"אדוני, אתה טוען שאתה בעלה של שרית קופמן, אני חייבת לקבל ממנה אישור לענות לך".
כשהיא סיפרה לי את זה, עלה הלחץ דם לרמות של טירוף. "תגידי לי, את נורמלית? נתת לנאצים האלה לגבות ממך קנס? אני לא מבין. הם שרפו לנו שישה מיליון, החולירות האלה. מה, את לא יודעת לדבר?".
עלה לי הדם לראש, הרגשתי חום בפנים. "יפעת יקירתי, תני לי מנהל בכיר ממך. הרפורמה שלכם לא מעניינת אותי. אותי מעניין אותי. את הסוכנת שלכם שעשתה עליי סיבוב צריך להכניס לחבית עם חומצה מלחית, ולסגור. טוב, אני מתחיל להשתגע. תני לי מנהל, יפעת, אני מרגיש שאני מאבד את זה".
הנחתי את סוכריית המנטה על המושב לידי. הדלקתי עוד סיגריה של טירוף, ושאפתי את העשן שאמור להרגיע. "יפעת, אני שמח שיש לכם נהלים. המילה הזו, נוהל, מזכירה לי מיד את המשפט של אדולף אייכמן. את יודעת מי זה, נכון?".
סירבתי מיד. "חס וחלילה וחס. איו־סולו־מיו. היא טובה רק בלעקוץ, עכשיו זה זמן מלחמה שלמה, אסור לקחת שבויים. עלות האחזקה שלהם יקרה מדי".
המדינה בשבי, עד שתהיה עסקת טיעון, שבמהלכה יוחלפו שבויים. תשעה מיליון ישוחררו בתמורה לאיש אחד שלא ירצה תקופת מאסר על פשעים חמורים שלכאורה ביצע. אני כבר מזמן מוכן לשלם את המחיר הזה. ואתם?
התרעות פיקוד העורף