צריך לוותר על "תהליך השלום", ולנהל בצורה זהירה את הסכסוך

התנאי הראשון קשור לבעיית פליטי 1948 – מה שהפלסטינים מכנים "זכות השיבה". התוכנית קובעת קטגורית שאף פליט לא יורשה להיכנס למדינת ישראל ולהתיישב בה. לעומת זאת, הם יוכלו להתיישב במדינה הפלסטינית, אך תחת מגבלות חמורות: מספר החוזרים יהיה מוגבל כך שלא יהווה סכנה ביטחונית לישראל ויהיה מותאם ליכולת הכלכלית של המדינה הפלסטינית. כל מחנות הפליטים שבתחום המדינה הפלסטינית יחוסלו ובמקומם יוקמו מבני קבע. כמו כן, נקבעו כללים נוספים לגבי אופציות קליטת פליטים במדינות ערביות ומוסלמיות, כמו גם לגבי מי ייחשב כפליט.

חובה להבין: נושא "זכות השיבה" עבור הפלסטינים אינו עניין של מילים וחזיונות, אלא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום, מהחינוך ומהתרבות הפוליטית – החל בשמירת מפתח הבית, דרך קריאת הרחובות במחנה הפליטים על שם הכפרים שננטשו ב־1948. זכות הקיום של העם הפלסטיני, עתידו ותקוותו מושרשים בנרטיב המעשי הזה של השיבה לבתים מ־1948. מי שהשתעשע, ואולי עוד משתעשע, אצלנו על כך שניתן יהיה להתפשר עם הפלסטינים על מספרים של פליטים שיחזרו לישראל, או על חזרה סמלית, חי בעולם של בורות והזיות.

התנאי השני הוא הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. תנאי זה הועלה לראשונה על ידי אולמרט בוועידת אנאפוליס ב־2007, ולאחר מכן ב־2009 על ידי נתניהו ביתר תוקף, כשממשל אובמה תומך בכך. ההתנגדות הפלסטינית הייתה מיידית, גורפת וקשוחה. עבורם ישנה רק "מדינת ישראל", ובישראל יש גם יהודים, גם נוצרים, גם מוסלמים. סיבות ההתנגדות נוגעות לעצם המהות הפלסטינית: אין עם יהודי, יש רק דת יהודית שאינה זכאית להגדרה עצמית; היהודים הקולוניאליסטים השתלטו על אדמה מוסלמית־ערבית; לעומת זאת, יש עם פלסטיני שלו יש את כל הזכויות על כל השטח מהירדן ועד הים; הכרה בישראל כמדינה יהודית פירושה ויתור על הזכויות, בגידה בערביי ישראל ובכל מה שהם מאמינים. שמעתם פעם את אבו מאזן אומר "שתי מדינות לשני עמים" או "העם הפלסטיני והעם היהודי"?

התנאי השלישי הוא בתחום המעשיות: לא רק ויתור על טרור, אלא פירוק חמאס וכל ארגוני הטרור בעזה מנשקם "על ידי הרשות הפלסטינית או כל גוף שמקובל על ישראל", כלשון התוכנית. קל יותר לחזיר לעוף מאשר לבצע משימה זאת, אלא אם כן ממשלת ישראל מוכנה לכך.

ומה כל זה אומר? לדעתי, בדור הנוכחי לפחות, אין שום פתרון; בלב כואב (אצל מי יותר, אצל מי פחות) צריך יהיה לוותר על "תהליך שלום" (וכל מיני רעיונות פתרון של "נשמות טובות"); לשים את הדגש על ניהול פרגמטי זהיר של הסכסוך, תוך יצירת מציאות כלכלית שהפלסטינים יוכלו לחיות עמה.