם נולדו? וכו'. איני זוכר איך התגלגלו השאלות והתשובות, אך באחת הפעמים אמרתי בתום לב: "לא עליתי לתורה כאשר הייתי בר מצווה". הרב הביט בי בעיניים מזרות אימה: "לא עלית לתורה? לא למדת את התפילה?", "לא", עניתי. "אתה לא יהודי", התנפל עליי הרב, "אתה גוי". נדהמתי.

"אני כן יהודי", אזרתי עוז להשיב לו, "אמי יהודייה ועשו לי ברית מילה". "לא, אתה לא יהודי, אתה גוי", לא נרגע הרב. הייתי המום, סגן צעיר, ומולו אחד מענקי הדור. איני יודע מהיכן שאבתי אומץ לומר: "כבוד הרב, אתה יודע למה אני באמת יהודי?", פניתי אליו בנימוס ובקול קצת רועד: "אני יהודי כי חונכתי על התנ"ך וערכיו, כי אני אוהב את התנ"ך; אני אוהב את השפה הנפלאה של התנ"ך; אני אוהב את הנביא עמוס; אני מעריץ של המלך שאול. למדנו את שירי שאול טשרניחובסקי על שאול המלך, וזה עשה אותי יותר יהודי; אני מזיל דמעה כשאני קורא את שירו על אנשי יבש גלעד שהלכו דומם בלילה כדי להסיר את גופת שאול מחומת בית שאן ולהביאה לקבר ישראל". אילו הייתי רואה את העתיד, הייתי אומר לו שכשביקרתי בשער טיטוס ברומא וראיתי את היהודים המושפלים המונצחים בשער, חשתי עד כמה אני יהודי. הרב שתק, הרהר, ואז בתנועת יד חדה אמר למג"ד: "בוא, מחכים לנו להרצאה".

והיום, לומדים בכלל תנ"ך? תלמידים מחזיקים ספרי תנ"ך או קטעי מקראות? אני, בקריית חיים הסופר־מפא"יניקית, למדתי תנ"ך מפי מורים מעולים, למדתי תלמוד ותורה שבעל־פה. ואילו כיום כל דבר שקשור לתנ"ך ולחוכמת הציוויליזציה היהודית הוא בגדר קללה הקרויה "הדתה". קראתי שביישוב אחד למדו התלמידים על חכם יהודי דתי אחד שגם אמר: "ואהבת לרעך כמוך", ומיד באה זעקה: להפסיק מיד עם ההדתה הזאת. מתי ייפסק השיגעון הזה?