ראש הממשלה בנימין נתניהו, וזה לא חדש, הוא גאון ההופעות. קחו ממנו את החלק הוורבלי של הקמפיין, ומקמפיין הליכוד לא יישאר כלום. ליו”ר כחול לבן בני גנץ, לעומתו, עדיף לתקשר עם הקהל באמצעות “תיווך”: הסרטונים המתוסרטים היטב מסוגלים להעלים את העובדה שעל יו”ר כחול לבן אפשר לומר הרבה, נואם גדול הוא לא.
קצת יותר משבועיים לפני מועד הבחירות, פתחו השניים בספרינט המסורתי, שהוא חובה בכל מערכת פוליטית בישראל: בליץ ראיונות וסבב הופעות. השיטה היא אותה השיטה, אך המטרות שונות כמעט לחלוטין.
לנתניהו, עם כישרונותיו הרטוריים, חשוב להופיע למען אותה מטרה אלקטורלית שעליה הוא לא מפסיק לדבר מאז הבחירות לכנסת ה־21 – להשיג עוד כמה מנדטים כדי להגיע למספר הקסם 61 לגוש הימין, שיאפשר לו להקים ממשלה.
המטרה של גנץ אחרת לגמרי. המוטו שלו הוא “רק לא לקלקל”. הקמפיין של כחול־לבן - שהוא, למעשה, העדר של קמפיין (למעט נושא הבריאות, שבו הם באמת השקיעו) - בינתיים עושה למפלגה רק טוב. ההופעות הלא בדיוק מבריקות של היו”ר לא הרסו עד עתה את המגדל שעל גגו מתנוססת הכרזה הענקית “רק לא ביבי”. מי שמצביע גנץ – מצביע למישהו שהוא לא נתניהו. לא למישהו שיודע לבטא את עצמו יפה.
אחוז גדול של מצביעי כחול־לבן מתבסס בבחירה הפוליטית שלו על המשפט הידוע “קודם נגיע לגשר – אחר כך נעבור אותו”. קודם שנתניהו יפנה את הבית ברחוב בלפור, ואז נראה מה הלאה. כדי שהקהל יישאר בעמדתו זו ולא יזוז ממנה עד 2 במארס ב־22:00, גנץ לא חייב לדבר יפה, או הרבה, או אפילו קצת. רק לא לקלקל, עד שיגיע אל הגשר הנכסף. מה מצפה לו בקצהו השני של אותו הגשר? בסבב בחירות שלישי תוך שנה עדיף לא לצפות בשלב זה למרחקים כאלה.