שבוע עבר מאז חיסול קאסם סולימאני, והשעון שנדרך "מתי הם יגיבו" עדיין מתקתק. מדובר כמובן לא על מה שיעשו האיראנים, אלא על מה שיעשו האמריקאים אחרי שהאיראנים יעשו מה שיעשו, ואיך יגיבו האיראנים אחרי שהאמריקאים יעשו את מה שיעשו וכו'. מצבים שמנהיגים סבירים למחצה לא מכניסים לשם את עמיהם. איתרע מזלו של המזה"ת ושל העמים האיראני והאמריקאי שנקלעו לקטטה בין ממשל טראמפ והרפובליקנים לבין ממשל חמנאי והאייתוללות.
המומחים למיניהם יודעים לפרט את אפשרויות הנקמה האיראנית ושוכחים את העיקר: איראן לא פועלת מהבטן. יש לה אסטרטגיה של בניית אחיזה שיעית טריטוריאלית מטהרן דרך עיראק וסוריה ללבנון. המאבק הזה, בהובלת סולימאני, נמשך מאז תחילת מלחמת האזרחים בסוריה ב־2011 והוא נתמך על ידי אסד, פוטין חיזבאללה והשיעה הפרו־איראנית בעיראק. מהלכי־נגד אמריקאיים כמו ירי טילים וחיסולים - לא ישנו את המגמה. בדיוק כמו שחיסולים ומכות אש מישראל לא ישנו את המגמות הלאומיות־דתיות בעזה, בגדה, בסוריה ובלבנון.
בסופו של דבר ינצח מי שישלוט בשטח ויש לו רוב באוכלוסייה, ואלה לא האמריקאים ולא הישראלים. ומה שקורה בשטח הוא כדלקמן: רצחנות מתועבת של סוריה, רוסיה וחיזבאללה משלימה את השליטה בסוריה כחלק מהאסטרטגיה האיראנית.
האסטרטגיה של ממשל טראמפ היא להסתלק מהמזה"ת. מכתב הפרידה האמריקאי של מפקד כוחות הקואליציה נגד דאע"ש ממחיש את הטמטום הגמור בחיסול סולימאני בכיסי דאע"ש, שעדיין מהווים פצצה מתקתקת. האינטרס האמיתי של טראמפ והרפובליקנים הוא לצאת גדולים לקראת בחירות 2020, וחיסול סולימאני היה חלק מאותה טקטיקה פנים־פוליטית.
אני לא מתיימר להבין את דיווחי התקשורת על יחסי הכוחות בתוך הממשל האיראני והעיראקי, אבל חרף גילויי הזעם באיראן וההתלהבות המשונה בישראל, חיסול סולימאני הוא שינוי טקטי שולי, והשאלה המסקרנת היא אם החיסול יגביר או יחליש את הסתלקות הכוחות האמריקאיים מהמזה"ת.
מכאן ואילך מתחיל משחק המידתיות, בדומה למשחק שאותו מנהלת ישראל מול חיזבאללה וחמאס: אתם יורים משהו שלא מצדיק מלחמה, אנחנו יורים משהו שלא מצדיק מלחמה, וכולנו יוצאים גיבורים. מישהו נהרג בדרך? TOUGH LUCK באמריקאית, או זבש"ו. להבדיל מטקטיקת הכנופיות הנוכחית של טראמפ ונתניהו, האיראנים והפלסטינים ימשיכו באסטרטגיות שלהם. למשחק המידתיות יש פוטנציאל של גלישה למבצע או למלחמה, אבל אין שום דרך בעולם לעצור את המשך האחיזה בקרקע של טהרן בעיראק, בסוריה ובלבנון, ושל הפלסטינים בעזה ובגדה, בנוסף להסכמה הרוסית והסינית לציר האיראני ושתיקה כהסכמה של גרמניה וצרפת.
בינתיים, בעודנו עוצרים את נשימתנו עד שייפלו הפגזים, אין סיבה שהראש לא יתפקד כדי לבחון למה חוסל סולימאני. לטראמפ יש תשובה מנומקת: "סולימאני הרג ופצע קשות אלפי אמריקאים ותכנן להרוג רבים אחרים... והוא אחראי ישירות ובעקיפין למותם של מיליונים". הוכחות? נתונים? משהו? כל אלה הם בשביל ליברלים ואנטי־פטריוטים, אבל יש תקווה: מזכיר המדינה מייק פומפאו, בסגנון של "אני מביא את נעמה יששכר", הבטיח להציג הוכחות לאיומים קונקרטיים של סולימאני וכוחות אל־קודס. אנחנו עדיין מחכים. בינתיים סיפרו בכירי מודיעין אמריקאים כי לא היה שום דיווח מודיעיני על איום ממשי.
