לקראת נסיעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לפגישה ההיסטורית עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שבה הציג ראש המעצמה הגדולה את תוכנית המאה שלו לפתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, השתעשעתי במחשבה שהיה כדאי שמישהו יעביר לטראמפ את השיר של יענק'לה רוטבליט "הסיפור הגדול", כדי שיבין את סיפור הסכסוך מזווית ראייה אחרת, זווית של יוצר גאוני, הומניסט, חייל שנלחם בקרבות לכיבוש ירושלים ונפצע קשה ושאומר את האמת בפנים בצורה הייחודית רק לו.
אני מודה שמאז שהכרתי את שיריו של רוטבליט התאהבתי בבן אדם ובכתיבתו ואי שם, בפנוכו, גם קנאתי ביכולת הכתיבה שלו, שבה הוא מצליח להביע בצורה בהירה, שנונה וחדה כתער את הדברים שאני חושב.
ברשימת השירים שאותם כתב רוטבליט אפשר למצוא יצירות פאר כמו "שיר השלום", "אמא אדמה", "שבתות וחגים", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", "חוזה לך ברח", "קפה טורקי" והרשימה ארוכה ארוכה. בתקופה האחרונה משתף רוטבליט פעולה עם שלושה יוצרים מוכשרים: תומר יוסף, איתמר ציגלר וגדי רונן בהרכב שנושא את השם "החצר האחורית".
לטעמי השיר הבולט במופע שלהם הוא "הסיפור הגדול". אני חושב שאת השיר הזה כדאי ללמד בבתי הספר בישראל ובמדינות ערב, כולל בפלסטינה שטרם הוקמה וכנראה גם לא תקום בדור הנוכחי, אם בכלל.
בימים האלה השירה העברית החדשה עוסקת ב"שני משוגעים", "עיניים שלי", "הרגליים שלך", "מהממת שלי" ושאר בולשיט מילולי נמוך שמושמע יומם ולילה בתחנות הרדיו הציבורי והמסחרי, בעוד שירים נפלאים כמו "הסיפור הגדול", כמעט לא מושמעים כלל.
הסיפור הגדול שמתחיל בתנ"ך
ומאז עד היום הוא הולך ונמשך
עם העם שיצא לגלות וחזר
אלפיים שנה יותר מאוחר
לבית שבין הים לנהר
הסיפור הגדול עם שואה ותקומה
חלוצים רעבים גואלים אדמה
דונם פה דונם שם, הפרחת השממה
הפרחת האשמה כי הייתה מלחמה
ואויבים אין מספר מדינה שהוקמה
וזה העיקר
בין הים לנהר
בין הים לנהר
בין הים לנהר המרחק לא גדול
בין הים לנהר קו ירוק קו סגול
קו אדום בבקעה תפר תכלת בהר
וחומה של בטון בגוון אפרפר
והנוף ההרוס נאנח מיוסר
הסכסוך לא נגמר הסכסוך לא נפתר
מי לוקח הכל ולמי לא נשאר
של מי העתיד ושל מי העבר
איפה אסור ולמי זה מותר
בין הים לנהר
בין הים לנהר
הסיפור הגדול סיפור נהדר
לדור ועוד דור את עצמו מכר
עד שחל בו שיבוש את עצמו הוא סתר
ומאז בפירוש הסתבך עד צוואר
הנרדף נעשה לרודף האכזר
בין הים לנהר יד החוק כבר תקצר
ההמון שזרע וההון שקצר
אלימות ושחיתות וכפל מוסר
שררה וכבוד במיקח וממכר
ויד איש באחיו באישה ובזר
הכל כבר פרוץ והכל מבוצר
כל מגדר ומגזר
בין הים לנהר
הלך לאיבוד הסיפור הגדול
הסיפור הגדול שיודע הכל
מימין ומשמאל הפוך וישר
שיבין את אתמול ויגיד מה מחר
בין הים לנהר
בין הים לנהר
ואומרים עוד מוקדם ואומרים מאוחר
ואומרים שאפשר ואומרים שנגזר
מחכים שיבוא כבר נשיא או קיסר
משיח נביא מצביא או חייזר
שיודע לפתור את הבלתי נפתר
להביא שוב תקווה להראות שאפשר
לחיות בשלום בין הים לנהר
בין הים לנהר
שני בניו של האב שני בני אברהם
שני עמים אוחזים זה את זה בגרונם
וכובש ונכבש נכבשים עד עפר
אדמה שספוגה בדם הניגר
בין הים לנהר
בין הים לנהר
הלך לאיבוד הסיפור הגדול
הסיפור הגדול שיודע הכל
מימין ומשמאל והפוך וישר
שיבין את אתמול ויגיד מה מחר
בין הים לנהר
בין הים לנהר
בזמן שהפוליטיקאים הדגולים של מדינת ישראל מהימין, מהשמאל ומהמרכז עסוקים בקידום ענייניהם האישיים, האדרת פעילותם ויכולותיהם וריצה בין אולפני הטלוויזיה לבין ראיונות ברדיו ובתקשורת הכתובה - כמעט תמיד הם שוכחים שבין השאר מוטלת עליהם האחריות לפתור בעיות חברתיות קשות שגורמות לחלק גדול מהאוכלוסייה בישראל סבל בלתי אנושי ובלתי נתפס.
