1.תיקו נוסף בין שני הגושים הפוליטיים בבחירות הקרובות, שיוביל אותן שוב למבוי סתום ובהכרח לבחירות רביעיות בתוך כשנה, יהיה בגדר אסון פוליטי־לאומי. לרגע היה נדמה שאפשר להירגע כי הפעם זה כנראה לא יקרה, ודווקא בחסדו של יו”ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, שהיה תקוע בבחירות הקודמות בין שני הגושים הגדולים ולא זז לא ימינה ולא שמאלה ומנע בכך הקמת קואליציה. עכשיו, בימים האחרונים, הפתיע בזמירות חדשות שנתנו לרגע תקווה.
יש להניח שגם לאחר הבחירות הקרובות הוא יהיה תקוע בין הגושים, אבל הפעם הוא מוכן לזוז – הפתעה רבתי – ודווקא לכיוונו של גנץ. הוא כנראה הבין סוף סוף שאי אפשר לחזור ולהכריז שעידן נתניהו נגמר מבלי לנקוף אצבע למימוש ההכרזה. וכך אמר בשבוע שעבר בגלי צה”ל: “אין לי שום בעיה לשבת בקואליציה עם רשימת העבודה־גשר־מרצ המאוחדת. זו רשימה אחת שמרצ היא רק חלק קטן ממנה”.
2.אף כי פרשתי מ”מעריב” לגמלאות כבר לפני שנים לא מעטות, עדיין אני משמש כתובת לתלונות ולהתקפות נגד העיתון, ומאידך גיסא, לפעמים, גם לשבחים עליו. אני מניח שזה בעיקר מפני שאני כותב עדיין בעיתון מאמר שבועי ולעתים גם סיפור בגיליונות החגים. על רוב התלונות, בעיקר אלה הנוגעות ספציפית לידיעה או למאמר מסוימים, איני מסוגל לענות. כשמדובר בעניין מקצועי כללי הנוגע לתפיסה עיתונאית בסיסית, כוחי רב לי יותר.
ולעניין אולמרט עצמו. אינני מגנה את מי שסבור שאין לאפשר לו כתיבה קבועה בעיתון ואני מניח שגם עורכי “מעריב” התלבטו עד שהחליטו לפתוח לפניו את שערי העיתון. יש פנים לכאן ולכאן בשאלה זו, ואולמרט אינו האסיר־לשעבר הראשון שכותב בעיתון. אני סבור שכשבאים לשקול עניין זה יש חשיבות לשאלה מהי העבירה שעליה נשפט האדם. לא ניתן להשוות עבירות של מרמה ושוחד והפרת אמונים, עם כל החומרה שבהן, לעבירות מין, למשל, ובוודאי לא לרצח. אם אריה דרעי חזר לכנסת ולממשלה לאחר שהורשע במרמה, הפרת אמונים ושוחד וריצה את עונשו, מדוע אסור לאולמרט לכתוב מאמרים בעיתון?
3. כשמישהו אומר בטלוויזיה “זאתי” או “הזאתי” במקום “זאת” או “הזאת”, אני חוטף קריזה. כשאומר את זה מועמד לראשות הממשלה אני מסוגל לנפץ את המרקע. ראיתי שרוביק רוזנטל הכניס את “זאתי” למילון הסלנג שלו, מה שמכשיר כביבול את השימוש בה, ובכל זאת הייתי רוצה שמנהיג הנואם אל עמו לא ינאם בסלנגים. שישאיר אותם לשוק.
התרעות פיקוד העורף