איך ייתכן שהדבר שהכי מפחיד את רובנו בכל סיפור התפשטות הקורונה הוא הבידוד? הנה, אני ביטלתי נסיעה לחו"ל לא מהחשש להידבק כמו מהחשש להיות בסגר מאונס אחר כך. העניין הוא שאני ממילא עובדת מהבית - אז למה זה כל כך מרתיע אותי?
אני תוהה איך נעלמה פנטזיית ביטולי הפגישות כדי לעשות צפיית בינג' בסדרות. הרי אין דבר משמח יותר מלקבוע פגישה ואז לגלות שהצד השני ביטל לך אותה. ומה לגבי הפנטזיה של לא להופיע לאירועים? למשל ימי ההולדת התקועים של חברים שגרים בצד השני של העיר. למי יש כח להגיע עכשיו לדרום תל אביב למקום מגניב, כשאת גרה בצפון הישן? בזכות הקורונה הפסקנו גם להשתמש במשפט "נדבר בשבוע הבא ונקבע", וזה נפלא.
אבל אחרי שאיזה בוט קילל אותי ברשת והוסיף, "למות לבד - בגילך זה צריך להיות הפחד הגדול ביותר שלך", התחלתי לחשוב שאולי הוא צודק. אם הבידוד רק ילך ויתרחב, אני עלולה למצוא את עצמי ברשימת הרווקות התל אביביות לנצח נצחים. בפעם הראשונה זה מאד מחמיא, בפעם השנייה זה סבבה, בפעם השלישית זה עלול להיות אות קין ולהרחיק בני זוג פוטנציאלים.
בשבוע האחרון מצאתי את עצמי מצטיידת בשקט, ללא היסטריה, בכל מיני מוצרים בסיסיים שאולי אצטרך במידה ויסגרו את הסופר. אין לי ילדים ואני בן אדם צעיר יחסית (למרות שהטוקבקיסט שלי סבור אחרת) ולא אמורה להיכנס ללחץ, ובכל זאת, אחרי שחברה שגרה במילאנו שלחה לי תמונות של סופרמרקטים ריקים, החלטתי שלמרות שאני תמיד מחפשת סיבות להיות בדיאטה - מתוך אידיוטיזם מופלג והפרעות אכילה קלות ונפוצות של נשים בעידן המודרני - אני מעדיפה שיהיה לי מצבור פסטה במזווה כמו כל יהודייה טובה, דור שלישי לניצולי המלחמה ההיא.
הבושה שכרוכה בהעמסת עגלה גרמה לי לצאת באותו היום שבו הוכרז סגר על 10 אלפים איש לשלושה סבבי קניות, תוך שאני משוכנעת שהקופאיות בסופר השכונתי מזהות אותי ומבינות מה אני עושה. לפתע כל קופסת שימורים קורצת לי וכל תפוח אדמה מקולף באריזת פח נשמע כמו חומר גלם שאפשר לבשל ממנו משהו בעת הצורך.
כמו כן, גיליתי בשבוע האחרון שהאצבעות שלי כבר אינן בשימוש. האצבע המורה היא איבר שהוא אוברייטד בגוף האנושי. אני פותחת דלתות בעזרת מרפק, ולוחצת על כפתורי תאורה ומעליות בעזרת המפתח של הבית, שבאופן רשמי הפך להיות האביזר המזוהם ביותר שאני מחזיקה בתיק. אפילו סיגלתי לעצמי יכולות וירטואוזיות מרשימות שדורשות גמישות רבה כשהצלחתי לפתוח את פח הזבל של הבניין בעזרת שימוש ברגל בלבד. מי צריך ידיים?
עוד הבנתי שאני בן אדם של מגע. ידעתי את זה כבר קודם, רק שלא הפנמתי עד כמה מצבי חמור. אני בעצם סוחר תבלינים איטלקי מהשוק, שכלוא בגוף של אישה שגרה בצפון תל אביב ומצביעה למפלגות שמאל. מדובר בפער כמעט בלתי ניתן לגישור. זה מאד קשה להיות אדם של מגע בעולם ויראלי. אני רגילה לגעת ולחבק ואין לי בעיה שאנשים מנשקים אותי, אבל בשבוע האחרון למדתי לסגל לעצמי אופי של סבתא פולניה שנולדה ב-1917 ולאמץ מחדש את הסיסמה משנות השמונים: "שמרו מרחק כדי שנוכל להיפגש".
אנשים לא שומרים מרחק בישראל. הם נדבקים אליך בתחנת האוטובוס, בתור לקופה בסופר, נכנסים לך עם הפרצוף לתוך המסך של הטלפון, לרשימת הקניות. ישראלים הם עם מלחיץ, או כמו שמישהו כתב בטוויטר: זו תקופה רעה להיות בה היפוכונדר.
בעידן שבו רשימת "מה תיקחו אתכם לאי בודד" הופכת להיות רלוונטית יותר מתמיד, גיליתי שהדבר החשוב ביותר הוא חיבור לאינטרנט. היום אפשר לקרוא ספרים און ליין, ללמוד ואפילו לעשות כושר בלי לצאת מהבית. בגדול, כשיש חיבור לרשת מי בכלל צריך חיבור לבני אדם?
וברצינות. מגיפות עושות לי רע ולו רק כי אין לנו שליטה אנושית על כך, להבדיל ממלחמות. אני נזכרת בערגה בתקופת מלחמת המפרץ והחשש מנשק כימי, ומוצאת את עצמי עורגת במחשבות געגוע לסדאם חוסיין, לסמרטוט הרטוב, לסודה לשתייה ולגנרל שוורצקופף. צרות אחרי הכל, הן תמיד עניין יחסי.