ואם חשבנו שלא ניתן לרדת נמוך יותר, צץ סגן הנשיא מייק פנס שטען שסולימאני והאיראנים היו מעורבים בפיגוע מגדלי התאומים.
קבורת חמור
וכך, לאחר השקר של טראמפ, ההתחמקות של פומפאו והבדיחה של פנס יש טעם לנסות להבין את הסיבות הלכאורה סבירות שבגינן חוסל סולימאני: מידת האיום האמיתית שהוא מייצג, כמה ייגרע מן האיום אם יחוסל, והאם פוטנציאל התגובה שווה את החיסול.
התשובות הנכונות הן שעדיין לא הוכח מאומה למעט תחושת סיפוק פרימיטיבית של נקמה. לפי ראיון ברויטרס עם כמה מאנשי כוחות הביטחון העיראקיים, הג'וב של סולימאני היה לסלק את האמריקאים מעיראק ומהמזה"ת - אגב, מה שרצה טראמפ לעשות רק לא מזמן.
התקיפות של כוח אל־קודס וההסתערות על השגרירות בבגדד העירו בארה"ב שדים עתיקים שהפכו את סולימאני למטרה פוליטית היסטורית ועכשווית. עוד אומרים לנו שסולימאני היה "איש רע" (ביטוי שחזר ונשנה בכל דיווחי התקשורת), שזה לגמרי נכון, אז מה? אם נהרוג את כל הרעים אז רק אתה ואני ניוותר בעולם. השאלה הרלוונטית מכולן היא אם החיסול נועד להסיט את הקשב הציבורי והתקשורתי מתעלולי טראמפ.
ואלה הן העובדות שעשויות לחסל את סיכויי טראמפ והרפובליקנים בבחירות 2020: הידרדרות קבועה בסקרים ושלל חקירות בדרך. הדחה שעדיין תקפה בקונגרס, תביעה לשחרור דיווחי המס שלו, הונאת כספי בחירות ועוד. התשובה על השאלה אם החיסול היה פעולת הסחה היא: כן, וזו לא ספקולציה מופרכת לקרוא לדברים בשמם כאשר הם ניצבים מול עיניך.
מקבלי ההחלטות כיום בנושאי חוץ וביטחון הם פומפאו ומזכיר ההגנה מרק אספר (הרמטכ"ל ג'יימס מקונוויל הוא על תקן החייל שאומר "כן, המפקד"). שניהם נאמני המפלגה הרפובליקנית, שעשויה לספוג מהלומה בבחירות 2020. חיסול סולימאני ושיגור כמה אלפי חיילים לעיראק מצטיירים כמו מדיניות תקיפה (להבדיל מזו של אובמה), אך למעשה מדובר בפסק זמן. שתי האסטרטגיות, זו של ממשל טראמפ וזו של האייתוללות, ימשיכו להתנהל אחרי שוך המהומה הנוכחית והבחירות בארה"ב. חיסול סולימאני הוא לא יותר מאירוע טקטי זניח. אומנם נסראללה הצהיר כי "זהו פשע שישנה את פני המזה"ת", אבל המזה"ת דימם וידמם עם סולימאני ובלעדיו. אמריקה היא אורח לרגע שגורם לכל פגע. האחראים הבכירים כיום הם הגורמים החזקים ביותר במזה"ת: רוסיה וישראל.
תגובת נקם איראנית מצטיירת כאילו היא גזירת גורל, אבל להבדיל מהפיוז הקצר של טראמפ, האייתוללות ידועים כמי שיודעים שההיסטוריה ואללה לצדם. יש סיכוי לא רע שהמפץ הגדול שכולם כוססים ציפורניים לקראתו יתמסמס לסדרה של קטטות מקומיות בין המיליציות לחיילים אמריקאים, כמו ירי הטילים בליל שלישי על שני בסיסים אמריקאיים בעיראק, כאשר כל פגיעה אמריקאית באזרחים תשחק לידי האייתוללות המעומתים עם ציבור איראני שקיבל ברצון את חיסולו של סולימאני.
הגרועה בתגובות לחיסול הייתה ההתלהבות שאחזה במרבית הפרשנים והכתבים במחוזותינו. עמוס ידלין, יו"ר המרכז למחקרי ביטחון לאומי, לקח על עצמו גם את הביטחון האזורי וגם את הבינלאומי. "העולם יהיה מקום בטוח יותר", הוא מאבחן בראיון לקושמרו, ו"זה יהיה מזרח תיכון אחר". מדובר בשתי בדיחות. האבחנה השלישית באה בהמשך: "האמריקאים הם שוב מעצמה" (בגלל החיסול?...). וזו כבר לא בדיחה אלא קבורת חמור של הבנה אסטרטגית.