נושאים חשובים כמו מצב מערכת הבריאות, מספר הקשישים והילדים שנמצאים במצב של תת־תזונה, איכות החיים של עשרות אלפי קשישים בודדים ומצבם הקשה של חלק משורדי השואה שבקושי שורדים, שלא לדבר על מכת האופניים והקורקינטים החשמליים, האלימות ברחובות, רמת החינוך, התחבורה הציבורית המחורבנת ועוד בעיות רבות שתפקידם של נציגי הציבור הנבחרים לפתור אותן.
בשנה האחרונה שבה הכנסת כמעט שבתה כליל, היו מי שציפו שנבחרי הציבור־הח"ככים יצאו להתנדב בזמן הפנוי הרב שהיה להם ביישובי חוטף עזה או במוסדות הסיעודיים, כדי להבין באיזה מצב נורא חיים הקשישים שחלקם הגיעו לארץ כחלוצים והקימו את המדינה. היו מי שציפו שהנבחרים יסיירו בשכונות מצוקה כדי ללמוד על המצב הנואש שם ולמצוא, כשיחזרו לבית המחוקקים, תקציבים ופתרונות לבעיות. הח"ככים כמובן לא עשו זאת. הם העדיפו לטוס לחו"ל לקונגרסים, לכנסים בינלאומיים ולאירועי ספורט ותרבות.
בחוטף עזה המשיכו לנחות בלוני נפץ על יישובים בטווח שהתרחב לכ־60 קילומטרים. החרדה והלחצים של התושבים המקומיים הולכים וגוברים מדי יום, ועדיין לא נמצא תקציב לשכר של רכזי הביטחון והפסיכולוגים שאמורים לטפל בתושבים אחוזי החרדה. מכת הגשמים חשפה את התשתיות המחורבנות בערים רבות בישראל, בתים הוצפו, אנשים טבעו, לעסקים נגרמו נזקים שהובילו את בעליהם לתחושה של ייאוש טוטאלי, כי אף אחד לא מטפל בטוטאל לוסט של עסקיהם, ועד שיקבלו פיצוי הולם הם ילכו לעולמם.
הפוליטיקקים ממשיכים לריב בינם לבין עצמם, ואינם משקיעים את מרב זמנם בענייני הציבור כפי שצריך להיות.
בכל יום מתגלות פרשיות שחיתות נוספות של בכירים במערכת הפוליטית והעסקית. בתקשורת מדווחים שמספר חסרי הדיור שדרים ברחוב ונוברים בחיפוש אחר מזון בפחי זבל גדל במאות אחוזים. הרחובות מלאים בקבצנים והומלסים, כמות הנרקומנים גדלה, מספר מקרי האונס מעורר חלחלה, הורים צעירים חוששים לילדיהם בגין גל אלימות של מטפלות חסרות כישורים בגני ילדים ופעוטונים.
באופן מוזר דוברי השלטון ושלוחיהם בתקשורת לא מפסיקים להלל ולשבח את הממשלה העושה נסים ונפלאות בכל התחומים, מהביטחון ועד הבריאות. ומי שאינו חסיד שוטה של ראש הממשלה וחבר שריו ומרעיו לא מאמין למשמע אוזניו.
בראייתו החדה וביכולת הכתיבה המופלאה שלו מתאר רוטבליט בשיר אחר את המצב של "עלובי החיים", שאינם זוכים להתייחסות ולטיפול הולם במצבם. שם השיר: "האביונים".
ומי ישיר את שיר האביונים
את שיר הנטושים בצד הדרך
שגם להם יש שם ויש פנים
ולא רק גב לתת בעבודות הפרך
את שיר המשתכרים אל צרור נקוב
כבויי המבטים שחוחי השכם
את שיר הדל והמושפל והעזוב
שבבתי תמחוי בוצעים פת הלחם
ומי יישא קולו לומר כי רע מאוד
מתי למדנו לא לשמוע לא לראות
ולעבור בצעד קל על המראות
כי מי ישיר את שיר האביונים
בלויי בגדים ויחפי רגליים
הנודדים ברחובות כמנודים
ומי ישיר את שיר חסרי הבית
את שיר הקבצנים פושטי היד
אל חלונות המכונית בצומת
והנהג עיניו חומקות מן המבט
אל הבטחה גדולה בשלט של פרסומת
ומי יישא קולו לומר כי רע מאוד
מתי למדנו לא לשמוע לא לראות
ולעבור בצעד קל על המראות.
מורי ישראל, יהודים וערבים, קחו את שני השירים האלו של רוטבליט, תוסיפו גם את שיר השלום שכתב ותלמדו אותם בבתי הספר. בימים של רדידות מחשבתית, כלומניקיות חברתית ושטחיות תרבותית - אולי בזכות השירים האלו לפחות לחלק מהתלמידים ייפתח המוח לחשיבה אחרת.